עדי פאול (27), מנשר | סטודנטית לבימוי ותיאטרון בסמינר הקיבוצים | במרץ יצאה לחל"ת מתיאטרון בית לסין

"אני בשנה ג' ואחרונה, עכשיו אנחנו לומדים מרחוק. לפני הקורונה עבדתי כשנה וחצי כסדרנית בתיאטרון. במרץ הוציאו אותי לחל"ת. מאז למעשה התיאטרון סגור. עוד מעט זה יהיה שנה רצוף. אני מקבלת 1,400 שקלים בחודש. זה סכום מצחיק, אבל תודה לאל שלפחות אני מקבלת משהו, יש לי המון חברים שלא מקבלים גם את זה".

יחסי עבודה

"תיאטרון זה בעצם אחד התחומים שנפגעו אנושות. הוציאו אותי לחל"ת במרץ ומאז לא חזרתי. היציאה לחל"ת לא הפתיעה אותי. בינתיים אין תיאטרון לחזור אליו. זה לא מפתיע אבל זה מאוד קשה. דווקא בעבודה אני מרגישה שעד עכשיו דואגים לי. הבוס שלי, שולח מדי פעם הודעות של מה קורה? איך את? אם את צריכה משהו תגידי. לעומת הסמינר שאין איתם כל כך תקשורת".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בקצב של נשר

"מבחינה כלכלית אנחנו פחות או יותר מסתדרים. בן הזוג הוא הוא טכנאי מערכות גז, אז הוא ממשיך לעבוד. יש את דמי חל"ת שאני מקבלת ויש גם קצת יותר עזרה מההורים שגם לפני זה עזרו. גם ההוצאות שלנו ירדו כי בסגר הראשון עברתי לבית של בן הזוג בנשר. התחלנו את הסגר ביחד ונשארתי פה. התלבטתי מאוד כי זה רחוק מתל אביב, אבל בדיעבד זה היה רעיון ממש טוב. יש משהו בזה שאני לא גרה בעיר שהיא 'אול אובר דה פלייס', שיש לי יותר שקט ופחות פחד לפספס".

שגרת לימודים

"עד הסגר היינו מגיעים לסמינר לחזרות, שיעורים אחרים עשינו בלמידה מרחוק. אבל גם אז היה סיוט כי כל שניה נכנסו אנשים לבידוד, זה יצר המון שיבושים. הייתה גם את השביתה של הסגל הזוטר במכללה והשנה הזו לא כל כך התרוממה והכל נדחה ונדחק. העיקר שאנחנו משלמים בדיוק את אותו הסכום ללימודים".

אנשים

"מסגרות מאוד עוזרות לי. כשלא היו לי דברים ולא היו לימודים בגלל השביתה של הסגל היה לי מאוד מאוד קשה. עכשיו אני אולי לא 100 אחוז בטוב, אבל הרבה יותר טוב מלפני חודשיים. בעיקר בגלל שאני בן אדם של אנשים, וזה שאני רחוקה מהחברות שלי שגרות במרכז ולא יכולה להגיע אליהן רוב הזמן מאוד מקשה. כששואלים אותי מה נשמע אני עונה שאני לא יודעת. הכל מסביבי עלוב וזה פשוט העולם עכשיו".

הצגה בלי קהל

"לפני הקורונה היו לי חיים שלמים סביב תיאטרון. אני מאוד מתוסכלת שאין לי את זה יותר. גם בלימודים אני לומדת עכשיו רק שיעורים עיוניים בזום ואת כל המעשי העבירו לסימסטר ב', אין לנו שיעורים מעשיים וזה מאוד חסר לי".

"אני אמורה לעשות עכשיו תרגיל ורק המחשבה שלא יהיה קהל ולא נציג את זה אלא נשדר בזום או משהו דומה מאוד מבאסת אותי. זה נראה מאוד עצוב ולא מה שדמיינתי. אני צריכה להתחיל לעבוד על הצגת גמר והמוטיבציה שלי לזה היא מאוד נמוכה".

סדר יום

"אני אחת שחייבת שגרה. מהשנייה הראשונה של הסגר הראשון יצרתי לעצמי שגרת יומיום. כל יום אני שמה לי שעון לשבע בבוקר. אם אני לא אשים זה יגמר באסון. מתחילה את היום ביוגה, קצת התעמלות, ארוחת בוקר, משתדלת לפתוח את הבוקר בחיוניות. בשעה 10:15 מתחילים הלימודים מרחוק, עד 15:45.

"אחר הצהריים, בן הזוג שלי כבר חוזר מהעבודה אז אנחנו בדרך כלל שותים קפה ומקדישים קצת זמן לביחד. בערבים זה הכי מוזר. אני מוצאת את עצמי אוכלת ארוחות ערב כמו ילדה בכיתה ו' בשבע בערב, אבל זה מתחיל להיות נחמד".

סדנאות

"בגלל שלא כל כך למדתי תקופה, אז החלטתי לקחת גם סדנאות. יש לי ערב אחד בשבוע סדנת כתיבה וערב אחד סדנת יוגה. אם אין לי סדנאות אז אחר הצהריים שלי מסתכם בלעשות קצת משימות ומטלות בבית, קצת כלום, קצת נטפליקס. בסך הכל אני מנחמת את עצמי שזה בסדר, זה חיים של שגרה של לא מעט אנשים. כמו כל עם ישראל, גם אני גיליתי בקורונה שאני אוהבת לבשל, משהו שלפני המגיפה פחות עשיתי".

תקופה כזו

"חשבתי לא פעם במהלך השנה האחרונה אולי לעזוב את הלימודים. שאין עתיד עכשיו בתיאטרון, גם ההתנסות בהוראה היא בזום וזה סיוט. זה גם מקצוע כזה שאת צריכה לשאוב את הכוח מתוך חדוות יצירה, מתוך השראה, ואין כל כך משהו כזה עכשיו, אני אוכלת על זה סיבוב רציני. אבל אני מרגישה שאני לא אצליח לעשות שום דבר אחר כי תיאטרון זה מה שאני אמורה לעשות בחיים, אז אני משכנעת את עצמי שזו תקופה כזו שהכל בה מטומטם".

"זה שעולם התרבות לא נכנס לסדר היום זה מחדל, זה עצוב וזה פשוט לא הגיוני. זה קול קטן שאומר 'הלו הלו, שמישהו יתייחס אלינו, גם אנחנו חשובים'. אבל לא שומעים אותנו".