"יענקלה בהחלט היה המנהיג שלנו. לא היה בפניו שום דבר מושך, הוא היה מכוער, אבל הוא היה מנהיג כריזמטי. הוא היה המנהיג שלנו", אומר הפסל דני קרוון (90) על יעקב אגמון. הם הלכו יחד דרך ארוכה. "אנחנו מאותו הכפר. העיר תל אביב של אותם הימים באמת הייתה סוג של כפר".

הפרידה מאגמון, שהלך לעולמו לפני כשבועיים בגיל 91, הובילה אותי לכור מחצבתו. אל הקלחת הגועשת של הפוליטיקה הישראלית בראשית ימי המדינה, שבה התעצבה אישיותו; לתקופה שבה ההתיישבות החלוצית הייתה קרובה יותר לתל אביב – מעשית ורוחנית; לימים בהם הארץ שפעה מפלגות שמאל, וגם אז "שמאלני" היה כינוי גנאי.

בדומה לרבים בדור שלהם, "דור תש"ח", קרוון ואגמון עשו מסלול משותף: נפגשו בקן תל אביב צפון של השומר הצעיר, יצאו יחד להכשרה ולפלמ"ח, הקימו יחד את קיבוץ הראל, ויחד סולקו ממנו לאחר שהוקצו מהתנועה כמורדים שמאלנים.

גילה אלמגור: "אני סקרנית לדעת מה בדיוק קרה שם" (צילום: משה שי / פלאש90)

הפרק הזה בחייו של אגמון פחות מוכר, אפילו לאלמנתו, גילה אלמגור. "נכנסתי לחייו של יענקלה שנים רבות לאחר פרשת הראל", היא אומרת, "אין לי מה לתרום לך בנושא זה. אפילו תמונות אין לי. אבל אשמח מאוד אם תוכל לשלוח לי את הכתבה שתכין כי אני סקרנית לדעת מה בדיוק קרה שם".

"שאפנו לשנות את העולם"

"למה אתה כי מתגעגע?" נשאל אגמון בראיון ל"מעריב" ב-1986, "לתקופת תנועת הנוער והשנים הראשונות בקיבוץ", השיב. "עוד בתיכון השתתפתי בהפקת אירועים משותפים לתנועות הנוער", סיפר בראיון אחר, ב-2007, לאחר שזכה בפרס מפעל חיים של התיאטרון הישראלי, "הפקנו בתנועה אירועי אחד במאי, יום מהפכת אוקטובר ועוד. פעם היו חוגגים את התאריכים האלה".

ההיסטוריון יזהר בן נחום (צילום: חסיה בן נחום)

"בקן תל אביב צפון, בו העביר אגמון את הימים היפים של גיל ההתבגרות, שררה אווירה אינטלקטואלית שמאלנית", מספר ההיסטוריון יזהר בן נחום. "היית יכול לראות שם נערים שבקושי מבצבצות שערות בשפמם וכבר הם משננים את לנין, טרוצקי ומרקס כמו שהיום בני נוער שרים סטטיק ובן אל".
בן נחום, חבר קיבוץ בית קמה, התפרסם לאחר שיזהר נבו, הזוכה היחיד בפרס המיליון ב"מי רוצה להיות מיליונר", נעזר בו כחבר טלפוני, וכך ידע את התשובה הנכונה.

שחקן התיאטרון שלמה בר שביט (צילום: משה שי/פלאש90)

"חיינו בחברה אידאית, אידאולוגית, ושאפנו לשנות את העולם", מספר אגמון בביוגרפיה שלו ("רציניקן, הוצאת רימונים, 2020), שכתב ירון פריד. "האמנו בזה, בוודאי, לגמרי, בכל מאודנו. הרגשנו גאים להשתייך למיעוט עם השקפת עולם, ורצינו לגייס את כולם לשורותינו, שיעברו את הגדר אלינו. המוטו שהופיע בכל בוקר בעיתון 'על המשמר': 'לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים', לא היה בשבילנו סתם סיסמה בתהלוכה. זו הייתה המהות שלאורה התחנכנו. למדנו מרקסיזם. האמנו שכל מנהיגינו הם נקיי כפיים. לא לחינם קראו לתומכי חזן ויערי 'חסידים'. זו הייתה כמעט דת…".

