אימד לוי היה בן 25 כשפרצה מלחמת המפרץ הראשונה. הוא סיים לימודי תואר ראשון בראיית חשבון באוניברסיטת בגדאד, ועבד כסוחר חומרי גלם ליצור נעליים ("היינו מייבאים סחורה מחוץ לעיראק ומוכרים אותה בשווקים").

בלילה שבין 17 ל-18 בינואר 1991, יממה לאחר פתיחת מבצע "סופה במדבר", כשישראל הותקפה לראשונה בטילי סקאד שנורו מעיראק, ותושבי ישראל עטו מסכות אב"כ והסתתרו בחדרים אטומים עם חלונות מכוסים ביריעות ניילון, לוי ומשפחתו חוו את ההפצצות האמריקאיות בביתם בבגדאד.

לוי בסיום לימודי ראיית חשבון באוניברסיטת בגדאד (צילום: אלבום פרטי)

30 שנה אחרי המלחמה ההיא, ועשור לאחר שעלה לארץ, מספר לוי, מהיהודים האחרונים שחיו בעיראק, על ימי המלחמה, על חיי היומיום תחת סדאם חוסיין, ועל הימים הנוראים בעיראק אחרי נפילתו.

"לסדאם לא היה זמן בשביל היהודים"

לוי ומשפחתו גרו ברחוב מספר 30 ב"עלוויה", רובע ותיק של המעמד הבינוני-גבוה בבגדאד, רחוב שהיה מוכר בזכות בית הספר היהודי הפרטי "פרנק עיני", שהפך בהמשך לבית הספר "אלניזאמיה" שבו למד לוי. "כילדים", הוא מספר, "היו לנו חברים נוצרים ומוסלמים. למדנו, ההורים פרנסו ובחופש היינו בבית ולא צריכים לעבוד. היינו מתחרים מי קורא יותר ספרים".

מלון "בבילוניון" ובית הספר "פרנק עיני" בבגדאד. "החיים של היהודים היו טובים והמשטר לא התעסק איתנו" (צילום: ויקיפדיה, קבוצת הפייסבוק "מורשת יהודי מוסול")

כשהיה בן 13 עלה סדאם חוסיין לשלטון. את חיי היהודים תחת שלטונו מתאר לוי כחיים "רגילים". "סדאם התעסק עם פָּרָס ולא היה לו זמן בשביל היהודים", הוא אומר. "משנת 1978 החיים של היהודים היו טובים והמשטר לא התעסק איתנו. עיראק הייתה מדינה טובה מבחינת אוכל, ירקות ופירות. היה הכל. אכלנו כשר והייתה לנו שחיטה משלנו".

איך חיים "חיים רגילים" תחת משטר דיקטטורי?
"אתה חי אבל בלי הנאה. הייתי הולך לעבוד, משם הולך למלון 'בבילוניון' לשחות בבריכה. בבית קראנו ספרים. לפעמים היינו נפגשים עם חברים ושותים בירה. נשארים רק בבית ולא יוצאים. זה היה היומיום שלנו. לא היו דיסקוטקים ולא היינו עושים בעיות. אלה היו החיים של היהודים – תתעסקו בעבודה שלכם ותחזרו מוקדם הביתה. חוץ מלבריכה לא היה לי לאן ללכת".

השוק בבגדאד, 1997. "עיראק הייתה מדינה טובה מבחינת אוכל, ירקות ופירות. אכלנו כשר והייתה לנו שחיטה משלנו" (צילום: AP Photo/John Rice)

היה לכם קשר עם ישראל?
"מה פתאום. לא היה בכלל קשר עם ישראל. יותר מזה, אתה מתרחק מהעניין ומכל זר שמגיע לעיראק, לא משנה אם הוא תייר או עיתונאי. היו מגיעים כאלה אלינו לבית הכנסת, אבל התרחקתי מהם. אתה לא יודע מי הם באמת ועדיף להתרחק כדי לא להסתבך. אתה לא יודע אם זה אמיתי או שזה סוכן של השלטון".

