כשהקורונה התחילה זה היה סוף ט'. היינו כיתה מגובשת וכיפית, הלימודים כבר לא היו כאלו קשים. אני לומדת בבית ספר שש שנתי וידעתי לאן אני ממשיכה. אבל הכול השתנה במעבר מהחטיבה לתיכון. תחילת השנה הייתה מאוד משובשת; שנה חדשה, תלמידים חדשים בכיתה ובשכבה. המון ילדים שאני לא מכירה בכלל. לא מאיפה הם באו, מי החברים שלהם, כלום. זה מביך להגיד את זה, אבל את חלקם לא הכרתי אפילו בשם. בשבועיים הראשונים בתחילת השנה פגשתי רק את הקפסולה שלי, את החצי השני לא פגשנו חודשים שלמים.
מפגשים בריבועי הזום
לאורך תשעת החודשים האחרונים הרגשתי המון אכזבה ופספוס. הרבה גיבושים שהיינו צריכים לעבור ככיתה וכשכבה התבטלו. בפסח הייתי צריכה לטוס לארגנטינה עם נבחרת הכדורעף, והטיסה התבטלה לצמיתות. המשלחת שתכננו עבורנו לגרמניה ככל הנראה לא תצא. ועל זה נוסיף את כל הגיחות והטיולים, שאמורים לגבש את הכיתה החדשה. כל מה שנשאר זה הרבה מפגשים בריבועי הזום, ואולי קצת בפארק.
אני שמחה שהייתה פעילות בתנועת הנוער. זה עזר לנו לשמור על אופטימיות ואפילו על שמחה שאנחנו ממשיכים להתנדב ולעשות את מה שאנחנו אוהבים, אבל מבחינת הילדים שלא בתנועות נוער, המצב לא הותיר שום אפשרויות נוספות למפגש, והם כנראה הרגישו שזה פשוט לא הוגן.
ואם כבר מדברים על מפגשים, אז מה נשאר למפגשים? רק למידה, למידה ועוד למידה. לצערי הרב, גם שיעורי החינוך שלנו, הזמן היחיד שלא מוקדש כולו ללימודים, הוא רק עם הקפסולה שלי, ואין הזדמנות להכיר את שאר הכיתה.
המורים
אמא שלי מורה, ויצא לי לחשוב על איך זה להיות בצד השני של מסך הזום. אולי המבוגרים לא מבינים את זה, אבל התלמידים מבינים שלמורים השגרה הזו קשה, אפילו יותר מלנו. הם מנסים להבין אותנו, אבל לא מצליחים עד הסוף. גם להם יש ילדים בבית וחיים מחוץ לבית. לא לכולם נח שרואים אותנו במצלמות. אולי איזה תלמיד או הורה מקליט אותו? אולי צוחקים עליו בלי שהוא ישים לב? הדברים המביכים והלא נעימים שיש בין התלמידים בזום, בוודאי קורים גם למורים. הכי קשה בעיניי למורה המחנכת, שגם צריכה לדאוג לגיבוש שלנו ולאווירה הכללית, וגם דואגת שאנחנו באמת מצליחים ללמוד משהו.
ה'בעייה' לא נפתרה
להציג את המציאות כמאבק בין הלימודים לבין השמירה על מערכת הבריאות, כפי שראיתי הרבה ברשתות החברתיות ובחדשות, זה פשוט לא נכון. נוצרה תמונה כאילו תיקנו את המצב על ידי זה שלפחות מחזירים שכבות או כיתות מסוימות, אבל מבפנים, בתוך בתי הספר, זו פשוט זוועה. מצטערת להגיד, אבל מדובר בהחלטות שלא מבינות בכלל את המציאות. אם בהתחלה זה הרגיש כמו שביתה כיפית, זה מהר מאוד הפך לעומס כבד בלימודים, בתנאים הכי לא נוחים שאפשר. פתאום יש הכנה לבגרויות, פתאום מישהו לא מבין את החומר, פתאום צריך עזרה ותמיכה אבל אין איך לקבל. אז בגלל שיש בכיתה ט' או י' קצת פחות לחץ, זה אומר שהבעיה נפתרה?
ממשיכים להיפגש גם כשאין בית ספר
בריאות זה דבר חשוב, אבל להציג אותה כאילו היא עומדת מול החינוך והתלמידים זה דבר מוגזם. אפשר היה לחזור במתכונת יותר חכמה ממה שהממשלה בחרה לעשות. בסופו של דבר אנחנו, התלמידים, נפגשנו ונמשיך להיפגש, בין אם במתכונת בית הספר ובין אם לא. בין אם תנועת הנוער תהיה פתוחה או סגורה. אני וחברותיי נפגשנו המון בתקופה הזו, כך גם החברים שלהן, גם חברים פחות קרובים. הלימודים לא יהיו אלו שיעצרו את הפגישות.
תחושה מתמדת של לופ וחוסר אמון
לממשלה יש את השיקולים שלה, אבל התלמידים מרגישים שהזניחו אותם. הם לא באמת יודעים מה עבר עלינו, ואם הם כן יודעים, הם לא חושבים לעומק על המשבר.
תשעה חודשים אחרי סגירתם של בתי הספר לראשונה, אנחנו בתחושה מתמדת של לופ וחוסר אמון: ביטול לימודים, ביטול קניונים ואז זום. ואחרי זה: פתיחת קניונים, פתיחת לימודים וחזרה חלקית, ושוב חוזר על עצמו.
החלק החברתי הוא זה שנפגע הכי קשה בתקופה הזו, והוא שידרוש הכי הרבה שיקום. כל כך הרבה ילדים נשארו לבד בסגר הזה. אני בטוחה שיש ילדים שזה עשה להם טוב, אולי הם מצאו את התחום האהוב עליהם בסגר, אבל על רובנו זה השפיע בעיקר לרעה. נפגענו, נותרנו מבודדים, ואני בטוחה שהתקופה הזו תיזכר עבורנו כהרבה פחות טובה ממה שנוטים לחשוב.
הביא לפרסום: דוד טברסקי