"יענקלה אגמון שייך לתקופה הבהירה של חיי, לחלומות לבנות חברה אחרת ועולם אחר, טוב יותר", אמר לפריד השחקן שלמה בר־שביט ז"ל, חברו של אגמון לתנועה. "פעם שמו"צניקים, תמיד שמו"צניקים, וגם אם הם יריבו הם ישלימו תוך רגע, כי הם עשו פיפי באותו הבור. זה לכל החיים".

הפסל דני קרוון, על ימיו בקיבוץ הראל: "פירקו את הקיבוץ כי לא יכלו להתמודד עם אופוזיציה דעתנית מבית" (צילום: מיכאל יעקובסון/ ויקימדיה)

"החבורה שלנו, מקן תל אביב צפון, פוזרה ביחידות שונות של הפלמ"ח, אבל שמרנו על קשר חזק מאוד. היינו מגובשים", מספר קרוון (90). "בזמן מלחמת העצמאות, יענקלה היה בחטיבת הראל, הם ליוו שיירות לירושלים. אני הייתי צעיר מדי, לא גויסתי ללוחמה. לאחר קום המדינה הקמנו יחד את קיבוץ הראל".

חבורה של אידאליסטים רדיקליים

קיבוץ הראל, הסמוך ללטרון, הוקם תחילה כקיבוץ-משלט. את שמו, על שם חטיבת הפלמ"ח הראל, קיבל מבני מרשק, "הפוליטרוק", קצין החינוך הראשון של הפלמ"ח ושל צה"ל.

"בהתחלה", מספר קרוון, "התיישבנו על איזה גבעה קרחת בשטח הפקר לא רחוק מלטרון. אחר כך עברנו לנקודת הקבע הסמוכה לחורבות כפר בית ג'יז. היינו חבורה מגוונת מאוד, אבל בכל זאת מגובשת וחזקה. היו בינינו בני משפחות עשירות ובני עניים, כאלה שנאלצו לעבוד מגיל צעיר, כמו יענקלה למשל, וכאלה שסיימו 12 שנות לימוד ב'תיכון חדש' כמוני. בקיבוץ יענקלה עבד בבניין. הוא היה ברזלן".

הנקודה הישנה של קיבוץ הראל. קרוון: "היינו חבורה מגוונת מאוד, אבל בכל זאת מגובשת וחזקה" (צילום: מתוך חוברת 'היה חלום')

קיבוץ הראל היה אוונגרד. התרכזה בו חבורה של אידאליסטים רדיקלים, שחלקם הפכו לאנשי רוח ומעשה ידועים. בחבורה, שאגמון היה מנהיגה הבלתי רשמי, היו קרוון, לימים חתן פרס ישראל, שפסליו, ובהם אנדרטת הנגב, ניצבים ברחבי הארץ ובמקומות רבים בעולם; אלימלך רם ז"ל, שהיה לעיתונאי ברשות השידור; עמיקם גורביץ' ז"ל, הקריין שקולו ליווה את הציבור הישראלי במשך שנים רבות; דב בוברוביץ' ז"ל, לימים בין מתכנני נמל אילת, מראשי רשות הנמלים וכלכלן בכיר; האדריכל עטור הפרסים צבי דקל ושמואל גטר, גזבר הקיבוץ –  כולם הגיעו יחד מקן תל אביב צפון. בהראל חברו אליהם גם המוזיקאי בני אמדורסקי ז"ל, שחלק חדר עם אגמון; מרים (מירי) גטר, בת זוגו של שמואל, שנעשתה להיסטוריונית ידועה וחקרה, בין השאר, את רצח ארלוזורוב; ועוד רבים וטובים.

