מאות ואלפי עסקים שנסגרו בימי המגפה תופסים בחודשים האחרונים את הכותרות. בעלי העסקים הקורסים מבכים את מצבם העגום, בשל העדר סיוע מספק. אבל יש גם כאלה שהקורונה היא עבורם הזדמנות: להתרחב, לעשות רילוקיישן, להסב חנות משפחתית שגוועה, לנצל ירידת מחירי שכירות, או להגשים חלום ילדות. ולא רק בעסקי המזון, שמשלוחים מחזיקים אותם בחיים, גם משתלה או מכון לטיפול בציפורניים. מחיפה ועד נס ציונה, מתל אביב ועד ירושלים, יש אנשים שלא מתייאשים.

חיפה: לטגן פירות ים בקרון מסין

למרות שהקורונה נתנה נוק אאוט ל"בוטיק בייקרי", בית קפה ומאפייה שפתח בינואר 2020 ברחוב העצמאות בחיפה, מחמוד אבו סגייר (44), בעברו אלוף ישראל באגרוף (1997-1993) וחבר נבחרת ישראל, לא התייאש. באוקטובר האחרון, לפני כשלושה חודשים, הוא פתח סמוך לתחנת הרכבת מרכז השמונה (מתחת לגשר הולכי הרגל לנמל), את "אויסטר" – פוד-טראק, קרון-בישול, שממנו הוא מוכר מנות דגים ופירות ים מטוגנים.

"לא מצאנו מטמון", אומר אבו סגייר, "מבחינתי נפתחה בפנינו דלת. היינו צריכים לעבוד קשה בשביל לפתוח אותה". הדלת שנפתחה היא פרויקט לעידוד אוכל רחוב, שבמסגרתו התירה והסדירה עיריית חיפה הצבת משאיות-אוכל ברחבי העיר.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מחמוד אבו סגייר והפוד טראק. "אני מאמין שתוך שנה נהיה פרוסים בעוד חמש-שבע ערים" (צילום: שי ניר)

הקרון המיובא של אבו סגייר (יוצר בסין עבור חברה בבעלות שוויצרית) מחובר לחשמל, מים וניקוז, וניצב בשטח שהוא שוכר מחברת אוטובוסים, לה הוא משלם עלויות נלוות. את האוכל מכין השף חנא מטרי, שהשתתף בשנה שעברה ב"מאסטר שף" (רק ששם קראו לו חנן).

"הוא כבר 25 שנה במקצוע", אומר אבו סגייר, "רוב השנים היה בתחום הדגים במסעדות. הוא בנה תפריט ויצר סגנון של אוכל שהתרגלנו לאכול רק במסעדות פאר של מאכלי ים, וכאן אתה יכול לאכול שרימפס וקלמארי עם שורטס וכפכפים".

הטיפול בסביבת קרון-האוכל, שהיתה עד להצבתו שם מעבר מוזנח ומלוכלך, הופקד בידיה של רואן, אשתו של אבו סגייר, מורה לאמנות בבית ספר בקרית טבעון. ספסלי רחוב צבועים, דשא סינטטי, עציצים. "כל האבזור ששמנו מסביב", אומר אבו סגייר, "נותן אווירת רחוב".

החצר של "אויסטר" בעיצוב רואן, אשתו של אבו סגייר. "כל האבזור ששמנו מסביב נותן אווירת רחוב" (צילום: שי ניר)

המחירים, לדבריו, "מאוד צנועים. בשביל לקחת משפחה עם שלושה ילדים לאכול שרימפס וקלמארי במסעדה, אתה צריך לשים את ה-200 שקלים למנה. כאן אתה שם 80-70 שקל, ועל זה אתה יכול להוסיף מנה של פיש אנד צ'יפס ב-36 שקלים. אנחנו לא משלמים ארנונה, החלטנו להקטין את המחירים ללקוח, ועדיין שווה לנו למכור".

