חדיג'ה דסוקי, סטייליסטית ועיתונאית אופנה, היתה בביתה ביפו כשקיבלה השבוע הודעה על כך שהפקת האופנה שלה התפרסמה באתר מגזין האופנה הנחשב "ווג" איטליה. "זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שבכיתי מהתרגשות", היא מספרת. "אתמול היתה לי סדנה לנערות 'בבית החם' ביפו ואחת הבנות שאלה: 'את מרגישה שהשגת את מה שאת רוצה?' ופתאום דמעתי.

"כשהתחלתי ללמוד בשנקר המשפחה שלי חשבה: 'יאללה, עוד ג'ננה שתעבור לה'. רוב ההורים הערבים רוצים שהבת שלהם תהיה רופאה או רוקחת, ואם לא, אז מזכירה, כדי שתחזור הבית ב-15:00 לטפל בבית ובילדים. אני מאד אוהבת את אמא שלי, אנחנו בקשר טוב, אבל לא ברור לה מה אני עושה. אתמול זאת היתה הפעם הראשונה בארבע שנים שאמא שלי התקשרה אליי ואמרה לי מברוק".

"ניסו לדחוף אותי לכתוב לערבים"

דסוקי (30), נשואה ואם לילד (7), מתגוררת ביפו כל חייה. היא נמשכה אל תחום האופנה מאז ומתמיד, אך את ההחלטה לפתח את עצמה בכיוון קיבלה כשלמדה לתואר במדעי החברה ובפוליטיקה במכללה האקדמית תל אביב-יפו. לפני כן עבדה כשלוש שנים בעמותות וארגונים, במשרות בתחום החברתי.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מפגש עם חברה ללימודים במכללה הוביל אותה לקריירה כסטייליסטית. "היא אהבה את איך שהתלבשתי וסיפרה לי שהיא לא קנתה בגדים לפחות שמונה שנים. הלכנו יחד לעשות שופינג ואמרתי לה: 'את תחליטי בסוף אם אני צריכה ללכת ללמוד את מה שתמיד רציתי. חצי שעה אחרי שסיימנו התקשרתי לשנקר ונרשמתי לקורס סטיילינג".

העבודה שפורסמה באתר Vogue Italia בהשראת "גמביט המלכה" (צילום: הדר ברל / איפור: לנה אויסלנדר / סטיילינג: חדיג'ה דסוקי / מעצבת: קארין וסיליוק BOOBA MACHO / דוגמנית: ז'אנט דויבוד ל-Grace Midel Manegment)

היא עבדה כמעצבת חלונות ראווה ברשת אופנה גדולה, וכיום היא עוסקת בייעוץ סטייל להפקות תיאטרון, ביצירת הפקות אופנה באופן עצמאי ובכתיבה במגזין האופנה האינטרנטי fashion Israel. לדבריה היא עיתונאית האופנה הערבייה הראשונה בישראל שכותבת בעברית.

"גם הצד היהודי וגם הצד הערבי ניסו לדחוף אותי לכתוב לערבים", היא מספרת. "כשהייתי בלוגרית באינסטגרם פנו אלי כל מיני יח"צנים ואמרו לי לפנות רק לערבים. לא הסכמתי".

למה?
"כי אני לא סטייליסטית ערבייה של ערבים. אני סטייליסטית ערבייה. נקודה. לא נראה לי שמישהו אמר לדולצ'ה וגבאנה תעצבו רק לאיטלקים או רק לנוצרים. רק פה בארץ רוצים לשייך בני מיעוטים לחברה שלהם וזה משהו שהיה יכול לחסום אותי מקצועית. אם הייתי עושה את זה לא הייתי מגיעה ל'ווג' ולא הייתי כותבת במגזין אופנה. זה היה מצמצם אותי".

"אולי תתלבשי כמו ערבייה"

כילדה, למדה דסוקי בבית הספר הצרפתי ביפו, דבר שהשפיע מאד על האופן בו תפסה את הנראות שלה כערבייה מוסלמית: "זה בית ספר פרטי שלמדו בו ילדים מכל העולם, הרבה ילדי דיפלומטים והרבה נוצרים. זאת היתה תרבות שונה.

"רק כשגדלתי שמתי לב שלא הסכמתי ללבוש זהב ובגדים מנצנצים ומוגזמים. עם הזמן הבנתי שזה בגלל הסטריאוטיפים לפיהם אם את עונדת זהב, אז את נראית 'ערבייה מדי', וזה נראה לא טוב; אם את לובשת נצנצים, זה 'פרחי וערבי'; ואם את שמה אבנים על איזה בגד, את כבר ממש 'ערבייה הארד קור'.