"עלי הטבק צורבים את הידיים"

חיי היומיום בקיבוץ הצעיר לא היו קלים. "החורף הקשה מכולם", מספר גטר בזכרונותיו, "היה ב- 1950, כאשר שלג כיסה אזורים רבים בארץ במשך שבוע תמים, וכשנמס הותיר אחריו בוץ ושלוליות מים… כל אותו חורף היו נעלי כולנו רטובות כל הזמן… הבדידות, הקור והרטיבות היו אז רק חלק מהקשיים של חיי היום יום… על כל אלה העיב המחסור במזון. התזונה הייתה דלה ולא מספקת".

עבודות בנייה בקיבוץ הראל, 1955-1948 (מתוך חוברת 'היה חלום')

החברים התגוררו באוהלים ובצריפים, התקלחו במקלחת משותפת. תאי השירותים היו צריפוני פח שהסתירו בורות חפורים, ללא מים זורמים. לפני שפיתחו ענפי חקלאות, עבדו בעבודות חוץ כמו ייעור בקרן הקיימת, חציבה במחצבת מע"צ וסלילת כבישים.

דני קרוון הצעיר צובע תקרה בקיבוץ הראל, שנות ה-50 (צילום: באדיבות סטודיו קרוון)

"היתה גם הרבה עבודה בסיקול אבנים כדי להכשיר קרקע לחקלאות", מספר קרוון, "ניסינו להתפרנס מחקלאות. היו לנו כמה פרות וגידלנו טבק. זו הייתה עבודה קשה ולא נעימה. עלי הטבק צורבים את הידיים".

"כמעט כל ענף שניסינו לפתח הכזיב", כתב גטר, "כששלחנו מלונים לתנובה בירושלים, שלחו לנו מברק ששכחנו לשלוח את הסוכר".

ההפקה הראשונה: חג החומש

אגמון עבד בבקרים כחצרן וכברזלן, ובערבים ריכז את ועדת התרבות והוביל את הפעילות הפוליטית הענפה של חברי הקיבוץ. ב-1953 נבחר לתפקיד מזכיר הקיבוץ והפיק את חג החומש: מופע לרגל 5 שנים לעליה לקרקע, מופע יוצא דופן באותם ימים, שבישר את עתידו של אגמון.

חג החומש בקיבוץ הראל. קרוון: "זה היה ממש מופע מרהיב, ממש כמו תיאטרון אוונגרד בימינו" (קרדיט: ארכיון הראל)

"יענקלה ארגן את המופע", מספר קרוון, "הוא היה רק בן 25 ובלי ניסיון, אבל מה שהוא עשה היה מדהים. הוא הביא את שמואל בונים ז"ל שיביים, את דן בן אמוץ ז"ל וחיים חפר ז"ל, שכתבו מסכת, שכללה שירים נגד גירוש הערבים מאבו גוש; את תמרה סמסונוב ז"ל מהבימה, שתנצח על המקהלה המדברת; וגרטרוד קראוס ז"ל הכוריאוגרפית, שתארגן את הריקוד. אשתו הראשונה, מרים, ובני אמדורסקי, ניצחו על המקהלה. המקהלה דקלמה את הפואמה של המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה 'עורה נא חוטב עצים'. זה היה ממש מופע מרהיב, ממש כמו תיאטרון אוונגרד בימינו".

"זו הייתה חגיגה ברמה הלאומית"

"חג החומש מבטא את כוחו הארגוני התעמולתי והתנועתי העצום של הקיבוץ", מספר ההיסטוריון דורון נדיב מהמכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה. "לחג הוזמנו כ-3,000 אנשים. קרוון הפיק תערוכה שנקראה 'מדרך בורמה לכביש הגבורה'. זו הייתה התערוכה הראשונה שהפיק בחייו. היא הורכבה משלוש כיכרות המובילות לאמפיתיאטרון שבו נערך המופע.