לצורך פתיחת העסק לקח אבו סגייר הלוואה של 300 אלף שקל ("למזלנו יש לנו בנק שתומך בתקופה הזו"). המהלך, הוא מודה, היה "הימור, אבל עם מחשבה נכונה. הרי אנשים רוצים לאכול. ביום הראשון שפרסמנו ראינו את ההיענות והבנו שאין לנו מה לדאוג מבחינת הבנק. עכשיו אנחנו חודשיים אחרי הפתיחה, וכבר ביקרו אותנו מתל אביב ומהצפון, מהגליל, מעוניינים ברעיון ובמתכון של ה'אויסטר'. קולינריית הרחוב היא הצעד הבא מבחינת מסעדנות. אני מאמין שתוך שנה נהיה פרוסים בעוד חמש-שבע ערים".

תל אביב: פיצה מתנור מוזהב

רגע לפני שפרצה המגפה, הרחיב אנזו פורנרי (53) את דוכן האוכל האיטלקי שלו "בוקה בוקה", שפעל עד אז כשלוש שנים בשוק הכרמל בתל אביב, לצד פיצריה בבעלותו. בסגר הראשון הוא סגר את שניהם. הפיצריה עברה בתחילה למשלוחים, עד שפורנרי (שעלה לארץ מרומא ב-1985) החליט לעשות לעסקים רילוקיישן דרומה בעיר.

אנזו פורנרי והתנור המוזהב "שמזכיר את היכל הספר", בפיצרייה שפתח. "עכשיו אנחנו יכולים להכין שני סוגים של פיצות – נפוליטנית ורומאנה" (צילום: שי ניר)

"אני אדם שחושב שבזמן משבר יש הזדמנויות עסקיות", הוא אומר. "הסתובבנו בעיר ומצאנו את המקום הזה. המטבח יותר גדול פה. באתי לבעל הבית ואמרתי לו: 'אני מוכן לקחת סיכון, אבל אני צריך שתבוא לקראתי'. עשינו הסכם הבנות לתקופת הקורונה, ואמרנו: 'בוא נקפוץ. למרות הקורונה נשקיע ונפרח'".

בימים אלה משתפץ במרץ המקום החדש שלו – חלל פינתי גדול ועגול, בדרך יפו פינת רחוב המשביר, שבו פעלה זמן מה מסעדה יפנית שגוועה במהלך הקורונה. המטבח כבר מוכן נקי ומצוחצח ובשאר החלל תערובת של כלי עבודה, חומרי בניין, שקי קמח גדולים וערימות של אריזות קרטון. העבודות בעיצומן. בעל מקצוע מדביק אריחים מוזהבים על תנור גדול, במבנה שמזכיר את היכל הספר. "זה התנור החדש שלנו", מתגאה פורנרי, "עכשיו אנחנו יכולים להכין שני סוגים של פיצות – נפוליטנית ורומאנה".

המקום החדש של אנזו פורנרי בדרך יפו פינת המשביר, תל אביב. לפני כן היתה שם מסעדה יפנית. "באתי לבעל הבית ואמרתי לו: 'אני מוכן לקחת סיכון, אבל אני צריך שתבוא לקראתי' (צילום: דבר)

הרומאנה, הוא מסביר את ההבדל, היא פיצה מרובעת, פיצה עם פינות, שניתן למלא איתה מגש שלם, ובשבילה צריך תנור שעובד גם על אש ולא רק על חשמל.

"המחירים? לעומת פברואר הורדנו. אם מכרנו אז מגש ב-55 שקל, עכשיו נמכור ב-45 שקל. אנחנו משתמשים במוצרים איכותיים, רק קמחים איטלקיים, ומשקיעים בגבינות. יש גבול כמה אתה יכול לרדת בשביל האיכות. אני לא יכול ולא רוצה להתחרות עם אלה שעושים פיצה ב-25 שקלים. מבחינתי אלו שני מוצרים שונים. התקופה לא פשוטה, אבל אנחנו מאוד אופטימיים".

