דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי כ"ז בכסלו תשפ"ב 01.12.21
21°תל אביב
  • 14°ירושלים
  • 21°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 21°אשדוד
  • 18°באר שבע
  • 19°אילת
  • 20°טבריה
  • 13°צפת
  • 20°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ספורט

חוויה אחרת / ספורט בלי קהל: 14 תשובות לשאלה איך זה מרגיש

תמונות קרטון של אוהדים באצטדיונה הביתי של קבוצת בורוסיה מונטשנגלדבאך לפני משחק הבונדסליגה מול באייר לברקוזן ב- 23 במאי 2020 (צילום: Christian Verheyen/Borussia Moenchengladbach via Getty Images)

יורם ארבל, מודי בר-און, גיא פניני, אנדי רם, אירה ויגדורצ'יק, מוחמד אבו יונס, דן ילון, שי האוזמן, עודד קרני, טיפאני מיטשל, ד"ר שלומית גיא, אילן (יבלו) יבלוקובסקי, יעקב שכנר, אור סוכריאנו ודינה חסן | על החיים בלי "סם החיים של המשחק"

יאיר צוקר
יאיר צוקר
עורך ספורט
צרו קשר עם המערכת:

עולם הספורט נאלץ בשנה האחרונה להתמודד עם מצב חדש ולא מוכר: אצטדיונים ענקיים ריקים, שורות של כיסאות צבעוניים, ושקט. אין אוהדים, אין שירים, אין קהל. חוויה אחרת. בעידן של שידורי ספורט באיכות גבוהה, הצופים יכולים אמנם להרגיש כמעט במגרש, אבל כמעט זה לא הדבר האמיתי. כמה קשה לשחק בלי קהל? כמה קשה לשדר בלי קהל? איך זה לצפות במשחק בלי קהל? מה בכלל מקומו של הקהל בחוויה הספורטיבית? אלה התשובות:

הספורטאי: "זה מרגיש מאוד מלאכותי"

גיא פניני (37), כדורסלן הפועל חולון ונבחרת ישראל

גיא פניני (צילום: רוי עלימה/פלאש 90)

"זאת תקופה מוזרה. לפני הקורונה תמיד ידענו לאן אנחנו נכנסים ומה מצפה לנו: יש מקומות עם יותר קהל, מקומות עם פחות קהל, יש יותר עוינים ויותר ידידותיים, התרגלנו, ופתאום הורידו לנו את השאלטר ואנחנו נכנסים לסוג של חוסר אווירה. בהתחלה זה היה מאוד קשה. אבל לאדם יש כנראה זיכרון קצר, התרגלנו לסיטואציה, כאילו שכחנו שהיה קהל ואנחנו מניעים את הגלגל. אני חושב שנכנסו לרוטינה.

"מצד אחד, כשאין קהל מאמנים יכולים יותר לשלוט בקבוצה, שומעים כל הוראה והשחקנים יותר מרוכזים במשחק. מצד שני, השופטים שומעים הכל, שזאת לפעמים בעיה.

"ברור שזה לא אותו ריגוש. אתה מגיע למשחק כמו משחק הפלייאוף מול גליל, ולמרות שזה משחק מאוד חשוב, יש אווירה של משחק אימון ארוך. השבוע שיחקנו בגמר גביע ווינר מול מכבי תל אביב, ולא הייתה תחושה של משחק חשוב. זה מרגיש מאוד מלאכותי. אתה צריך להביא מתוך עצמך את האקסטרה אנרגיות שבדרך כלל אתה מביא מהקהל, וזה מאוד קשה.

"הכי חסרה לי התחושה שיש פתאום באוויר במהלך משחק, שהקבוצה לא תצא בלי ניצחון; כאילו אולם שלם שומר עכשיו בהגנה ואף אחד לא יכול לקלוע עלייך. בלי קהל קשה להגיע לזה. קשר עם הקהל יוצר מחויבות, ולשחקנים חדשים במועדון קשה יותר להתאקלם כשאין את החיבור הזה. צריך אופי מאוד מיוחד כדי להרגיש מחויב.

"חסר לי גם הקשר הישיר עם האוהדים. אני אוהב בסיום משחק לעבור ולהודות לכולם. הקהל הביתי של חולון מאוד תומך וקולני, זה הכיף שלנו, ספורט זה עניין של רגש, אנחנו באיזשהו מקום עושים את זה בשביל לרגש ולשמח אנשים".

