״ידעתי שאני לוקח צמד מילים עם משמעות נפיצה עבור המון אנשים. הרגשתי שהגיע הזמן לשים אותו על השולחן ולהתמודד איתו״, אומר יריב מוזר במאי הסרט ׳הפנקס האדום׳, שישודר לראשונה הערב (שני), בערוץ 8 של הוט.
הסרט הופק לציון 100 שנים להסתדרות. לדעתו של מוזר השנה היו צריכים להתפרסם אלף סרטים וסדרות בנושא, ודגלי ההסתדרות צריכים היו להיות מונפים ברחבי המדינה. ״בסופו של דבר זה אחד הארגונים החשובים בתולדות הציונות, אבל רק מעטים מכירים את זה היום. אם המייסדים היו יודעים שכך יציינו את המועד הזה בחברה הישראלית הם היו מתהפכים בקברם ולא מאמינים״.
מוזר (42) נולד בתל אביב, וגדל בהרצליה. בשנים האחרונות ביים בין היתר את הסרט זוכה פרס אופיר ׳בן גוריון, אפילוג, ואת הסרט ׳אייזנקוט׳ על החודשים האחרונים בשירותו של הרמטכ"ל. עוד בין סרטיו: ׳המלחמה הראשונה שלי׳ שמבוסס על חוויותיו הצבאיות במלחמת לבנון השנייה, ו׳גברים בלתי נראים׳ על הומוסקסואלים פלסטינים.
״אני בא מבית מפא״יניקי, ושמורים אצלי עד היום הפנקסים האדומים של סבא וסבתא״ מספר מוזר. ״ידעתי שהמפגש עם הפנקס האדום יעורר אצל אנשים תחושות שונות, אבל לא ידעתי עד כמה זה עמוק ונוכח גם היום״. כך למשל, כשיו״ר ועד עובדי דואר ישראל המרואיין בסרט, שמעון פרג׳ון, פותח את המעטפה החומה שמוגשת לו, ומוצא בתוכה את הפנקס הוא מחייך באירוניה ושואל: ״יש לכם מגרסה״?
גם ביו״ר אגף הדוברות בהסתדרות, יניב לוי, מעורר הפנקס האייקוני דווקא את הזיכרון של סבא שלו, ותחושת הקיפוח שליוותה אותו כל חייו. יו״ר ההסתדרות לשעבר חיים רמון, שרבים רואים בו האחראי לריסוקה והצטמקותה של ההסתדרות, מעיד על עצמו בסרט שיתכן שפעולותיו כיו״ר הארגון היו בגדר נקמה על יחס הממסד ההסתדרותי כלפי אביו.
״אני מרגיש שהצלחתי לגעת גם במורכבות הזו, אבל כקונטרה לסרטים כמו ׳סלאח פה זה ארץ ישראל׳. לא נכנעתי לדימוי שטחי שחור-לבן, של צד מקופח מול צד שבע ומקפח״ הוא מעיד. ״אני חושב שהסיפור הוא יותר מורכב״.
הסרט מתחיל בתהליך הקמת ההסתדרות, תפקידה בעיצוב ׳המדינה שבדרך׳: ההתיישבות, העלייה, התרבות, קופת החולים, מנגנוני העזרה ההדדית ואף ההגנה בראשיתה. ״כל דור שהגיע לכאן חטף את המכה שלו וכמובן שנעשו עוולות: פטרונות, התנשאות, שמור-לי-ואשמור-לך״, אומר מוזר, ״בסופו של דבר מפא״י הייתה מפלגה מסואבת. אבל להגיד שהיה קיפוח מכוון – אני חושב שזה לא נכון. היה פה ניסיון כמעט פלאי להקים מדינה, וצריך להסתכל על הדברים בפריזמה של אז ולא של היום״.
הדבר המעניין לדבריו, הוא שדווקא בהסתדרות של היום מתבלטים בניהם של רבים מאותם פועלים יוצאי ארצות ערב, ובאים לידי ביטוי כחלק מהנהגת הארגון ורבים מהוועדים החברים בו. ״רבים מהם ממש לא רוצים להיות מזוהים עם מפלגת העבודה ומסתכלים על ההסתדרות היום כעל תנועה ׳על מפלגתית׳. זה תהליך מאוד יפה ומעניין, אבל גם פרדוקסלי. באופן אבסורדי, השמאל האשכנזי שהיום כבר פחות מרגיש שהוא צריך את ההסתדרות, מסתכל על הוועדים הגדולים בעין רעה וביקורתית. וחלקם מנגד, נקשרים דווקא לימין ולליכוד״.