תל אביב: תאילנדי מתאילנדי

"אני קצת משוגע, אבל לא יותר מדי", מודה נטצ'נון טיפלי (יוּם), בעליה של מסעדת "טאן טאי" ברמת גן, שפתח בשבוע שעבר את "טאן טאי 2" – בר-מסעדה בשכונת פלורנטין בתל אביב.

"טאן טאי 2" – בר-מסעדה בתל אביב. "טאן טאי" פירושו בעברית "תאכל אוכל תאילנדי" (צילום: שי ניר)

יוּם (50) כבר 25 שנה בעסקי מזון והסעדה, 18 מהן בישראל ("באתי לישראל ב-2002 לעבוד כשף בחברת טוק-טוק, וב-2006 התחתנתי עם ג'סיקה פרץ"). מלבד בעלות על מסעדה, לימד במשך השנים צוותי מטבח של רשת ג'פניקה ויעץ למסעדות ברחבי הארץ בבניית תפריט אסייתי וברזי הבישול התאילנדי.

"כבר לפני שנה, ובעיקר בחודשים האחרונים", הוא מספר, "ניסיתי למצוא מקום לפתוח בר-מסעדה באזור. עכשיו, בגלל שהרבה מקומות נסגרו, מחירי השכירות ירדו, וזה היה הזמן בשבילי להיכנס לאזור הזה. אחרי שתיגמר הקורונה תהיה הרבה מאוד תחרות".

עם בעל הנכס, שלפני כן פעלה בו מסעדה בסגנון ערבי, סיכם יוּם על שכר דירה מופחת עד שהמצב ישתפר, והעסקים יחזרו לעבודה רגילה.

נטצ'נון טיפלי (יוּם), בעליה של "טאן טאי 2" – בר-מסעדה בשכונת פלורנטין בתל אביב. "המחירים נמוכים כי אני רוצה לתת לאנשים את ההרגשה שהמטבח פה עבורם" (צילום: שי ניר)

"טאן טאי" פירושו בעברית "תאכל אוכל תאילנדי". "אני מבשל את האוכל שאני אוכל", הוא אומר. המבחר רחב ואופייני למסעדות אסייתיות בישראל, והמחירים נוחים – 35 שקלים למנת בסיס ו-10 שקלים לתוספת בשר, דגים או פירות ים. "המחירים נמוכים כי אני רוצה לתת לאנשים את ההרגשה שהמטבח פה עבורם. אחרי הקורונה יהיה יותר טוב, אנשים צריכים להיות יותר סבלניים".

תל אביב: במקום בגדים ירקות ופירות

בבעלותו של אבי בזרי (70) היתה במשך שנים חנות בגדים, "טוגנה", ברחוב המשביר בדרום תל אביב. קשיים אילצו אותו לסגור את החנות הוותיקה, והוא החליט, יחד עם בנו, דניאל, לעשות הסבה ולהקים במקומה את "אביב", חנות למכירת ירקות ופירות.

אבי בזרי, בעליה של "אביב" פירות וירקות ברחוב המשביר בדרום תל אביב. "היום כל היום עשינו מכירה ברוטו ב-140 שקל. אין אנשים" (צילום: שי ניר)

"כבר כמה שנים שהטקסטיל זה לא זה", אומר בזרי, "גם ככה גמגמנו, וכשהגיעה הקורונה זה גמר אותנו". אבל המעבר למכירת ירקות בכלל לא פשוט. "אתה צריך להביא סחורה שלא תקלקל תוך יומיים ואז צריך לזרוק. לא חשבנו על זה. יש לילות שצריך ללכת לשוק להביא סחורה. זה לא קל. העסק לא ממריא, אפילו שאנחנו עובדים על רווחי מינימום – שקל עד שלושה שקל לקילו.

חשבתי שבסגר יהיה לנו יותר טוב, אבל הכל כאן סטודנטים, סטודנטיות. גם אם באים לקנות, אז הכל אחד – מלפפון אחד, עגבנייה אחת, גזר אחד ובצל אחד"

"היום כל היום עשינו מכירה ברוטו ב-140 שקל. אין אנשים. חשבתי שבסגר יהיה לנו יותר טוב, אבל הכל כאן סטודנטים, סטודנטיות. גם אם באים לקנות, אז הכל אחד – מלפפון אחד, עגבנייה אחת, גזר אחד ובצל אחד. לא חשבתי על זה שהאזור יהיה עד כדי כך יבש, אפילו שעשינו פרסום והמקום נקי ומסודר והסחורה יפה וטובה".