השדר: "מדכא אותי המבט שאני מעיף ליציעים"

יורם ארבל (78), שדר בערוץ ספורט 1, משדר ספורט קרוב ל-50 שנה

יורם ארבל (צילום: יוסי צבקר)

יורם ארבל (צילום: יוסי צבקר)

"בדרך כלל, עם קהל, אני מרגיש כמו סולן בתזמורת, אני מנגן סולו ומאחוריי יש תזמורת שנותנת לי שטיח ועליו אני רוכב. כשהקהל מתחיל לזוז קדימה בקולו, אז גם אני עולה. ופתאום זה לא קיים. זה ללא ספק מחליש את עוצמת החוויה.

"כיום אנחנו מכניסים לשידור 'קהל סינטטי'. אני שומע את זה באוזניות. אבל קשה לי מאוד לרכב על הגל הזה, אין בזה את האלמנט שקורה עם התפתחות של מהלך".

הקהל 'הסינטטי' הוא סאונד מלאכותי של קהל שמוכנס לשידור במהלך משחקים. "קיבלנו השראה מליגות באירופה", מספר אור סוכריאנו, אחראי על סאונד-קהל ב"ספורט 1". "לקחנו מכל קהלי הקבוצות בליגת העל את שירי העידוד, את השיר שהם שרים אחרי ה'יש' של הגול, ואת ה'בוז' אחרי החמצה. שמנו את זה במעין 'קופסת קול' שמחוברת למחשב.

קופסת סאונד של קהל (צילום: אור סוכריאנו)

קופסת סאונד של קהל: כפיים, גול ירוק, עידוד ירוק, בוז, גול אדום, כולם לקפוץ, ירוק עולה, מכבי שיגעון (צילום: אור סוכריאנו)

"יש בן אדם – ממש המצאנו תפקיד חדש – שיושב בניידת השידור עם כל מיני סוגים של סאונדים. הוא צריך לחשוב כמו קהל ולהכניס את הסאונד המתאים. השחקנים לא שומעים את זה, רק השדר והצופים בבית".

יורם ארבל: "אם לא הייתי שומע את זה, הייתי בכלל מת".

איך אתה בכל זאת מייצר התלהבות?
ארבל: "אני מדמה את הקהל בדמיון. יש רגעים שיותר טבעי לי לשדר, למשל הגול של ז'וסאווה, במשחק בין הפועל באר שבע להפועל תל אביב. הגול היה מדהים והתרוממתי איתו. כמובן שאם היה קהל במגרש, זה היה מעצים אותו עוד יותר.

"מדכא אותי המבט שאני מעיף ליציעים ורואה שהם ריקים, אבל אתה מתחיל להרגיל את עצמך לא להסתכל לשם, לנסות להתעלם. דבר נוסף הוא שאתה שומע את השחקנים כמו שלא שמעת אותם מעולם. פעם זה מאוד הפריע לי, עכשיו זה חלק מהעניין. האנגלים הכניסו 2,000 אוהדים. שידרתי לא מזמן את ליברפול וברגע שפתחו את המיקרופונים זה נשמע כמו קהל עצום".

אם היו שולחים אותך לשדר מונדיאל בלי קהל, היית מסכים?
"בהחלט, תמיד חוויה לשדר מונדיאל".

האוהדת: "נעלם כל הקסם"

שי האוזמן (31) אוהדת מכבי חיפה בכדורגל 23 שנה

שי האוזמן ובתה (צילום: אלבום פרטי)

"בפעם אחרונה שהייתי במשחק זה היה במרץ מול הפועל באר שבע, ניצחנו 0:5. אחרי זה היינו אמורים לשחק מולם בגביע והודיעו שהמשחק נדחה. לא חשבתי שזה יהיה המשחק האחרון שאהיה בו, לא חשבתי שאלד ועדיין תהיה קורונה. השנה היה צריך להיות המנוי ה-20 שלי.

"מצד אחד, אני חושבת שכשאין אוהדים במגרש זה אולי קצת מוריד לחץ ממכבי שלנו. יכול היות שהקהל לא תמיד השפיע עליהם לטובה. אבל מצד שני, עכשיו כשהקבוצה מצליחה, אין מי שידחוף אותם. נעלם כל הקסם של הדבר הזה. מנצחים ויופי וזה טוב, אבל משהו חסר.