תערוכת "מדרך בורמה לכביש הגבורה" שהפיק יעקב אגמון, כחלק מחגיגות חג החומש בקיבוץ הראל (קרדיט: ארכיון הראל)

"הכיכר הראשונה הוקדשה לחלק ההיסטורי של ריבונות ישראל ממרד החשמונאים ועד מלחמת השחרור, הכיכר השנייה הוקדשה לנושא החקלאי, ובה הוצגה החקלאות הפרימיטיבית לעומת החקלאות הממוכנת של המשק הקיבוצי; והכיכר השלישית עסקה באורחות החברה בקיבוץ עם ציור גדול של אדם הנושא רובה, מכוש ושיבולים.

ההיסטוריון דורון נדיב (צילום: אבשלום זוהר סל)

"הייתה פינה להשקפת עולם ובה כתובת של לנין, וציור גדול המתאר את הידידות בין יהודים וערבים. בתחילת המופע נערך טקס ובו ברכות. בין המברכים היו נציג צה"ל, נציג הפלמ"ח, חבר ערבי מאבו-גוש ששיבח את חברי הקיבוץ על עזרתם לכפר שלו בעת צרה, וכמובן מזכיר הקיבוץ יעקב אגמון".

"עשינו משהו גדול", סיפר לימים אגמון. "זו הייתה חגיגה ברמה לאומית למרות שהיה קיבוץ קטן. אחרי זה לא הפסיקו לדבר על זה וגם קיבוצים אחרים רצו מופעים כאלה, אז היו משאילים אותי בתמורה לעובד. הקיבוץ שלי היה מקבל רפתן לחודשיים ואני הייתי עושה כאלה דברים בקיבוץ אחר בהשאלה".

"הייתי מסתובב בין חורבות הכפר ומצייר"

קרוון מצא בסביבת הקיבוץ מקור השראה יצירתי. "חורבות בית ג'יז נתנו לי השראה", הוא מספר, "הבתים שם היו ממש מעשי ידי אמן. כל משפחה פסלה לעצמה את ביתה עם קשתות מאבנים מסותתות. ציירתי שם את ציור השמן הראשון שלי: 'טבע דומם נטוש'. כד חרס שחור, מסוג הכדים שהיו מיוצרים במפעל בעזה ונפוצו בארץ, מוטל על שק זרוק לצד עלה של צבר. הציור מסמל את הבריחה של הפלסטינים.

טבע דומם נטוש, 1955, שמן על בד (ציור: דני קרוון, באדיבות סטודיו קרוון)

"הייתי מסתובב שם בין חורבות הכפר ומצייר עם פחם ועפרון. אני זוכר עץ דומים גדול על יד מבנה אבן בכניסה לכפר. האדמה הסלעית והבוסתן המיוחד עם עץ התאנה, שפירות כמו שלו לא טעמתי מעודי. לא לפני זה ולא אחרי זה. מסקנו את עצי הזית ששרדו את המלחמה, אלה שלא נשרפו ולא נעקרו. היינו כובשים זיתים ומוכרים אותם. קראנו לזה 'זית מזרחי מקורי'".

קיבוץ הראל. ברז מים על יד צריף, 1954 בקירוב (רישום: דני קרוון, באדיבות סטודיו קרוון)

בראיון קודם סיפר קרוון על הכפר "שהיה כפיסול סביבתי מדהים. נראה לי", אמר, "שגם משם שאבתי אולי את הצורות מהן בניתי את אנדרטת חטיבת הנגב על יד באר שבע. דווקא משם, מאותן חושות פעורות פה ופקוחות עיניים סומות, שמשם תושביו נאלצו לנטוש והשאירו מאחוריהם את הכל".