בזרי סובל מבעיות בריאות קשות, ומועמד להשתלת ריאה. במשך שמונה חודשים לא יצא מהבית. כעת הוא נמנע ממפגש עם לקוחות ("אם אני נדבק, אני מת") ומטפל בניירת בחלקה הפנימי של החנות, שם לצד המטבחון עדיין תלויה סחורה מהחנות הישנה, שלא הצליחו למכור. גם הגלריה עמוסה בגלילי בד בשווי עשרות-אלפי שקלים. "ניסיתי להיפטר מזה", הוא מספר, "הציעו לי לקנות את הכל ב-1,500 שקל.

"אביב" פירות וירקות. החליפה את "טוגה", חנות הבגדים הוותיקה שניהל בזרי. "כבר כמה שנים שהטקסטיל זה לא זה. כשהגיעה הקורונה זה גמר אותנו" (צילום: רז רותם)

"המצב הורג אותי", הוא מוסיף, "היום הבן שלי נכנס לבידוד, ואז הכל נפל עלי. אשתו באה לעזור לי". כעת הוא מתלבט מה לעשות. "הבן שלי עובד איתי כבר 15 שנים, יש לו שלושה ילדים. אני יכול לזרוק אותו לרחוב? אני לא יכול. אני והוא קשורים וזה הגורל שלנו".

נס ציונה: במקום רהיטים מזון לבעלי חיים

דודי חנניה (52) מנס ציונה נחלץ לסייע להוריו להסב את חנות הרהיטים שלהם, שפעלה במקום למעלה מ-50 שנה, לחנות לממכר מזון ומוצרים לבעלי חיים "החיות שלי", שנפתחה בשבוע שעבר. "הקורונה שברה את העסק לגמרי", הוא מספר, "אחי שעזר נאלץ ללכת לעבוד בתור שכיר. אני נכנסתי כדי לנסות להשכיר את המקום. לא היו שוכרים, אז פתחתי עבור ההורים עסק חדש, מכספי הפנסיה שלהם".

"החיות שלי" בנס ציונה. החליפה את חנות הרהיטים של הוריו של דודי חנניה, הבעלים. "אנשים יושבים בבית ומחפשים תעסוקה. חלק עשו שיפוץ, וחלק משקיעים יותר בחיות מחמד שלהם" (צילום: רז רותם)

לדבריו, המשפחה לא נקלעה לחובות, כי המקום בבעלותם, "והמזל שיחק לנו פה, הצלחנו להעיף את כל המלאי". המחשבה על תחום חיות מחמד החלה להתגלגל כבר לפני שנה וחצי. "זה ענף בהתפתחות מטורפת", אומר חנניה. "הקורונה רק הגדילה אותו. אנשים יושבים בבית ומחפשים תעסוקה. חלק עשו שיפוץ, וחלק משקיעים יותר בחיות מחמד שלהם. זה קשור גם לזה שהנחיות הסגר אמרו שאפשר לשוטט בחוץ עם בעלי חיים, אז אנשים רצו לאמץ. אימצו את כל בעלי החיים שהיו בעמותות".

עד לפני כשנתיים חנניה התגורר בארצות הברית ועסק במכירות של בתי מגורים. את הידע להקמת חנות לחיות מחמד משלימים עבורו "עובדת שמבינה בחיות", וקשר עם חבר בעל עסק כזה. התחרות בעיר גדולה. לכן חנניה מכוון לרמת מחירים נמוכה יחסית. "אני רואה כמה אחרים מוכרים, ומוכר אותו דבר וקצת מינוס. אם רוצים להרוויח, צריך שיהיו מחירים טובים. לקוחות כבר נכנסים, בודקים. אני מאמין ביכולות שלנו, בשירות טוב".