יציעים ריקים באצטדיון סמי עופר בחיפה (צילום: עודד קרני)

יציעים ריקים באצטדיון סמי עופר בחיפה (צילום: עודד קרני)

"אני הכי מתגעגעת לאווירה, להיות קרובה למשחק. זה משהו בשגרה שלנו, כמו לצחצח שיניים ולשתות קפה בבוקר. עם שתי בנות בבית קשה לי להתרכז במשחק. מאוד מוזר לראות משחק בבית ולא לעודד ולהרגיש את המשחק. למרות ששמים ברקע שירי עידוד שלנו, זה לא אותו הדבר בכלל. זה מרגיש מאוד מרוחק. שורף את הלב.

"יש תחושה ששכחו אותנו. נראה לי שאוהדים אומרים תודה שהליגה בכלל ממשיכה, ולא רוצים מעבר, כי כל הפסקה כזאת עוצרת את המומנטום. אם המצב שלנו בטבלה טוב, אז לא רוצים שזה ייעצר. כולם מקבלים את זה שאין קהל וכולם קצת התייאשו".

המגיש: "זה קצת עשה מהכדורגל ריאליטי"

מודי בר-און (58), מגיש ומנחה בערוץ הספורט

מודי בר-און (צילום מסך מערוץ ספורט 5)

מודי בר-און (צילום מסך מערוץ ספורט 5)

"זה לא בדיוק שאין קהל, כי כמו שאני יושב באולפן ויודע שיש קהל שצופה בי, השחקנים של היום מבינים את זה, בטח השחקנים הצעירים שרגילים לתקשר עם העולם דרך מסכים. הם מרגישים את הנוכחות של הקהל. לי פחות מפריע, מאשר לאדם הממוצע, שאין קהל. אני המתווך שמוכר את החוויה.

"בתור מתווך זה מאוד מאתגר. לדעתי עדיף בלי המקצוע החדש – די. ג'יי קהל. יש מקום לאותנטיות של השקט, לשמוע איך נשמע ריק, לשמוע את הצעקות בין השחקנים. זה קצת עשה מהכדורגל ריאליטי, כי שומעים הכל. במשחק מול פריז סן ז'רמן, שחקני בשאקשהיר ירדו מהמגרש כי הם שמעו שהשופט אמר באוזנייה אמירה גזענית. עם קהל זה לא היה קורה. הקהל הרי שאג פעם דברים חמורים פי אלף, רק שלא שמעו הכל.

"המצב הזה חשף גם עד כמה גברים הם מגדר היסטרי. אתה שומע במהלך המשחק את הצרחות האיומות, יש פאניקה מוחלטת של ילדים, וזה עשה את המשחק קצת יותר שכונתי (תלוי כמובן מאיזו שכונה אתה בא). אבל פה צריך לעבוד עם הדמיון. גם השחקנים צריכים לעבוד עם הדמיון. גם כשהם שיחקו כילדים בשכונה הם דמיינו את עצמם רצים ומבקיעים שער ניצחון.

"לפני כמה שבועות היה לי שידור בבלומפילד, וכשהגעתי ליד האצטדיון פתאום תהיתי אם המשחק באמת מתקיים, עכשיו מדליקים את הזרקורים ברגע האחרון, יש רגעים נורא מוזרים, יש שקט מבעית.

"בתור אוהד, אני שואל את עצמי מה התקופה הזאת תשנה? האם התרגלתי כבר לא לנסוע בשבת 100 ק"מ, ובפקק במחלף אולגה לשאול את עצמי 'למה עשיתי את זה?' אבל פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים. גם אם יהיו רק 500 איש ביציע זה יהיה עולם אחר (למרות שבתור אוהד הפועל חיפה אני רגיל לזה). זה יכול להיות קטלני, אבל אשרינו שאפשר בכלל לשחק כדורגל. מצבנו יותר טוב מהמסעדות, המוזיאונים והתיאטראות".

