מודעה שפרסמה עיריית תל אביב-יפו בשבוע שעבר הלהיטה מחלוקת בקרב תושבים ביפו. למתבונן מהצד זה ייראה אולי תמוה, כי מה כל כך מקומם במשפט: "החלטנו לטפל בתופעת תרנגולי הבר בחצרות ובמרחב הציבורי בעקבות הפניות הרבות שקיבלנו מתושבי השכונה על מטרדי רעש וריח".

אבל המשפט התמים לכאורה הזה, עורר שדים מרבצם, וקבוצת הפייסבוק המקומית, שמשמשת בדרך כלל בעיקר כמעין לוח מודעות וירטואלי, התפצלה לשני מחנות ברורים: מחנה "היפואים הוותיקים" ומחנה התושבים החדשים, או כפי שהם מכונים שם על ידי הראשונים: "פולשים", ו"יפי נפש".

"כל אותם יפי נפש שהגיעו ליפו", כתבה התושבת הוותיקה ספי סמדג'ה, "במקום להשתלב באים לכפות עלינו את דרך החיים שלהם. מי אמר לכם שאתם טובים יותר? הרי בעוד חודש, חצי שנה, כבר לא תהיו כאן, אז די עם ההתנשאות שלכם, עזבו אותנו במנוחה". ותושבת אחרת הוסיפה: "מי שמפריע לו התרנגול של השכן שיחזור לצפון תל אביב או לא משנה מאיזה חור הוא בא".

"זה שהיית פה ראשון לא נותן לך זכויות יתר", ענה להן אחד מ"יפי הנפש". "קניתי דירה ביפו, ואני פה בשביל להישאר. אני לא יותר טוב ממך, אבל לרצון שלי שיעיפו מפה את התרנגולות יש משקל שווה לרצון שלך שהן יישארו פה. לא מתאים לך, עוף מפה עם התרנגולות לאיזה מושב חקלאי שמתחשק לך, ותעזבו אותי בשקט".

חלק מהנוף או מטרד ורעש

"אני מבינה שהשיח על התרנגולים הגיע עד אליכם", אומרת לי בטלפון סמדג'ה (58), פעילה יפואית וותיקה שמתגוררת בעיר כל חייה, כשאני מנסה להבין ממנה על מה המהומה.

"תמיד היו פה תרנגולים, מאז שהייתי ילדה", היא מספרת. "זאת מציאות יפואית רגילה. ילד התלהב, אבא קנה לו אפרוח, האפרוח גדל להיות תרנגול ומשחררים אותו החוצה. יש כאלה שמאכילים את התרנגולים והתרנגולים מתרבים. כולם חיו עם זה בשלום, זה חלק מהנוף".

תרנגולת על גג פח לוהט (צילום: דיאנה פולנסקי)

א' (שמו המלא שמור במערכת) "תושב חדש" מיפו א', לא מסכים לטענה שתמיד היו תרנגולות בשכונה. "אני עושה הליכות בפארק דוידוב כבר שנים. לפני שלוש שנים היה נדיר לראות שם תרנגולות, היום יש שם מסה באופן קבוע. התרנגולות הן מטרד רעש. לא משנה באיזו שעה אני מתעורר בלילה, אני שומע תרנגולות מקרקרות.

"ומה שיותר גרוע", הוא מוסיף, "זה שלפעמים מטרדי הרעש בשכונה מתלכדים בדיוק כשאני משתתף בישיבת זום: תרנגולות מתחת לחלון, מואזין מעבר לרחוב, והופעה שהעירייה נותנת בחינם לילדים בגינת נחל הבשור עם מוזיקה ושירה. יש סיבות נהדרות לכל אחד לחוד, אבל זאת לא רמת רעש סבירה, במיוחד כשאנשים עובדים מהבית".

"ילד התלהב, אבא קנה לו אפרוח, האפרוח גדל להיות תרנגול ומשחררים אותו החוצה" (צילום: דיאנה פולנסקי)

"אז שומעים את הקריאה של התרנגול", אומרת סמדג'ה. "בעיני זה לא מהווה הפרעה. יש פה תושבים חדשים שמגיעים ממקומות קצת יותר, מה שנקרא, נאורים בעיניהם, והקריאה של התרנגול פתאום מפריעה להם. אני חושבת שזה הקסם של המקום, שיש פה מהכל".

א' מתקומם: "הגישה כאילו סילוק התרנגולות מהשכונה משנה את אופי המקום ומשתלטת עליו תלושה מהמציאות. מעבר לזה, הגישה כאילו קניתי דירה בכסף מלא, אבל אני אורח בשכונה שלהם היא מתנשאת ואדונתית. הם לא חייבים להסכים איתי, אבל אני תושב שווה זכויות".