דסוקי מלבישה את הדוגמנית הדר אוחיון בהפקת אופנה למגזין Fashion Israel (צילום: אלבום פרטי)

"אני חושבת שבגלל זה, כשהייתי קטנה לא הסכמתי שאמא שלי תבחר לי בגדים. ניסיתי כמה שיותר שזה לא ייראה 'ערבי'. לא כי לא רציתי להיות ערבייה, אלא כי בתוך תוכי האמנתי שזה לא יפה. אמא שלי תמיד היתה צוחקת עלי ואומרת לי: 'אולי תתלבשי כמו ערבייה, תתלבשי יותר כמו הבנות היפואיות'. היא היתה אומרת את זה וצוחקת, אבל אני חושבת שלא נראיתי לה 'יפואית' מספיק. נראה לי שהיא דאגה שלא אתחתן. היא חשבה שאשאר לה בבית לנצח. זה משהו שמדאיג אימהות ערביות מאד.

אני אוהבת נצנצים, זהב, אבנים ואת כל מה שקיטש, אבל אני לוקחת את זה לכיוון שלי"

"כיום", היא אומרת, "אני מאד בטוחה בעצמי ואני נורא גאה בזה שאני ערבייה ושיש לי טעם ערבי. אני מלבישה סלבריטאיות יהודיות והן לובשות את 'הטעם הערבי' שלי. אני אוהבת נצנצים, זהב, אבנים ואת כל מה שקיטש, אבל אני לוקחת את זה לכיוון שלי".

לשמה הפרטי, חדיג'ה, יש, היא מסבירה, שתי משמעויות. "משמעות אחת היא תינוק שנולד לפני הזמן, משמעות שנייה היא דתית-תרבותית. חדיג'ה היתה אשתו הראשונה של הנביא מוחמד, שהיתה מבוגרת ממנו בהרבה שנים. היא נחשבת לאישה חזקה, עשירה, ולפי האגדה היא זו שיזמה את הקשר איתו. היא היתה אשת עסקים לפני כמה אלפי שנים, כשנשים לא עשו דברים כאלה, ואמרה לגבר צעיר ממנה: 'אני רוצה להתחתן איתך'. אני חושבת שגם היא הקדימה את זמנה".

להעביר דרך בגדים נושאים פוליטיים

דסוקי מודעת לדעה שהמקצוע שבחרה נחשב ל"שטחי", אך בעיניה סטיילינג הוא אמנות ודרך לביטוי עצמי ולשינוי חברתי.

את הפקת האופנה שנבחרה להופיע ב"ווג" איטליה, יצרה יחד עם הצוות שלה, הצלמת הדר ברל והמאפרת לנה אויסלנדר, בהשראת סדרת הטלוויזיה המדוברת של נטפליקס, "גמביט המלכה", שבה הגיבורה, גאונת שחמט, באמריקה של שנות ה-60, מתמודדת עם בעיות נפשיות והתמכרות לסמי הרגעה ולאלכוהול. "יש תפיסה כזאת בחברה, שאם אישה היא גאונה או מצליחה, צריך להיות בה פאק כלשהו", אומרת דסוקי, "אמרתי לצוות שלי שאני רוצה הפקה שבה יראו אישה גאונה, חזקה ובטוחה בעצמה".

״קולי זועק מן האדמה״. מתוך פרויקט להעלאת המודעות לאלימות נגד נשים במגזין Fashion Israel (דוגמנית: עדן סבן / צלם: אלכס פרגמנט / סטיילינג: חדיג'ה דסוקי / איפור ושיער: יוסי לוי / מפיק: אפי אליסי / מעצבת: שחר אבנט)

בהפקת אופנה אחרת, שיצרה במסגרת עבודתה ב-Fashion Israel, הלבישה גברים ערבים בבגדי מעצבים יהודים-ישראלים ליד גדר ההפרדה בין באקה אל גרבייה המערבית למזרחית.

״הערבים נוהרים״. דוגמנים ערבים בבגדי מעצבים יהודים. הפקת אופנה למגזין Fashion Israel. "גם אם תרצו להפריד אותנו מהמדינה ולקרוא לנו מגזר, אנחנו נמצאים פה" (צילום: שגב אורלב / ארט דירקטור וסטיילינג: חדיג'ה דסוקי / הפקה: אפי אליסי)

"זה היה בבחירות השלישיות. בחרנו רק גברים ערבים כי אין הרבה אופנת גברים בארץ, ובמיוחד לא לגברים ערבים. הרעיון היה להגיד שגם אם תרצו להפריד אותנו מהמדינה ולקרוא לנו מגזר, וגם אם תביאו את חוק הלאום ותאסרו עלינו לדבר ערבית, אנחנו נמצאים פה, והגדר הזאת שתקעתם פה באמצע כדי להפריד אתכם מהם, לא תפריד אותנו. אנחנו נמצאים פה. בהפקה הזאת הרגשתי שעשיתי משהו חשוב, מעניין ומלא מחשבה, איך דרך בגדים ואופנה אני יכולה להעביר נושאים פוליטיים וחברתיים".