הצלם: "הקהל הוא אובייקט שמושך את העין"

עודד קרני (48), צלם מעל 20 שנה

עודד קרני (משמאל) עם דני אבדיה (צילום: אודי צטיאיט)

עודד קרני (משמאל) עם דני אבדיה (צילום: אודי צטיאיט)

"עבורי, כצלם, הקהל הוא גם אובייקט שמושך את העין. בהתחלה זה היה מאוד מוזר. פעם היו אומרים במשחקים מסוימים: 'אל תראה שיש יציעים ריקים', אחת ההוראות ביורוקאפ בכדורסל הייתה לא לצלם יציע ריק. עכשיו כבר התרגלו וזה חלק מהנוף של המשחק. הקהל חסר לי בעין וחסר לאווירה. זה משפיע גם עליי. פחות נחמד לבוא לצלם, אין עניין, כי האווירה היא אווירה של משחק אימון. אבל אני בא לעשות את העבודה ועושה אותה באותה נחישות. הספורט צריך להימשך".

הצופה: "אין את הריגוש לראות ככה ספורט"

אנדי רם (40) טניסאי בעבר ואוהד כדורגל (בית"ר ירושלים)

אנדי רם במשחק גביע דיוויס של נבחרת ישראל  (AP Photo/Wilfredo Lee)

אנדי רם במשחק גביע דיוויס של נבחרת ישראל  (AP Photo/Wilfredo Lee)

"כצופה איבדתי עניין. משעמם אותי לראות ספורט בלי קהל. אני חושב שהרמה של הספורט ירדה, השחקנים פחות יכולים להוציא מעצמם. אין את הריגוש לראות ככה ספורט. אני כבר לא מתרגש מהמשחק.

"כספורטאי, הקהל היה עבורי הדבר הכי מדהים. כשהייתי מגיע למשחקי בית בגביע דיוויס, מול הקהל, ידעתי שאני מוציא מעצמי 200 אחוז יותר מאשר בתחרות בחו"ל. אחת החוויות הכי לא נעימות לי היתה בגביע דיוויס ב-2009, מול שבדיה, בחוץ. זה היה משחק בלי קהל, כי היה חשש שארגון פרו-פלסטיני יגיע ופחדו עלינו. זאת הייתה חוויה נוראית. בסופו של דבר אנחנו באים לתת שואו, עולים על הבמה ונותנים את כל כולנו.

"הקהל סוחף אותך למעלה. כש-11 אלף איש מעודדים ביד אליהו, בדיוויס מול רוסיה ברבע הגמר, הגוף מקבל צמרמורות, אתה מרחף באוויר ומגיע ליכולות שאתה לא יכול להגיע אליהן בלי הקהל. בגמר ווימבלדון, במגרש המרכזי יש 15 אלף איש, או במאסטרס בלונדון, אתה בא להציג את היכולות שלך לכל האנשים ששילמו הרבה כסף בשביל זה, זו התרגשות עצומה.

"לפני הקורונה הייתי מגיע למשחקים מרכזיים. הבן שלי אוהד מכבי תל אביב, לפעמים אני הולך איתו. אלה רגעים שאני מאוד מתגעגע אליהם".

השופט: "עכשיו שומעים הכל"

דן ילון (49) שופט כדורסל 22 שנה, 15 שנה בליגת העל

דן ילון (משמאל) לקראת שיפוט בגמר גביע ווינר בכדורסל (צילום: באדיבות המצולם)

דן ילון (משמאל) לקראת שיפוט בגמר גביע ווינר בכדורסל (צילום: באדיבות המצולם)

"אותם שחקנים, אותו אולם, אבל שקט, זה די מדכא. ההבדל הגדול הוא שעכשיו שומעים הכל. פעם, אם מאמן היה צועק לי 'בושה' על שריקה, לא הייתי שומע כי זה נבלע ברעש, אבל עכשיו כולם שמעו את זה. כשקהל נכנס למשחק, גם לשחקנים וגם לנו זה מאוד משמעותי. הקהל יודע להתסיס את המשחק.

"לי לא מזיז כשהקהל להוט מדי, אני מעריך את זה שהם בתוך המשחק, זה חלק מהמשחק לצעוק ולהתלהב. הקהל הוא סם החיים של המשחק, הוא מייצר אנרגיה שמשפיעה על כולם – המאמנים, השחקנים והשופטים. האנרגיה מייצרת דרמה. עכשיו האמוציות עדיין קיימות, אבל הרבה פחות".