מה שקורה מעבר לרמזור הדולפינריום

מילא לא לאהוב את התרנגולות, אבל לדווח לעירייה? בעיניה של סמדג'ה, זה ממש חטא על פשע. היא מודאגת שהתערבות של העירייה, תוביל לגיזום שיחים ועצים, כיוון שבאותה הודעה נכתב גם שפקחי העירייה "יבצעו אכיפה למניעת מפגעים וגיזום צמחייה עבותה", בה נוטות להסתתר התרנגולות ולהטיל ביציהן.

הנושא של התרנגולים זה איזשהו סממן של מי שמגיע מבחוץ, זה סמל. במקום להשתלב כאן הם מנסים לנקות ולשנות את הסביבה"

"ביפו אין הרבה נקודות ירוקות", אומרת סמדג'ה, "ברגע שאתה בא ועוקר צמחייה, היא לא תחזור, יהיה שם בטון ועוד בטון. אני לא אומרת את זה ממקום של נחיתות, אבל אין מה לעשות, עדיין יש פערים בין הצפון לדרום של העיר. מה שקורה מעבר לרמזור של הדולפינריום, זה משהו שונה לחלוטין.

"התושבים הוותיקים מאד לא מאמינים במערכת, מאד שבוזים מהמערכת העירונית. שנים של הבטחות, ודברים לא קורים. העירייה משקיעה במה שאני קוראת לו 'יפו הנראית לעין', בכניסה ליפו, בשוק הפשפשים, באזור התיירותי, אבל ישנם שטחים ענקיים ביפו שפשוט מוזנחים. זאת יפו הנסתרת מהעין".

באחו היפואי. "ביפו אין הרבה נקודות ירוקות. ברגע שאתה בא ועוקר צמחייה, היא לא תחזור, יהיה שם בטון ועוד בטון" (צילום: ספי סמדג'ה)

לך אכפת מיפו, ל"חדשים" אכפת מיפו, אז מה הבעיה?
"אני פועלת לשינוי, אבל בדברים מהותיים – ביטחון אישי, ניקיון, הוספת שטחים ירוקים, שזה כן מתחבר לתושבים החדשים, שהם, מה לעשות, יותר מבינים ובאים מהמקום הזה. אבל הנושא של התרנגולים, זה איזשהו סממן של מי שמגיע מבחוץ, זה סמל. במקום להשתלב כאן הם מנסים לנקות ולשנות את הסביבה. זה מה שקורה עם האוכלוסייה החדשה שמגיעה ליפו, מגיעים הנה ממקומות שונים ומנסים להחיל כאן את מה שהיה במקום הקודם".

סימני חיים או חבלי גסיסה

האנתרופולוג, פרופ' דניאל מונטרסקו, שנולד וגדל ביפו, מנסה להתבונן מבעד לנוצות המתעופפות בקרב התרנגולים הזה. "מה שקורה פה זה בעצם מאבק מטאפורי", הוא מסביר. "אנשים עוסקים בדבר אחד אבל מתכוונים למשהו אחר לגמרי. במובן הזה התרנגול גדול מסכום חלקיו, או פולקאיו".

פרופ' דניאל מונטרסקו. "יפו לא מוכנה שתל אביב, או המדינה, יבייתו אותה" (צילום: אלבום פרטי)

מונטרסקו (50), כתב את הספר "עיר שסועה לה יחדיו", תוצר של מחקר היסטורי ואנתרופולוגי שנמשך יותר מעשור, שבו בחן "מגובה המדרכה", כפי שהוא מגדיר זאת, את השדה היפואי ובתוכו גם את תופעת הג'נטריפיקציה (תהליך עירוני שבו אוכלוסיות חזקות דוחקות אוכלוסיות חלשות יותר ממקום מגוריהן).

"ביפו יש לנו מצב נתון של אוכלוסייה ותיקה, חלשה יותר מבחינה מעמדית ומבחינת יכולת ארגון, והשדה הזה משתנה עם ההתברגנות של המרחב העירוני. אנחנו בעצם רואים מצד אחד את חבלי הלידה של הפרויקט הבורגני שמבקש מרחב ידידותי יותר, נעים יותר, 'גיי פרנדלי' ו'פרנדלי' למיניהם, ומן הצד השני את חבלי הגסיסה של יפו הוותיקה, הערבים והיהודים שרוצים לשמר את החספוס, כי החספוס זו האותנטיות והזהות והוא אנטי תל אביב. זה מה ששומר על הפריפריה במעמד מובחן".