קיבוץ הזורע: עושים ציפורניים

ליאת כפרי (45) מקיבוץ הזורע ניהלה במשך כמה שנים את העסק שלה לטיפול בציפורניים, "Nails by Liat", בתוך חדר בביתה. לפני כחודשיים החליטה להוציא את העסק מהבית. "לחצו עלי", היא מספרת, "שני הבנים שלי, בני 15 ו-10, חולקים חדר. הגדול ישב לי על הווריד מלא זמן שהוא רוצה חדר לבד, ואין מה לעשות, בן 15 רוצה חדר לבד".

ליאת כפרי. החליטה להוציא את העסק מהבית. "בשביל למשוך לקוחות אין סיכוי שאעלה מחירים" (צילום: שי ניר)

מודעה שפרסמה מטפלת רגשית, שחיפשה שותפה לחדר שאותו היא שוכרת, הניעה את כפרי לעשות את הצעד. "בהתחלה, הקורונה די שיתקה וביאסה אותי, עצרה לי את היצירתיות", היא מספרת, "חשבתי ללכת ללמוד ולהתמקצע בדברים שחסרים לי במניקור ופדיקור. אבל גם זה לא היה ברור. חלק פתחו קורסים, חלק לא ידעו אם ילמדו ומתי, ושיעורים בזום זה לא כמו להתנסות בתכלס עם לקוחות ופול טיים. אני לא בנויה לזום".

היציאה מהבית "מגדילה את ההוצאות ואין הכנסות", היא אומרת, "וגם ישנתי בעמידה עם הפרסום. היה לי נוח להתגלגל, שמי שיפנה אלי יפנה, ומי שלא לא. אבל התחילה להיות בקיבוץ תחרות, עוד שתיים-שלוש פתחו, וגם לפני היתה עוד אחת".

ליאת כפרי והעסק בקיבוץ הזורע, מעצמת ציפורניים (צילום: שי ניר)

קיבוץ הזורע מעצמת ציפורניים, מתברר. "זה קיבוץ ענק. יש פה 500 בתי אב. זה לפחות 2,000 איש. יש פה מלא השכרות לסטודנטים. יש לי גם קצת לקוחות בשדה יעקב ובמגידו, שאני נוסעת אליהם הביתה, אבל זו רק התחלה".

החמרת הסגר בוודאי לא תעזור. קשה לכסות את ההוצאות. "ההפסד כרגע נמוך", היא אומרת, "ואני מצליחה להשלים את זה. אבל לא אעלה מחירים. זה לא הזמן. אני רוצה לרענן לקוחות, לפנות למי שכבר היו אצלי ולהציע מבצעים או כרטיסייה. בשביל למשוך לקוחות אין סיכוי שאעלה מחירים".

חיפה: משתלה על הגג

"תעשה גוגל ותראה שבחיפה אין אף משתלה", אומר נדב גליק (28), שמתגורר בשכונת הדר, וניהל עד הסגר הראשון, במשך כשנה, אכסניית תרמילאים במושבה הגרמנית. מאז התמסר להגשמת חלום ילדות, ובקרוב יפתח משתלה במתחם שוק תלפיות.

"אני קצת יותר מחודשיים בשיפוצים", הוא מספר, "לקחתי גג וחנות ברחוב סירקין, יש לי 50 מטר בקומה השנייה ו-100 מטר בקומה השלישית. אני לא קורא לזה חנות, כי זה לא במפלס הרחוב. אני מעוניין לפנות ליודעי דבר. שהאנשים שיבואו הם כאלה שישמעו עלי, ולא כאלה שבאים כי חלפו ליד".