המאמנת: "לעצום עיניים, לדמיין שיש קהל"

אירה ויגדורצ'יק (56), מאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית, עוסקת באימון כ-30 שנה

אירה ויגדורצ'יק (צילום: Sharon Goldberg Photography)

אירה ויגדורצ'יק (צילום: Sharon Goldberg Photography)

"השנה הייתה נוראית – בלי וודאות ובלי מטרות. בענף כמו התעמלות אמנותית שמבוסס על ה'שואו', אתה צריך להראות למישהו את מה שעבדת עליו. אמן שאין לו בפני מי להראות את מה שהוא יצר, לא מקבל את האנרגיה מהקהל ולא את מחיאות הכפיים".

איך מתמודדים עם זה?
"יצרנו הרבה הדמיות. באימונים אני מבקשת מהספורטאיות לעצום עיניים ולדמיין שעכשיו יש קהל ותאורה, אני מבקשת שיחושו את מה שהן מרגישות כשיש קהל. הבאנו גם מתעמלות צעירות לראות את התרגילים ולמחוא כפיים. עברנו מתקני אימונים כדי לגוון ולא להיכנס לשגרה. נלחמתי שנצא למחנה אימונים בבולגריה כדי שהבנות יראו ספורטאיות, שיאכלו בחדר אוכל, שיראו עוד אנשים ויצאו קצת לעולם. אף אחד לא מבטיח שנגיע לאולימפיאדה עם קהל.

"מה שקרה השנה קשה לספורטאים ולמאמנים, לא קשור רק לקהל. כמאמנת לא חוויתי אף פעם שנה בלי תחרויות, אתה לא רואה את המתחרים, אתה מאבד את הטכניקה להתחרות, אתה מתאמן 10 שעות ביום בלי מטרה".

נבחרת ההתעמלות האמנותית זוכה באליפות אירופה (צילום: איגוד ההתעמלות בישראל)

איך את מסבירה את ההישגים המצוינים באליפות אירופה?
"זה מראה עשינו עבודה נכונה. בספורט צריך המון עבודה ואמונה, והמון מזל. צ'רציל אמר פעם: 'אל תאחל לבן אדם קרוב בריאות וכסף, תאחל מזל. כי בטיטאניק כולם היו מאוד עשירים ובריאים'".

הספורטאית: "היינו צריכות להסתמך על עצמנו"

טיפאני מיטשל (26), כדורסלנית WNBA (אינדיאנה פיבר) ואליצור רמלה

טיפאני מיטשל במדי אינדיאנה פיבר מליגת ה-WNBA (צילום: AP Photo/Phelan M. Ebenhack)

טיפאני מיטשל במדי אינדיאנה פיבר מליגת ה-WNBA (צילום: AP Photo/Phelan M. Ebenhack)

"כמובן שאני אוהבת לשחק מול קהל. לפני הקורונה כמה אלפי אנשים מילאו את היציעים, אבל לא הקדשתי תשומת לב למי נמצא או לא נמצא ביציע, פשוט נהניתי מכך שהאוהדים נמצאים. בבועה של הליגה, בקיץ, היה קשה להמשיך לשחק. היה קשה להיות מרוחקת, לדעת שהמשפחה שלך לא בסביבה; היינו מבודדות באזור אחד, בלי אנשים שמגיעים מבחוץ; המשחקים היו צפופים, שיחקנו כמעט כל יומיים; כל הדברים האלו ביחד עשו את החוויה למעט קשה. היינו צריכות להסתמך על עצמנו, על הקבוצה, שנביא את האנרגיות החיוביות במהלך המשחקים, כי ידענו שאף אחד לא יהיה שם".

החוקרת: "המחויבות של האוהדים נחלשה"

ד"ר שלומית גיא (41), חוקרת ספורט

ד"ר שלומית גיא (צילום: אלבום פרטי)

ד"ר שלומית גיא (צילום: אלבום פרטי)

"קבוצות ביתיות מנצחות באופן מסורתי יותר משחקים מאשר משחקי חוץ, וזה מוסבר לעתים קרובות בתמיכה של האוהדים המקומיים. מחקר של CIES  (אתר לניתוח אלמנטים שונים במשחק הכדורגל) בדק את ההבדל באחוזי הניצחונות הביתיים לפני ואחרי מגפת הקורונה, ב-63 ליגות ברחבי העולם, וגילה כי היתרון הביתי נמשך ללא צופים, למרות שבדרך פחות בולטת.

