עוז (שבי) שפר (30) | כרגע לא גר במקום מסוים |מטפל באמנות | יוצר ואמן דראג

"עכשיו סיימתי תואר ראשון בטיפול באמנות, תיאטרון ומגדר ואני בדרך לתואר שני. לפני הקורונה עבדתי במועדונית בה הדרכתי חוגי אמנות ותיאטרון. בנוסף הופעתי בדראג, עשיתי הרצאות עם הדמות שלי "ליידי מחבט", הופעתי במועדונים, במסיבות רווקות ושאר אירועים. מהמועדונית יצאתי לחל"ת ובדראג עכשיו אין כל כך איך להופיע, חוץ מאירועים קטנים פה ושם במהלך השנה האחרונה".

חרדה

"תחילת התקופה של הקורונה הייתה לי קשה מאוד. בחצי שנה הראשונה היה לי קשה לקבל את החופש המוחלט מהעבודה והייתי ממש כל יום בים. שם היה לי שקט ומקום להרגע. הייתי צריך את זה כי הרגשתי שהכל מאוד ארעי. לא הייתה לי היאחזות בקרקע, חוויתי הרבה חרדה כי לא היו לי עוגנים. אין לי בית, אין לי קשר טוב עם משפחה, וכל מה שהיה לי התערער לי".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

זמן זה כסף

"אני מקבל גם חל"ת וגם מענק לעצמאיים בגלל העסק שלי כדמות דראג, ביחד זה מסתכם בכ-3,500 שקלים בחודש. מבחינה כלכלית לקבל כסף בלי לעבוד היה לי נוח באיזשהו מובן ונתן לי זמן לעבד דברים ולבנות וליצור בלי תלות, שזה נחמד. אבל זה לא הרבה כסף, ובאיזשהו שלב אתה גם נחנק ורוצה לחזור לעבוד".

לעזוב בית

"ההורים שלי עזרו לי לשלם שכר דירה, מה שהיה לי מאוד קשה. את הדירה בתל אביב עזבתי לפני הסגר השני כי פשוט כי לא יכולתי להחזיק אותה יותר. מכרתי את הדברים שלי והחלטתי שאני נוסע לפורטוגל. אמרתי לעצמי, עוד מעט זה נגמר ואני אסע. אבל לאט לאט התחלתי להבין שהקורונה לא הולכת כל כך מהר ובקרוב אני לא אסע לשום מקום".

נוודות

"אני כרגע נווד. כשעזבתי את הדירה זה היה דרמטי. אין לי הכנסה, אני כבר שנה לא עובד. תכננתי לצאת לטייל ולחיות קצת בחו"ל, אבל התכניות האלה כרגע יושבות בצד כמו הרבה דברים בקורונה, ואני עכשיו פשוט נודד בין חברים ומטייל בארץ".

צפיפות

"אני מרגיש שאני ממש מתאבל על זה שהייתה לי שנה בלי הרבה מפגשים עם אנשים, בשתי המסגרות שלי ויותר. זה מצחיק, בתחילת הקורונה ממש התגעגעתי למופעים גדולים ולהרבה אנשים, ולא מזמן היה לי איזה מופע קטן ביום הולדת לחברה. פתאום להופיע מול 20 אנשים הרגישו לי צפוף ודחוס וחוויה של חרדה, איזה מוזר".

עוז (שבי) שפר " פתאום, להופיע מול 20 אנשים הרגישו לי צפוף ודחוס וחוויה של חרדה, איזה מוזר" (צילום: אלבום פרטי)​

תובנות

"עכשיו ספציפית קצת יותר טוב לי, אבל היה לי שבוע מאוד קשה. אני רק עכשיו מתחיל לעבד את השנה הזו. רוב השנה אני חושב שהייתי באיזשהו חוסר הבנה וחוסר וודאות על מה קורה ומה הולך להיות איתי, והיום אני דווקא מזהה גם את הכוח שהיה לשנה הזו לבסס אצלי תובנות. עברתי ממש מסע של דברים, עכשיו אני מרגיש שאני מתחיל להגיד עליהם משהו".

הדור התקוע

"הבנתי שאנחנו הדור הכי נדפק. אנחנו בלב העשייה שלנו, בלב הקריירות שלנו, בלב הבלבול שלנו. אנחנו צריכים לעבוד כדי להשיג את התשובות שלנו שהן לא התשובות של ההורים שלנו לדברים. זה המסע שלנו והוא נתקע באמצע. זה הגיל שלנו, אנחנו חייבים להיות בתנועה, חייבים להגיע לאנשהו ועכשיו תקועים.

"לא הבאתי ילדים, לא הקמתי משפחה, אין לי איזה עוגן שאני יכול להגיד יאללה, אז בשנה הזו אני אשים את המשקל שלי על זה. עכשיו אני פשוט עוצר. יש פה זמן שאיבדתי ולא יחזור על עצמו. זמן שבו אני ברגעים קריטיים בלימודים שלי, בהכשרה שלי בפרקטיקום של טיפול. יש פה שנה שהלכה לאיבוד. העולם ימשיך, ילדים יגדלו, האוניברסיטאות יחזרו, אבל אנחנו נתקענו שנה במקום".

לא אוותר

"הייתה לי שיחה עם אבא שלי שאמר לי שהכל נעצר, שאני אחכה, שאין לי מה לנסוע כשיש אי וודאות. הוא צודק, אבל אני לא רוצה לעצור, אני כבר שנה עוצר. יש חווית תקיעות שהיא לא פייר כלפי הדור שלנו ואני אצעק את זה. אני לא רוצה לחכות עוד קצת, כל יום זה יום מבוזבז.

"אבל אני עוד לא מוותר על פורטוגל. אני כן רוצה לנסות את עצמי קצת לא בארץ. דרכון ישראלי לא נכנס כרגע לשום מקום, אבל יום אחד זה יקרה".