הסרט כולל ראיונות עם שורה של חוקרים והיסטוריונים, לצד ראשי ההסתדרות בעבר ובהווה: ארנון בר-דוד, אבי ניסנקורן, עופר עיני, עמיר פרץ וחיים רמון. הסופר אלי עמיר מספר על חבלי הקליטה של עולי ארצות ערב בשנות ה-50; ויושבת ראש הסתדרות האחיות שמתראיינת ומופיעה גם בכתבות הארכיון, מספרת על המאבק המקצועי עם ומול ההסתדרות. חברת הכנסת וראשת נעמ״ת לשעבר מאשה לובלסקי מספרת על פעולת הארגון למען האישה העובדת, ויו״ר ועד עובדי פלאפון יחיאל שמן מספר על המאבק להקמת ועד עובדים ראשון בענף הסלולר בשנת 2012.
מוזר אומר שהגילוי המשמעותי ביותר מבחינתו הם החומרים הארכיוניים השמורים במכון לבון – סרטוני תדמית של מפעלי חברת העובדים ותמונות היסטוריות משנותיה הראשונות של המדינה. ״להסתדרות היתה מחלקת קולנוע, עוד לפני שבכלל היתה טלוויזיה בארץ. הם העסיקו את מיטב הבמאים בקולנוע הישראלי דאז, שהפיקו עבורם סרטי תעמולה.
הסרטים האלה הם בסופו של דבר מאוד נאיביים, מתארים את התקופה, מלאי חן, מרגשים מאוד, ומצחיקים. כקולנוען, לעשות להם רסטורציה היה ממש להחיות פרק אבוד בקולנוע הישראלי. עד היום לא היתה אליהם גישה, ועכשיו אנחנו מעלים אותם בשיתוף עם מכון לבון לאתר ארכיון הקולנוע הישראלי״.
מוזר מעיד על עצמו שבמידה מסוימת הוא מזדהה עם אותם במאים שהפיקו את סרטי ההסתדרות ההיסטוריים. אבל לדבריו, על אף שההסתדרות היתה מעורבת במימון הסרט, היא לא היתה מעורבת בשום נקודה בקביעת תכניו. ״ההסתדרות סייעה בגישה לחומרי ארכיון אבל היה לי חופש יצירתי גם לבקר אותה ולהאיר את הפינות האפלות״.
הקורונה, לדבריו, חידדה אצלו את הצורך לחזור ולהעלות על נס את ערכי תנועת העבודה הסוציאליסטית מהעבר. ״היה משהו בערכים שהובילו את בוני המדינה, ועובדה שזה גם מה שמציל אותנו היום: קופות החולים, הערבות ההדדית, היכולת של המדינה לעזור לאזרחיה. אפילו המפעלים השיתופיים חוזרים עכשיו – אפילו במובן שאני נוסע היום באוטו-תל בתל אביב, רכב ששייך לעירייה. אנחנו חוזרים לזה לאט לאט ואני משוכנע שנחזור לזה עוד״.
רק במהלך העבודה על הסרט, נחשף מוזר לחלקה של ההסתדרות בגיבוש שורה של חוקים חברתיים מהעשור החולף: חוק פנסיה חובה, שילוב אנשים עם מוגבלויות במקומות העבודה, העלאת שכר המינימום. ״באיזה שהוא מקום הבנתי פתאום שההסתדרות של היום היא לא רק אסופה של ועדי עובדים, אלא ממש תנועה חברתית.
״באופן אישי אני חושב שההסתדרות יכולה לחזור להיות כוח שיתופי גדול, שיש לו גם אחיזה פוליטית. להחזיק שוב בחברות – לרכוש למשל את ׳מגה׳. צריך לחזור לאידיאולוגיה והערכים של תנועת העבודה ולתת להם ביטוי במציאות בת ימינו, ואני חושב שההתחדשות של ההסתדרות מכוונת לשם״.
בסופו של דבר מקווה מוזר לעורר בצופים מעט תחושת נוסטלגיה, ואת התחושה שאפשר להניח קצת את הקונפליקט מאחור: ״מספיק. האנשים הללו של ׳הפנקס האדום׳ כבר אינם, וצריך להסתכל קדימה – מה עושים עכשיו״.