דני קרוון במדבר, 1955 (צילום: באדיבות סטודיו קרוון)

"ציירתי המון את בית ג'יז", הוא אומר כעת, "הושפעתי עמוקות מהארכיטקטורה הייחודית של הכפר, האבנים והבוץ שמהם עשויים הבתים. גם שנים אחרי זה כשעבדתי על תערוכה של פסלי בוץ חזרתי לבית ג'יז כדי לקבל השראה. זאת הייתה התקופה היפה בחיי".

"במפ"ם התמיכה בסטלין החלה להתערער"

תקופה יפה בחייו, אבל לא שקטה. "הוקם לידינו קיבוץ נחשון, גם הוא של השומר הצעיר", מספר קרוון. "הייתה לנו מחלוקת על האדמות. התווכחנו איפה עובר הגבול בין השדות שלנו לשדות שלהם. המחלוקת נפתרה בזה שלנו היו רובים, ואמרנו להם שאם הם יעזו להיכנס לאדמות שלנו נירה בהם".

מלחמה בתוך השומר הצעיר?
"תראה היו דברים מעולם. קיבוץ הראל ישב במקום בו מאיר טוביאנסקי הוצא להורג, אז אתה יכול להבין את האווירה". (טוביאנסקי היה קצין בהגנה שהואשם בריגול. בית דין שדה הרשיע אותו וגזר עליו מוות. "הוא הוצא להורג ב-30 ביוני 1948", אומר בן נחום, "מול כיתת יורים, בבית הקשתות בבית ג'יז, שסביבו נוסד הקיבוץ לאחר כשלושה חודשים. בהמשך שמו טוהר").

בית הקשתות בקיבוץ הראל (צילום: ישראל פרקר, מתוך אתר פיקיויקי)

אבל "המלחמה" בשומר הצעיר לא היתה על אדמות, אלא על עמדות ודעות, על תפיסת עולם. כיום, כשאינטרסים אישיים קודמים לאידאולוגיה, קשה להבין מחלוקות כאלה שקרעו משפחות ופירקו יישובים. "בתקופה ההיא", מתאר בן נחום את שורשי המחלוקת, "מפ"ם תמכה בסטלין, ואז, בסוף 1952, הגיעו משפטי פראג (משפטי ראווה של יהודים שהואשמו בריגול לטובת האימפריאליזם האמריקאי והציוני – א.ל), והפנים האנטישמיות של המשטר הקומוניסטי נחשפו.

"בין אלה שהועמדו שם לדין היה מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע, שהיה שליח באירופה. במק"י טענו שאורן אכן מרגל, אבל במפ"ם זה התחיל להדליק נורות אדומות, והתמיכה בסטלין החלה להתערער. מפ"ם, בניגוד למק"י, הייתה מפלגה ציונית".

"הוויכוח היה עמוק ואמיתי"

"המהומה התחוללה על השאלה כיצד יש להתייחס למשפטי פראג", כתב שמואל גטר בזכרונותיו. "כיצד להתייחס להרשעתו של מרדכי אורן שם.  נוצר קרע בין 'החושבים נכון', השמאל הקיצוני – בהנהגת  יעקב ריפתין ומשה סנה, לבין ההנהגה ההיסטורית של התנועה –  מאיר יערי ויעקב חזן.

"עד מהרה גלש הוויכוח ואיבד כל פרופורציה. היה ויכוח על קוצו של יוד. האם המפלגה היא סוציאליסטית-ציונית, או ציונית, סוציאליסטית (בלי מקף, עם פסיק באמצע ובסדר שונה). האם הסוציאליזם  שלנו הוא לניניסטי-מרקסיסטי או מרקסיסטי-לניניסטי? לכאורה ויכוח דבילי, ובמבט לאחור מפרספקטיבה של כחמישים שנה קשה להאמין שאנשים מבוגרים עסקו בשאלות אלו בכל הרצינות. קשה להאמין שזה הרקע עליו נקרעו קיבוצים, התפלגו משפחות ונהרסו חברויות, אבל כך זה קרה אז".