ותרנגולות בסביבת המגורים זה מחוספס?
"מה שמעניין בתרנגולות זה שהן רק חלק מקבוצה של סממנים של אַחֵרוּת. ביפו יש גם סוסים ששועטים בחוף או בשדרה, כלבים מכל מיני סוגים פראיים שמסתובבים בלי רצועה. הם מסמלים איזושהי מרדנות או עיקשות של הטבע, שלא מתמסר לתכתיבי הבירוקרטיה העירונית והשמרנות הבורגנית. הוא לא מוכן שיבייתו אותו וגם יפו לא מוכנה שתל אביב, או המדינה, יבייתו אותה.

מה שמעניין בתרנגולות זה שהן רק חלק מקבוצה של סממנים של אַחֵרוּת… הם מסמלים איזושהי מרדנות או עיקשות של הטבע, שלא מתמסר לתכתיבי הבירוקרטיה העירונית"

"זה המאבק. בין תפיסה עממית ומאד אותנטית, לבין תפיסה ליברלית ש'משייפת' את המרחב העירוני בכך שהיא הופכת אותו למרחב 'צפוני', שהוא נעים, מכיל וליברלי ומשתמשת בעירייה ככלי ללגיטימיות".

התנגשות בין תרבויות

לסלידה של התושבים הוותיקים מכל מה שמריח מניסיון לעשות סדר במרחב הציבורי, יש, לדברי מונטרסקו, סיבות טובות, שהולכות שנים אחורה אל ההיסטוריה הרחוקה של העיר, עוד לפני שמקף הדביק אותה לעיר השכנה מצפון, ויצר חיבור שעבור רבים מתושבי יפו נתפס כמלאכותי.

"יפו היא תוצר בלתי מכוון בהרבה מובנים", הוא אומר. "היו תכניות לחסל את יפו, כמו תכנית האב של 1954 והרצון למחוק את העיר ולבנות במקומה עיר מודרנית, הסלידה ממה שנקרא 'משכנות העוני', או בשיח הערבי – הגטו, הדיכוי, האלימות התכנונית של עמידר והעירייה שבמשך עשרות שנים לא אפשרו לאנשים לשפץ או לבנות, וגם סוג של משטור, מעקב אחרי האוכלוסייה הערבית שתמיד נתפסת כחשודה מראש.

יפו היא סרבנית זהות. היא מפתחת זהות מקומית, על חשבון הזהות הגדולה והלאומית, והג'נטריפיקציה מאיימת על זה"

"יש פה סיבות טובות מאד לא לאהוב את המשטר. בשיח היפואי החוק והסדר והאכיפה המשטרתית הם כל מה שהוא בגדר טאבו. הם מפרקים את האנרכיזם של יפו".

אנרכיזם?
"אני קורא לזה 'כאוס יצירתי', במובן שהוא יצר הוויה עירונית, סוג של זהות מקומית שרוצה לשמור על מרחק מהמרכז. יפו היא סרבנית זהות. היא מפתחת זהות מקומית, על חשבון הזהות הגדולה והלאומית, והג'נטריפיקציה מאיימת על זה. התושבים אומרים 'יפו עבור התושבים החדשים היא עיר מעבר. הם לא יכולים לעמוד בעוצמות שלה. תנו לנו לנהל את הייחודיות שלנו. והייחודיות שלנו היא להפוך את יפו לקצת כפר', וזה מתח שיפו מקיימת בתוכה.

פינת ישיבה. "זאת מציאות יפואית רגילה" (צילום: דיאנה פולנסקי)

"להיות בפריפריה של המרכז, יש לזה הרבה כוח, אבל זה גם מסוכן כי המרכז יכול להשתלט עליך די בקלות. אנחנו רואים איך רחובות שהיו נטושים, פתאום מקבלים את ההכרה של העירייה. במה זה מתבטא? פתאום יש שלטים לרחובות, פתאום יש משטרה, פתאום יש פסים אדום לבן או כחול לבן בחנייה".

והכרה מהסוג הזה מאיימת.
"יש פה פרויקט של מדיניות עירונית, לספח את הפריפריה למרכז. זה לא רק תהליך דמוגרפי, זה גם תהליך מוסדי. מאז 1985 העירייה שינתה את האסטרטגיה שלה. במקום להתייחס ליפו כסרח עודף היא הפכה אותה לנכס. ואיך הופכים שכונה כזאת לנכס? ממקסמים את הפוטנציאל הנדל"ני שלה. הפונקציה האורבנית של הג'נטריפיקציה היא קודם כל לצופף את העיר ולהכניס 'אוכלוסייה חזקה', כמו שמכנים זאת המתכננים, שמשחקת לפי כללי המשחק של העירייה".

