התחזקות השקל שעכשיו שובר שיאים, היא תהליך איטי שנמשך כבר זמן רב. בניגוד לקורונה ולסגרים ששולחים מאות אלפי עובדים ללשכות התעסוקה בתוך ימים ספורים, שחיקת המשרות בתעשייה היא הדרגתית.

"כמו סיפור הצפרדע בסיר, בגלל שזה תהליך איטי, הנורות האדומות פשוט לא נדלקות בממשלה. עוד לא נפל להם האסימון שזה חלק מהמשבר שאנחנו נמצאים בו" אומר ל'דבר' נתנאל היימן, מנהל אגף הכלכלה בהתאחדות התעשיינים.

סקר שעשו בהתאחדות רק בדצמבר האחרון, עוד טרם הירידה הנוספת בשער הדולר שהביאה אותו לשיא שלילי של 3.1 שקלים, העלה ש-39% מהתעשיינים אינם מתכוונים לשכור עובדים נוספים בעתיד הקרוב, ו-36% מהם מדברים על כוונה לצמצם בכוח אדם. "זה לאו דווקא יקרה מחר בבוקר, אבל זה תהליך. זה הכיוון שאליו אנחנו הולכים, וזה בזמן שהמשק הישראלי גם מנסה להתאושש גם ממשבר הקורונה" אמר היימן.

עוד עולה מהסקר כי  47% מהתעשיינים מעריכים שהמכירות לייצוא שלהן ב-2021 ייפגעו, גם בתרחיש אופטימי יותר של שער חליפין בשווי 3.24 שקלים לדולר. 18% מעריכים שגם המכירות המקומיות שלהן יפגעו.

שוק מוטה ייצוא

"בעבר, 70-80% מהייצור שלנו היה לייצוא בעיקר לאירופה, ולא למדינות שוליות: לגרמניה, לאוסטריה. היום אנחנו מייצאים לשם רק 25%. אם פעם היה לנו קשה להתחרות עם חברות אסיאתיות או טורקיות, היום בגלל שער הדולר אנחנו מתקשים להתחרות גם עם החברות האמריקניות והאירופאיות", אומר דובי פרומוביץ' מנכ"ל חברת הפלסטיקה רומולד שמייצרת מוצרים בתחום התשתיות, הניקוז והתקשורת.

"כבר בינואר 2020, עוד לפני משבר הקורונה, צמצמנו את המפעל שלנו מ-100 ל-80 עובדים, ועברנו לייצר חלק מהמוצרים בצ'כיה". החברה של פרומוביץ' בבעלות אוסטרית גרמנית, והבעלים לדבריו נקי מסנטימנטים ציוניים.

דובי פרומוביץ׳ מנכ"ל רומולד (צילום: אלבום פרטי)

השוק הישראלי קטן והמפעלים מאז ומעולם היו מוטי ייצוא. גם הממשלה עודדה את התעשיה לכך לאורך השנים. אבל התחזקות השקל שחקה את היכולת להרוויח מייצוא. "החישוב פשוט, אם פעם מכרת מוצרים ב-1,000 דולר וההכנסה שלך הייתה 4,000 שקלים, היום ההכנסה היא 3,100. אתה צריך לשלם את אותו שכר, אותה ארנונה, אותה רגולציה. ובמקביל גם בשוק המקומי מוזילים את הייבוא ואתה מוצא את עצמיך גם פה מתחרה מול יבואנים שנהנים משער הדולר הנמוך", אומר פרומוביץ'.

לדבריו, רוב התעשיינים בישראל אינם אנשים עשירים, ורוב המפעלים אינם גדולים – פחות ממאה עובדים. ובכל זאת מדובר בענף שמעסיק כ-400 אלף עובדים. "זה אנשים שהשקיעו בעסק את כל כספם, שמתפרנסים ממנו. זה מאוד קשה. מתח הרווחים נע על פי רוב סביב 10-15%, וירידת הדולר שאנחנו עדים לה חיסלו את פוטנציאל הרווחיות עבור רבים מהם. "אני מדבר עם תעשיינים ורבים מהם ממש על סף שבירה".

היי טק זה לא רק אקזיט

"נוח לחשוב שתעשיית ההיי-טק זה סיפור אחר, אבל בעיה של יצואן זו אותה הבעיה בין אם הוא מייצא מזון, תוכנה או רהיטים. הדולר הוא אותו הדולר", אומר יו"ר איגוד ההיי-טק הישראלי ונשיא קבוצת Mer, מריאן כהן. "אז יש חברות שמתח הרווחים שלהן גבוה יותר והן מסוגלות לצלוח את זה, ויש גם חברות חדשניות שאין להן הרבה תחרות ויכולות לקבוע את המחיר. אבל יש מין דימוי כזה על ההיי-טק של אקזיטים, אבל האמת היא שיש שלושה אקזיטים בשנה ויש עוד 6,500 חברות היי-טק בישראל. רובן הן לא ווייז או מוביליאי".