מימין לשמאל: מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגי הקיבוץ הארצי, ומשה סנה, שפרש ממפ"ם והיה למנהיג מק"י (צילומים: אלדן דוד/הנס פין/לע"מ, כהן פריץ)

אם כי, מוסיף גטר: "האמת צריכה להיאמר, הוויכוח היה אז הרבה יותר עמוק ואמיתי. הוא התנהל אמנם סביב סיסמאות בשפת קודים, אבל השאלה האמיתית שעמדה על סדר היום הייתה: האם להזדהות ללא סייג עם הקומוניזם כפי שהותווה והונהג על ידי ברית המועצות, כלומר להסתייג מהציונות… עמדתם של רוב חברי הראל הייתה עם השמאל, בניגוד לעמדה ההיסטורית של התנועה".

בן נחום: "משה סנה ויעקב ריפתין, התעקשו לתמוך בסטלין, וכוחם בקרב חברי הקיבוץ הארצי גדל. מאיר יערי ויעקב חזן, אנשי מפ"ם ומנהיגיה הבלתי מעורערים של תנועת הקיבוץ הארצי, לא יכלו לסבול את הנטייה הזו שמאלה. הם עברו מקיבוץ לקיבוץ, נפגשו עם החברים, שוחחו, התווכחו, ובחלק מהקיבוצים דרשו שאנשי סנה יסולקו, אלא אם כן יחזרו בהם בהודעה רשמית. בקיבוץ הראל אף אחד לא הקשיב להם. קיבוץ הראל היה משהו מיוחד".

"הם רצו לרדת לחייו של יענקלה"

"כן, היינו מקורבים למשה סנה ויעקב ריפתין, שהיו באותה תקופה באגף השמאלי של מפ"ם", מודה קרוון, "הפוליטיקה חיה בנו. היינו מדברים ומתווכחים ללא הרף וגם יוצאים לפעולה. היינו הולכים למחנות של עולים בירושלים ומנסים לארגן אותם בהסתדרות".

מה הנהגת הקיבוץ הארצי עשתה לכם?
"אני זוכר שבא לקיבוץ שליח ממזכירות הקיבוץ הארצי וראה אישה תימניה עובדת במכבסה. לאחר מכן קיבלנו מכתב תלונה מהמזכירות שאנחנו שמים נשים שחורות בעבודות שהלבנים לא אוהבים לעשות. אבל לא היה לזה שום קשר, צחקנו על זה.

"ויענקלה, טוב, יענקלה היה שמאלני. הוא לא היה קומוניסט כמו שאמרו עליו, אבל הוא בהחלט הוביל את הקו השמאלני שלנו. אז הם רצו לרדת לחייו של יענקלה. אמרו לנו שעד שיענקלה לא עוזב את הקיבוץ לא ישלחו אלינו עוד גרעינים. כשהם ראו שזה לא עובד, כי יענקלה באמת היה המנהיג שלנו, הם התחילו בצעדים אלימים. אם זה היה בברית המועצות היו מעמידים אותנו מול כיתת יורים".

מה זה "צעדים אלימים"?
"הם מנעו מאיתנו את האשראי בארגון הקניות. פירוש הדבר היה מחסור במזון עד כדי רעב. גטר, שהיה הגזבר, היה נוסע כל יום לעיר וחוזר בידיים ריקות. אף אחד לא היה מוכן למכור לנו מזון וציוד באשראי, וכסף מזומן לא היה. אבל אנחנו לא ויתרנו. היינו נחושים בדעתנו".