"על פי המחקר, מינואר 2015 עד מרץ 2020, קבוצות ביתיות ניצחו 44.3% מהמשחקים בליגות שנבדקו. לאחר פרוץ המגיפה וסגירת אצטדיונים לציבור, הנתון הזה ירד מעט ל-42.2%. אחוז הניצחונות הביתיים ירד, בהיקפים שונים, ב-41 מתוך 63 הליגות שנחקרו. הפרש השערים הממוצע למשחק פחת מ-0.32 ל-0.24.

"אותי מאוד הפתיע שהוצאת האוהדים מהמגרשים עוברת בכזה שקט. הייתי מצפה שדווקא אוהדים מקהילות מאורגנות, שהמידע שם עובר מהר מאוד, ייצרו גיצים של התנגדות והתקוממות כדי לחזור למגרשים. הייתי מצפה שקהלי אוהדים מקבוצות שונות יחברו ביחד למאבק.

"בישראל כאילו כלום לא קרה. למה? כי לדעתי האוהדים אומרים לעצמם שככה זה בכל העולם. מצד שני, יש איזו הבעת אמון – הרבה אוהדים לא רצו לקבל את ההחזר על המנוי שרכשו. אני חושבת שההנהלות מאוד נהנו מזה שהאוהדים הורידו מהן לחץ.

"המבחן הגדול של המועדונים יהיה כשהאוהדים יוכלו לחזור למגרש. המחויבות של האוהדים נחלשה ואני לא בטוחה שכל האוהדים יחזרו למגרשים כל כך מהר. ההנהלות צריכות לעשות תכניות איך להגדיל את הקהלים. במועדונים באנגליה יש מחלקה שהתפקיד שלה הוא לעבוד מול הקהל, וכשאין קהל היא חושבת על פתרונות יצירתיים. בארץ, הניהול מיושן יותר וצר, אז אין מספיק אנרגיה ומשאבים לייצר את הדברים היצירתיים".

היצירתיים: 15,000 דובים במקום אוהדים

מועדוני הכדורגל בורוסיה מנשנגלדבאך בגרמניה והירנביין בהולנד

15 אלף דובונים ביציעים של קבוצת הירנביין בהולנד (צילום: Photo by ANP Sport via Getty Images)

15 אלף דובונים ביציעים של קבוצת הירנביין בהולנד (צילום: Photo by ANP Sport via Getty Images)

בליגה הגרמנית, במשחק של בורוסיה מנשנגלדבאך נגד באייר לברקוזן, האוהדים מילאו את האצטדיון בכ-13,000 תמונות קרטון שלהם. הם צילמו את עצמם, מראש, בחולצה או צעיף, ושילמו 19 אירו כדי שתמונתם תופיע באצטדיון. הירנביין ההולנדית הושיבה ביציעי האצטדיון 15,000 בובות דוב, כדי להעלות את המודעות לילדים חולי סרטן.

יושב הראש: "יושבים בבית ולא כל כך מתרגשים"

מוחמד אבו יונס (59), יו"ר בני סכנין 11 שנים

מוחמד אבו יונס, יושב ראש בני סכנין (צילום: בני סכנין)

מוחמד אבו יונס (צילום: בני סכנין)

"האווירה וההד שיש לכל משחק מאוד חסרה, במיוחד אצלנו בסכנין. פעם, כשהיינו באים לשחק מול מכבי תל אביב, מכבי חיפה, או בית"ר, כל השבוע אנשים היו יושבים בבתי קפה בעיר ומדברים על המשחק, היה אקשן. היום אין את זה. אנשים יושבים בבית ולא כל כך מתרגשים. רואים את המשחק בטלוויזיה וממשיכים הלאה. אתה מרגיש שיש פחות חשיבות לכדורגל ופחות עניין.

"אנחנו צריכים להיות ריאליים. אם התחלואה הייתה בירידה, היינו נלחמים להכניס קצת אוהדים כמו שעושים באירופה. היום אי אפשר לדבר על זה, יש סגר, יחשבו שבאנו מכוכב אחר. אני בכלל אומר תודה שמשאירים את הליגה, ואני רוצה שכל הקבוצה תתחסן ביחד, שנראה לאוהדים דוגמה אישית. לשחקנים יש השפעה מעבר למשחק, גם על הקהילה.