"אני לא גל גדות ולא בר רפאלי"

דסוקי מגדירה עצמה כפמיניסטית וחשוב לה לבטא זאת גם באופן שהיא מבצעת את עבודתה כסטייליסטית. היא לא מאמינה שיש דבר כזה בגד שמתאים לאחת ולא לאחרת. "כשהתחלתי למכור בחנויות", היא מספרת, "שמתי לב שאיכשהו אני תמיד עובדת עם נשים במידות גדולות. כל פעם שמישהי היתה קונה הייתי מרגישה שהצלתי אותה ממחלה קשה".

איזו מחלה?
"של חוסר ביטחון. כאילו הפכתי לה את כל העולם. בסך הכל מכרתי לה שני ג'ינסים וחולצה, אבל היא היתה מאושרת שהיא יכולה לקנות ברשת רגילה ולא במחירים הזויים".

מתוך הפקה האופנה "אני יפה" למגזין הצרפתי Style Cruze (צילום: ליה אקייטה אודו / עוזר צילום: נבו רופא / סטיילינג: חדיג'ה דסוקי / עוזרת סטיילינג: ארד שיפמן / איפור: נועה גולן / חליפה: דורון אשכנזי / דומגנית: עמית ביטון)

את הכלל הזה היא מקפידה ליישם גם על עצמה. "אני לא גל גדות ולא בר רפאלי. אני נראית טוב בבגדים שלי כי אני לובשת את מה שאני רוצה ולא את מה שהחברה מכתיבה לי. הבנתי את זה מגיל צעיר. אם אני לובשת משהו כי אני באמת אוהבת אותו, הוא ייראה עלי מהמם, וגם אם אף אחד לא אוהב אותו, הם יאהבו אותו עליי".

מה עושים עם המשפט: את לא נראית ערבייה

העצמאות האופנתית שסיגלה לעצמה מגיל צעיר מסמלת אולי את המתח בו היא חיה, בין היותה ערבייה, בת למשפחה יפואית בת 9 נפשות, שגאה בזהותה, לבין רצונה לפרוץ גבולות ותכתיבים תרבותיים, גם כאלה שבאים מבית.

"תמיד היו הערות. המשפט: 'את לא נראית ערבייה', אם יהודי יגיד לי את זה, אני אגיד לו: 'למה? כי שכחתי את הקרניים שלי ואת הגמל?', אבל מה אגיד לאדון ערבי? שפשוט הפנמת את כל הסטריאוטיפים? למה אני לא נראית ערבייה? אני הכי מתאימה לסטריאוטיפ. השיער שלי שחור, העור שלי שחום, אני מלאה. אז אני לא מבינה למה. חוויתי מלא כאלה, אבל לא רק אני. כנראה שכל מי שלא הולך לפי התכתיבים החברתיים שומע את זה".

חדיג'ה דסוקי. "אם אני לובשת משהו כי אני באמת אוהבת אותו, הוא ייראה עלי מהמם, וגם אם אף אחד לא אוהב אותו, הם יאהבו אותו עליי" (צילום: מני פל / איפור: מריה מנצ'ס / מעצבת: הזאר גראבלי)

בישראל הגזענית, המראה ה"לא מספיק ערבי" בעיני הקהילה שלה, לא חסך ממנה אמירות משפילות גם מיהודים. חקוקה לה בזיכרון חוויה קשה במיוחד. "בגיל 18, עבדתי בחנות של חברת אופנה ידועה בנמל תל אביב. דיברתי עם מישהו מהמוכרים בערבית. לקוחה שמעה אותי והתחילה לצעוק שחוצפה שהחנות מעסיקה ערבים.

"זאת היתה הפעם הראשונה שחוויתי משהו כזה. התחלתי לבכות. כל היום רק בכיתי. זה הפך אותי להיות מאד אנטי. איך שהרגשתי שמישהו הולך להגיד לי משהו לא טוב – תקפתי. עם הזמן זה התמתן ולמדתי איך להגיד את הדברים. היום, בכל מקום שאני נמצאת בו אני מודיעה כבדרך אגב שאני ערבייה, כדי שלא יהיו הפתעות ודברים לא נעימים".