"הם אמרו שכולנו קומוניסטים"

למרות שחלפו כבר 65 שנה מאז שהפרשה תמה, קרוון עדיין חי אותה. "אמא שלי כתבה מכתב למזכירות הקיבוץ הארצי על איך שהם מתייחסים אלינו", הוא נזכר בכאב. "הם אמרו שכולנו קומוניסטים. אמרו: 'תראו שהם יצטרפו למק"י אחרי שיסולקו', אבל בפועל אף אחד מאיתנו לא הצטרף למק"י. פירקו את הקיבוץ כי לא יכלו להתמודד עם אופוזיציה דעתנית מבית. במשך השנים אומרים לי: 'די, תעזוב את זה דני', אבל אני לא ארפה. רציתי לחיות בקיבוץ ובגלל דעותיי גורשתי. את שמו של טוביאנסקי טיהרו, אבל את שמנו לא. בסיוטים שלי בלילות אני רואה את אנשי מזכירות הקיבוץ עומדים מולי כמו כיתת יורים".

קיבוץ הראל, 1958, טמפרה על נייר (ציור: דני קרוון, באדיבות סטודיו קרוון)

"הראל היה קיבוץ שמאלני", אומר בן נחום, "ולכן המשמעות של סילוק השמאלנים היתה פירוק הקיבוץ. בסופו של דבר 256 חברי קיבוצים בכל הארץ עזבו, עשרות מהם מקיבוץ הראל, שהתרוקן כליל".

לא כולם, אגב, עזבו בגלל הפרשה הפוליטית, היו שעזבו מסיבות אחרות. "כבר במהלך שנת 1950 החלה נשירה של חברים מהקיבוץ, תהליך שמכאן ואילך צבר תאוצה", כתב גטר. "ללא רעש קמו חברים ועזבו. מי לצורך עזרת הורים, מי אל בן או בת זוג שמחוץ לקיבוץ ומי סתם כך אפילו בלא לנמק או לתרץ". כך למשל, בני אמדורסקי. "אבי עזב או סולק מהקיבוץ בראשית שנות החמישים ולא על בסיס אידאולוגי", מספר בנו, הזמר אסף אמדורסקי.

הנסיון לעשות סולחה בין אנשי הראל לבין הנהגת הקיבוץ הארצי (לאחר שסנה וריפתין עזבו את מפ"ם), לא עלה יפה. "חברי הקיבוץ", כתב בזכרונותיו אלי יקיר, רכז המשק, "דרשו בין היתר שגם התנועה תודה בפומבי בלחציה הלא-הוגנים על קיבוץ הראל. מאחר שלא נענו, נחתמה פרשת הראל סופית".

"הם לא באמת רצו לחיות בקיבוץ"

לעליזה פלח (90), כיום חברת קיבוץ שובל, שהתחנכה בתנועת המחנות העולים, והייתה בין מייסדי הראל, יש דעה אחרת על הפרשה. "הם היו חבורה של שמאלנים שלא באמת רצו לחיות בקיבוץ", היא אומרת, "הם רצו להיות אינטלקטואלים כאלה שיושבים בסלונים בתל אביב ועורכים דיונים עקרוניים. אבל במקום לעזוב את הקיבוץ הם הרסו אותו קודם, כדי שיוכלו לאמר שסילקו אותם".

עליזה פלח בסטודיו שלה בקיבוץ שובל. "היו כמה שלא יכלו לעכל את זה שהקיבוץ התפרק, חברים שזה כואב להם עד היום" (צילום: שי פוירינג)

הכרת את אגמון?
"בטח שהכרתי אותו, איך אפשר שלא. הוא היה כריזמטי. אבל לא היינו מיודדים. באותה תקופה עבדתי במזכירות הקיבוץ הארצי ולא הייתי הרבה בקיבוץ. זה היה קיבוץ מיוחד. מבחינתי, זה היה לגמרי שלי. זו הזהות שלי. מקום יפה. חבל שהתפרק. היו כמה שלא יכלו לעכל את זה שהקיבוץ התפרק, חברים שזה כואב להם עד היום, כאילו זה קרה אתמול. אבל אני אומרת שחייבים תמיד להמשיך קדימה".