קבוצת Mer מספקת פתרונות בתחום הטלקום והביטחון. "היו לנו שלושה מפעלי ייצור בישראל וסגרנו שניים מתוכם. פיטרנו כמה עשרות עובדים במעגל הראשון, ויש לזה גם השלכות על עובדים במעגל השני של הספקים שנותנים שירותים לחברה. ולא שמעת על זה בשום מקום", הוא מוסיף.

"אני 35 שנה בתעשייה ועברנו משברים קשים. היו לי מפעלים שירו עליהם טילים. במלחמת לבנון המפעל שלנו היה סגור לחודשיים. זה היה לא נעים, נגרם נזק. אבל ידעתי שזה ייגמר ונמשיך לעבוד. עברנו גם את המשברים של 2002 ו- 2009. מתכווצים, מביאים כסף ממקומות אחרים מתוך ידיעה שהעסק יתרומם בסוף. אבל עכשיו אתה רואה את הדולר רק יורד ויורד – וכולם גם אומרים שהוא רק ימשיך לרדת".

מריאן כהן, יו"ר איגוד ההיי-טק הישראלי ונשיא קבוצת
Mer (צילום: אלבום פרטי)

התעשיינים ,טוען כהן, הם לא אנשים שיישכבו על הכביש ויעשו מחאות. הם סוגרים מפעלים ופותחים אותם במקום אחר. "אם הייתה פה ממשלה מתפקדת הייתי אומר שהיא צריכה לפצות על עליית הדולר בדברים אחרים. להוזיל ארנונות, ביטוח לאומי, עלויות מעבידים. להקים למשל קרן גידור ממשלתית למט"ח. אבל כבר שנתיים שאין פה ממשלה מתפקדת, אין עם מי לשבת, ואין ממש מול מי למחות.

"לא מבינים שמפעל שנסגר בארץ לא ייפתח מחדש. את מה שייצרתי באשקלון אני מייצר היום בסין ובטורקיה והחברה מוכרת את זה. החברה ממשיכה להתקיים, התעשייה הישראלית לא ממשיכה להתקיים".

"כשהיינו מדינה עניה השקיעו, דאגו ופיתחו. עכשיו כשהמדינה עשירה היא אומרת 'תסתדרו'. בעוד 5 שנים נרגיש את זה, כי לא תהיה פה תעשייה", הוא אומר בתחושה כבדה. "למדנו מהקורונה כמה דברים שאמורים היו להחזיר אותנו לתהיות יסודיות: האם אנחנו רוצים להיות עצמאיים, להשען על עצמנו? יש יכולות שצריך לשמור עליהן? הרי אם נקנה הכל זול מסין טורקיה והודו, והיכולת שלנו לייצר תתנוון. ברגע האמת ייתכן שלא יהיה פה דברים שאנחנו זקוקים להם".

ברומניה הממשלה מציעה לתת 70% מההשקה מראש

"בנק ישראל יכול וצריך לקנות יותר דולרים" אומר פרומוביץ'. "הוא מחזיק היום יתרות מטבע של 40-50% מהתוצר, באירופה יש מדינות שמגיעות כבר ל-80%. המדינה לדבריו יכולה גם לפעול לצמצם את ההשקעות המוסדיות בחו"ל, לבצע פעולות גידור תקציביות ועוד".

"אבל הדבר הכי חשוב זה פשוט לשמור על התעשייה"  מדגיש פרומוביץ', ומונה חלק מהאתגרים שהמפעל שלו התמודד עימם. "שנים לקבלת אישורי בניה להרחיב את המפעל, לעומת פחות משנה באוסטריה, עיכוב של כ-4 שנים בחיבור המפעל לגז טבעי לעומת ההתחייבות לאחר שכבר השקיעו מיליונים בהסבת המפעל, תמיכה נמוכה ורטרואקטיבית בהשקעות שמותנית הן בגיוס ההון והן בייצוא שהולך ונהיה קשה יותר. ברומניה לדוגמא הציעו לנו: שימו 30% מהסכום, הממשלה תכניס לחשבון עוד 70% ומהכסף הזה פשוט קונים ציוד".

לצד המהלכים לטווח הקצר – בטווח הארוך יותר, מציע היימן גם את הגדלת ההשקעות במשק ובתשתיות כמהלך שיכול לתמוך בתעשייה מחד ולתמוך בהיחלשות השקל מאידך. "זה דורש הרבה ייבוא של מכונות, של ציוד, של חומרי גלם. זה מסייע למגזר העיסקי כי אלה עבודות שמישהו צריך לבצע, ויש בזה פוטנציאל לשרת גם את שיפור הפריון במשק שהוא כיום נמוך. יש מה לעשות אבל צריך לרצות".