ואז נוצרים שני צדדים שמדברים בשפות שונות.
"זאת באמת התנגשות בין תרבויות. בין פורמלי ללא פורמלי. התפיסה הפורמלית אומרת 'אני שילמתי כסף ולכן יש לי זכויות דיור וזכויות על העיר'. אין פה היקשרות ברמה המשפחתית, הקהילתית. לפי התפיסה הלא פורמלית, שזו התפיסה של רוב תושבי יפו הוותיקים, מה שחשוב זו ההיסטוריה האישית והקהילתית".

אז התרנגולים הם בעצם מרד?
"אנשים מוצאים משמעות דווקא במה שהמדינה לא שולטת בו. הג'נטריפיקציה מנצחת ובגדול, אנשים מאבדים את הבתים ומתפתים למכור, והילדים שלהם לא יכולים להרשות לעצמם לגור בעיר. אבל בכל זאת, בגלל שהם מרגישים שהם מאבדים שליטה, הם מוצאים משמעות בסמלים האלה".

"התרנגולים עלו על עצב חשוף"

ביפו יש מתחים תרבותיים שנגזרים מהיותה חברה מרובת זהויות עדתיות, מעמדיות ודתיות, ועל פי מונטרסקו, "מה שמעניין זה שבכל פעם שיש משבר, הוא מחדד פנים אחרות מהמורכבות היפואית", וכך גם במקרה של "פרשיית התרנגולים".

"במקרה הזה, התרנגולים עלו כאן על עצב חשוף של קהילה במגננה – יהודים וערבים. במקרה הזה זה לא מגזרי, אתני או לאומי. המתח הוא החלוקה על פי קטגוריות עירוניות – אנשי המקום וזרים. יש אנשים שיגידו שאלה סמלים שטחיים. כמו האיש שכתב בפייסבוק: 'לא אכפת לי מהתרנגולים, אני קניתי דירה', ואנשים עונים לו: 'זה המרקם של המקום, זה המקצב, תתאים את עצמך, תקשיב'. זה איזשהו שיח של סובלנות. והשיח הזה של הסובלנות חוזר על עצמו בעיר. ביום כיפור וברמדאן, וסביב המואזין".

בקומה הראשונה תרנגולת שמנה (צילום: דיאנה פולנסקי)

מפתה לסיים את הסיפור בקריאה לסובלנות ואחווה בין קהילות ותרבויות שונות, אך קשה להתעלם מהעובדה שבמציאות הישראלית, שבה מחירי הנדל"ן הם קובעי הטון, עם סובלנות לא הולכים למכולת. מאחורי הניתוח החד של המציאות היפואית שמציג מונטרסקו, יש כאב ופחד של אנשים שנאחזים במה שנשאר מיפו שלהם, מהזהות שלהם שהולכת ונבלעת על ידי הכרך שמאיים להכחידה.

"אני גרה לא רחוק משוק הפשפשים", מספרת סמדג'ה, שמגדירה עצמה כ"נייטיב" (ההורים שלי מיפו, הבת שלי ביפו, הנכדים שלי ביפו. כולנו ביפו. ארבעה דורות"), ומבהירה: "אני חיה פה, אני לא מגיעה רק לישון פה. אני אוהבת את יפו. זה המקום הכי אמיתי לגור בו ובאמת יש פה קיום משותף. כאן זה החברה האמיתית".

כמו שהקימו גינות כלבים, אפשר להקים פינת חי… יש פארק ענק, אפשר למצוא פתרון יצירתי, להוביל את זה אפילו לקטע של קירוב לבבות"

ואיכשהו בסוף השיחה, דווקא היא, הפעילה השכונתית שנלחמת שנים בג'נטריפיקציה ובאפליה של תושבי יפו, דווקא היא מושיטה עלה של זית. "אפשר לפתור את הדברים האלה בדרך יצירתית", היא אומרת, "אני הייתי מאלה שהובילו להקים גינות כלבים. יש לי כלבה, ואני רואה את כל התושבים החדשים שיש להם כלבים, ואני מסבירה לתושבים הוותיקים שאין מה לעשות, צריך להתייחס לזה בסבלנות, שבמקום שהכלבים יסתובבו בין החצרות, יש צורך בזה. מגיעים לפשרות.

"כמו שהקימו גינות כלבים, אפשר להקים פינת חי, שתהיה מוקד עניין לציבור. ברגע שאת תוחמת את התרנגולים בפינת חי, את מדללת את קצב הטלת הביצים. יש פארק ענק, אפשר למצוא פתרון יצירתי, להוביל את זה אפילו לקטע של קירוב לבבות. לקחת דבר כמו תרנגולים, בטח במציאות של היום, כשיש כזה שסע בחברה, ולמצוא את הדברים שיכולים לקרב ולא להרחיק".

התרנגולות של יפו והים. "יפו זה המקום הכי אמיתי לגור בו" (צילום: סיגל מנור בנגה, הבית הפתוח לתרבות הודו ביפו)