נדב גליק והמשתלה לעתיד, על גג ברחוב סירקין בחיפה. "זו משתלה כמו שמשתלה נראית, פשוט היא על גג עם נוף מטורף של חיפה" (צילום: שי ניר)

את השיפוץ הוא עושה בסיוע אנשי מקצוע, ולהערכתו ישקיע בו כ-120 אלף שקל, לא כולל הסחורה. "לא ידעתי לשפץ, למדתי תוך כדי. הספקתי ללמוד לעבוד בעץ, לעשות חיתוכים ולבנות שולחנות ומדפים. שום דבר לא קניתי מוכן. גם את סככת הצל בנינו, הכל עשינו – הרתכים, הנגרים, שיפוצניקים ואני".

הוא מתכנן למכור צמחי בית, צמחי חוץ, תבלינים, ציוד, כדים, אדמה וחיפויי קרקע. "זה לא חנות פרחים", הוא אומר, "זו משתלה כמו שמשתלה נראית, פשוט היא על גג עם נוף מטורף של חיפה".

מפחיד אותי שאני לא אצליח ושאנשים לא יבואו. אמא שלי אמרה לי שאני פסיכופט לעשות את הצעד הזה, אבל לדעתי מי שעושה צעד משמעותי כזה, ירוויח ביום שאחרי הקורונה"

הקמת משתלה בקומה גבוהה מחייבת עבודה עם כננת להרמת דברים כבדים, גם היעדר מקום חנייה לפריקה וטעינה מטריד אותו. "מפחיד אותי שאני לא אצליח ושאנשים לא יבואו. אמא שלי אמרה לי שאני פסיכופט לעשות את הצעד הזה, אבל לדעתי מי שעושה צעד משמעותי כזה, ירוויח ביום שאחרי הקורונה, כי אנשים כל כך ירצו לעשות עם עצמם משהו – לצאת, להתאוורר, לחזור לשגרה. מי שיהיה פתוח יחווה את זה כהצלחה גדולה".

גליק לא מעוניין להיכנס לנוסחת הרווחיות של העסק, "אבל לא אהיה יותר גבוה ממה שקורה מסביבי. יש תחרות, אבל אני לא קיוסק שמוכר פטוניות. אני מתכוון להתחרות במשתלות הגדולות – שלומית, עוספיא ויגור – למרות שהם מוסדות מפוארים ומצליחים".

ירושלים: פיצה אמריקאית במחיר סטודנטיאלי

ניר לוי רק בן 32 וכבר שף ובעלים של קבוצת מסעדות ובהן "טלביה" ו"סמדר"; רשת "בורגר רום" עם שלושה סניפים; בר יין וגלידריה (בבנייה). אל כל אלה הצטרפה בספטמבר האחרון אחות קטנה, "פיצה ג'וניור", ברחוב עזה.

נדב יעקב, מנהל ושותף בפיצריה 'ג'וניור' בירושלים. "פיצה בסגנון אמריקאי, עם כל מה שזה אומר" (צילום: דוד טברסקי)

"בפברואר התכוונו לעשות שם מסעדה, וקטעו לנו את המסעדות", מספר לוי. "ידענו שיש צורך ממשי בפיצריה ברחוב עזה, ראינו שמסעדות לא נפתחות, ולא רצינו לשלם שכירות גבוהה כל חודש ולהשאיר את המקום ריק. עשינו את זה חצי שנה וזה הספיק לנו. אז עשינו שאפל. זה הימור. הרבה יותר קל להשתבלל, לשבת בבית, לחכות ולקבל כסף מהמדינה. תמיד זה הימור לפתוח מסעדה ובטח שזה הימור בזמן הקורונה".

ביוני התחילו לשפץ ובספטמבר פתחו את הפיצריה, שבה הם מציעים "פיצה בסגנון אמריקאי, עם כל מה שזה אומר – בצק מחמצת שאנחנו מכינים במקום, מוצרלה מיובאת מאיטליה, חומרי גלם טריים. אנחנו לא כשרים ופתוחים שבעה ימים בשבוע".

המחירים, לדבריו, נוחים. "סטודנטיאליים, לפי דעתי. אנחנו הכי זולים בעיר. 45 שקלים למגש בסיסי. ויש אפשרות לסופר-סייז ב-55 שקלים. לפתוח מסעדה זה תמיד הימור, וברוך השם, אין לנו טענות".