"אגרנו מים ונפט"

בוקר אחד, באוגוסט 1990, שמע לוי שצבא עיראק פלש לכווית. "המשטר כמובן הכחיש", הוא מספר, "הם אמרו שהיו גורמים שרצו לעשות הפיכה בכווית ושהצבא הלך לעזור לשליט".

האמנתם?
"דיקטטור עושה מה שהוא רוצה, מה תעשה? אי אפשר להגיד לו כלום. רק אחר כך הבנו מה קרה".

זמן קצר לאחר כיבוש כווית על ידי העיראקים החלה ארצות הברית לרכז כוחות צבא בערב הסעודית. לאחר החלטת או"ם, שהציבה אולטימטום להשגת הכוחות העירקים עד ה-15 בינואר 1991, הוקמה קואליצייה של 34 מדינות, שהצטרפו למאבק לשחרור כווית.

חיילים כורדים מצבא עיראק ב"אפטר" בבגדאד, 1990 (צילום: AP Photo/Andre Camara)

"כל התקופה לפני", משחזר לוי, "היינו במתח אם תהיה מלחמה או לא. כמה ימים לפני שהמלחמה פרצה, כשהשיחות של שרי החוץ העירקי טארק עזיז והאמריקאי ג'יימס בייקר הסתיימו בלי תוצאות, ידענו שתהיה מלחמה. החלטתי להתכונן".

איך התכוננת?
"הייתי צריך לקנות נפט ולמלא את בלוני הגז. מילאתי 200 ליטר נפט. בשביל למלא את בלוני הגז הייתי צריך לשלם למישהו. אגרנו מים במכלים גדולים במרתף וגם למעלה".

"כל תחנות הדלק נסגרו"

המתקפה האווירית של צבאות הקואליציה החלה יומיים אחרי פקיעת האולטימטום, וביום השני של גל התקיפות נפגעו תשתיות החשמל של בגדאד. "אחרי שתקפו את תחנות החשמל, לא נשאר חשמל. אתה צריך לחיות יום ביומו. היה לנו מקפיא ענק וקנינו מראש הרבה בשר ודברים טובים. היינו צריכים להכין הכל לפני שיתקלקל".

משפחת לוי בביתה בבגדאד. אימד (שני משמאל) עם אחיו סאלי והריו סעידה ועזרא. "היינו במתח אם תהיה מלחמה או לא" (צילום: אלבום פרטי)

במהלך המלחמה התארחו בבית משפחת לוי גם שותפו לעסקים, חבר בודד, עוזרת הבית ובנה. "היה חורף. עם הנפט הדלקנו תאורה ותנור חימום. בישלנו על הגז, ומבחינת מים, היו לנו פילטרים ופילטרנו מים לשתיה. במים הרגילים התקלחנו. לא היתה לנו בעיה וזה הספיק לנו עד סוף המלחמה.

"כן הייתה בעיה עם הדלק למכוניות. מיד כשהתחילה המלחמה כל תחנות הדלק נסגרו. לא חשבנו על זה והסיפור תפס אותנו לא מוכנים. היו לי ארבע מכוניות והיה צריך את הדלק גם בשביל לשמור על המצברים וגם בשביל לנסוע".

"כל הלילה אתה מרגיש את הבית זז"

המערכה האווירית נמשכה 42 יום וכללה גיחות הפצצה אינטנסיביות של מטוסי כוחות הקואליציה. בגדאד הבירה, מרכז השלטון, הייתה על הכוונת. "מטוסים תקפו יום ולילה בלי הפסקה", מספר לוי. "שמעתי טילים עפים ומתפוצצים קרוב ורחוק. זה לא היה דומה בכלל למה שהרגשנו בתקופת המלחמה עם פרס בשנות ה-80, שם היו כמה ימים של פחד ומטוסים בשמים וזהו".

טילים מעל שמי בגדאד, 1991. "שמעתי טילים עפים ומתפוצצים קרוב ורחוק" (צילום: AP Photo/Dominique Mollard)

בגדאד התרוקנה, אך לוי ומשפחתו החליטו להישאר בעיר. "כולם עזבו את העיר ואנחנו נשארנו. גם חברים שלנו".