פלח, מספרים חברים בשובל, היא צעירה נצחית, מלמדת תנועה לקשישים, "שבאים גם בימי הקורונה".

"היינו נערים אידיאליסטים בני 21, זה הכול"

אחרי פירוק הקיבוץ עברה החבורה לתל אביב. "היינו נפגשים כל ערב בדירה של אחות של יענקלה", מספר קרוון, "הרבה דמויות מובילות היו שם, העתיד של השמאל. חייקה גרוסמן (לימים ח"כ מטעם סיעות מפ"ם והמערך וסגנית יושב ראש הכנסת) ומיטב אנשי הרוח של דור תש"ח. יענקלה הוא שארגן את כל המפגשים האלה".

כרזת יום העצמאות העשירי בעיצוב מרים קרולי. אגמון נחשב למי שעיצב את חג העצמאות הישראלי כפי שהוא נחגג כיום (מתוך ויקימדיה)

אגמון תיעל עם השנים את יצר העשייה שלו ואת כשרונותיו להפקת חג העצמאות העשירי של מדינת ישראל. הוא הביא לארץ את זיקוקי הדינור, את בימות המופעים, ונחשב למי שעיצב את חג העצמאות הישראלי כפי שהוא נחגג כיום. בהמשך הקריירה הענפה שלו ערך אינספור הפקות תיאטרון מצליחות, הקים את תיאטרון בית לסין, ניהל את תיאטרון הבימה והפיק פרויקטים רבים שהפכו לאבן ראשה בתרבות הישראלית.

"במבט לאחור, העסק היה די מגוחך", הודה לימים באזני ירון פריד. "היינו נערים אידיאליסטים בני 21, זה הכול. ממש לא אויבי העם. העניין התחיל בוויכוח על דרישתנו למצוא דרך לפשרה ולצרף חברים ערבים למפלגה. בשום אופן לא נהינו אחר סנה ודעותיו. הייתה לי איתו שיחה ארוכה, וכשהבנתי שהוא למעשה לא־ציוני, לא ראיתי שום אפשרות ללכת בעקבותיו. הדעות שלנו נטו לצד השמאלני המתון יותר, כפי שיוצג על ידי אנשים כמו חייקה גרוסמן, שאיתה התפתחה לאורך השנים גם חברות אישית".

"אלה היו שנות חיי המאושרות ביותר"

קיבוץ הראל יושב מחדש, ונעזב שוב, ורק בפעם השלישית שיושב הצליח להפוך לקיבוץ משגשג. לימים, מאיר יערי התנצל בפני מייסדי הראל. "כל עניין הראל היה שגיאה, שגיאה חמורה", אמר. לעומתו יעקב חזן לא התנצל מעולם, אבל הודה שהחבורה הזו הייתה מיוחדת במינה. "אף פעם לא ניחמתי את עצמי שאני מוציא נמושות", אמר לימים, "אלה היו אנשים מצוינים". אנשים מצוינים שנעשו לעמודי התווך של התרבות הישראלית.

"אני עצמי חושב שהתנועה היא אחד הדברים המדהימים ביותר בהיסטוריה", אמר אגמון בתוכניתו המיתולוגית בגלי צה"ל, "שאלות אישיות", כשראיין ב-1976 את יעקב חזן. "כל חיי אהיה אסיר תודה על כך שזכיתי לחיות בתוך תנועה כזאת. אילו הייתה לי הזדמנות שנייה, הייתי משנה כמה דברים בילדותי המה־שנקרא עשוקה, אבל על התנועה והקיבוץ הייתי חוזר שוב בלי היסוס, כי לא הייתי רוצה להחמיץ את החוויה ולא הייתי מוותר עליה בשום מחיר. אלה היו שנות חיי המאושרות ביותר. את הדברים הרעים שלי הבאתי מהאופי, את כל הדברים הטובים למדתי בתנועה".