"ברור שיש גם פגיעה כלכלית. השנה לא מכרנו מנויים, והמנוי שלנו מלכתחילה לא יקר. זאת תקופה קשה במישור האישי של כל אדם, לקחו לנו את היכולת להיפגש ולשמוח. יש לנו תשוקה גדולה שהקהל יחזור למגרשים, אני מאמין שכבר במרץ 'דוחא' יהיה מלא. כשיאשרו את זה, הקהל יגיע בהמוניו".

מנהל האצטדיון: "לא כל כך לקחו אותנו בחשבון"

אילן "יבלו" יבלוקובסקי (58), מנהל אצטדיון נתניה, 25 שנה בתחום

אילן "יבלו" יבלוקובסקי (צילום: אלבום פרטי)

אילן "יבלו" יבלוקובסקי (צילום: אלבום פרטי)

"ספורט בלי קהל זה עצוב. לנו, כמנהלי אצטדיונים, זה יצר כמה בעיות. מבחינה כלכלית רק הפסדנו. אין לי הכנסה ממזנונים. יש 14 אלף מקומות באצטדיון, אפילו אם היו מכניסים 2,000 אוהדים כמו באירופה, לנו זה עוד הוצאה, כשאני לא יכול לפתוח מזנון. אני גם לא מרוויח מכרטיסים, הקבוצות מקבלות את זה.

"ביטלו והחזירו את הליגה בלי ליידע אותנו. לא כל כך לקחו אותנו בחשבון. אני מארח אצלי את מכבי נתניה והפועל חדרה. רק בחודש דצמבר היו לנו שמונה משחקים באצטדיון. זה דורש הרבה הוצאות על תחזוקה. חוץ מניקיון וקצת תחזוקה של שבר ושימוש, אין אצלי הבדל בין משחק בלי קהל למשחק עם קהל. יש לי אותן הוצאות. העובדים הקבועים הם אותם עובדים, מערכות החשמל, המים, הדשא ועוד. אם הייתי אולם כדורסל, הייתי מכבה את האור ופותח רק למשחק.

"אני די חושש שלקורונה יהיה פוסט אפקט, כי עירייה שמממנת מתקן כזה צריכה באיזשהו שלב לתחזק אותו, וההרגשה שלי היא שהעיריות לא יוכלו יותר לממן".

הכרוז: "כשהקהל נותן פידבק, הכרוז נותן יותר"

יעקב שכנר (69) היה כרוז מכבי חיפה בכדורגל 32 שנה

יעקב שכנר (צילום: אלבום פרטי)

יעקב שכנר (צילום: אלבום פרטי)

"אני והקהל היינו קליקה אחת. כשקהל נותן פידבק לכרוז, הכרוז נותן יותר, וזה משפיע גם על השחקנים. היום הכרוז צווח אל הכיסאות, כורז לקהל שאיננו. פרשתי לפני שנה. לא יודע איך הייתי מרגיש. אין אחד שיכול להגיב בהתלהבות ליציע ריק".

מוכרת המאפים: "אוהדים באים במיוחד לקנות. מתגעגעים"

דינה חסן (66), בעלת מאפייה ליד אצטדיון בלומפילד

מאפיית "נשיקה צרפתית" ליד אצטדיון בלומפילד (צילום: יאיר צוקר)

מאפיית "נשיקה צרפתית" ליד אצטדיון בלומפילד (צילום: יאיר צוקר)

"כואב לכולם שאין קהל. אנחנו לא מרוויחים כסף, עובדים בחינם. 'הנשיקה הצרפתית' זה מותג. ביום של משחק היו נכנסים 600-500 איש. בדרבי היה בלאגן, היתה הפרדה – או הפועל או מכבי. לא יקרה שאוהד צהוב ואוהד אדום ייכנסו ביחד. גם אחרי משחק אנשים היו נשארים ויושבים פה. אנשים רגילים לבוא הנה. עכשיו אוהדים באים, מתעניינים, שואלים מתי חוזרים, באים במיוחד לקנות, מתגעגעים לרחוב ולשכונה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!