למה נשארתם?
"אתה סומך על הקירות שלך. אם אלוהים מתכנן משהו – זה יקרה, ולא משנה אם תברח. נשארנו בבית שלנו עם הכבוד שלנו".

היה לכם מקלט?
"בהתחלה ירדנו למטה, אבל אחרי יומיים כבר חזרנו לחדרים. כל הלילה אתה מרגיש את הבית זז, אבל מה לעשות. אבא שלי חזר לחדר, אח שלי חזר לחדר שלו וגם אני".

לא פחדתם?
"אין אחד שיגיד שהוא לא פחד. זה היה משהו נורא. מטוסים יום ולילה. אני זוכר שרק יום אחד הייתה הפסקה ולא היו מטוסים. זה היה יום עם רוח חזקה והם הפסיקו כדי לא לפספס פגיעות ואולי לפגוע בטעות באנשים".

הריסות בניין בבגדד בעקבות הפצצות של חיל האוויר האמריקאי. "המטוסים תקפו יום ולילה בלי הפסקה" (צילום: AP Photo/Salah Nasrawi)

שבוע לפני תום המלחמה הותקף מתקן מודיעין ממש סמוך לביתו. "זה היה אולי שלושה רחובות מאיתנו והיו בומים ממש חזקים ששברו חלונות בבית שלנו. זרקו שם ארבע פצצות חזקות מאוד. אבא שלי ואחי עלו לגג לראות איפה הייתה הפגיעה, אבל כשהגיעו לגג בא הגל השני והיה פיצוץ כל כך חזק שההדף העיף אותם חזרה לתוך הבית".

"אמרו שנורה טיל על ישראל"

בישראל אוחדו, במהלך המלחמה, שידורי הרדיו של קול ישראל וגלי צה"ל ונפתח "הגל השקט". העיראקים, ובהם גם לוי ומשפחתו, האזינו לדיווחים על המלחמה ועל המתרחש בישראל בתחנת "קול אמריקה". "משם התעדכנו במה שקורה במלחמה, שהתקדמו ככה ותקפו ככה. הם גם אמרו שנורה טיל על מדינת ישראל וחיכינו לשמוע מה קרה. ישבנו בבגדאד אבל הלב היה עם ישראל, שלא יקרה כלום".

משפחה ישראלית בחדר האטום, עוטה מסכות אב"כ בזמן מלחמת המפרץ, 1991. "ישבנו בבגדאד אבל הלב היה עם ישראל" (צילום: ג'יין פרסקו/flicker)

כשלמד באולפן לאחר שעלה לארץ, שמע לוי שבישראל התבדחו בזמנו על כך שסדאם יורה על ערים שבהן גרים עולים מעיראק. "המורה סיפרה שהיו מתערבים איפה סדאם יזרוק טיל, ושהיו אומרים שהוא סוגר חשבון עם העיראקים. זה הצחיק אותי מאוד. אני יודע שנפל טיל בצומת אבא הלל, קרוב למקום שאנחנו גרים עכשיו. תראה מה זה, מעיראק התגלגלתי לרמת גן".

"אחרי המלחמה הכל השתנה"

המלחמה הסתיימה בסוף פברואר 1991, ולמרות שלוי ומשפחתו היו בצד המפסיד, הם שמחו "שהמלחמה נגמרה בניצחון של אמריקה. המצב היה מאוד גרוע, אבל לפחות המלחמה הפסיקה. אנשים מתו סתם".

במערב ובישראל חגגו את הניצחון, העירקים נאלצו לשלם את מחיר המשטר הדיקטטורי פעמיים: פעם אחת תחת הדיכוי שהפעיל המשטר, ופעם שניה תחת עול הסנקציות הכלכליות שהטילו המעצמות על המדינה המוכה.

"אחרי המלחמה הכל השתנה", מספר לוי, "שישה חודשים חיינו בלי חשמל. תוך כדי המלחמה אנשים סיימו את הגז בבתים והתחילו לבשל עם עצים. הכל היה הרוס. רק אחרי כמה חודשים הממשלה התחילה לסדר את העניינים והתחילו לחלק תלושים לדלק ולדברים נוספים. היה לנו קו טלפון בבית אבל הטלפונים לא עבדו לפחות שנה עד שתוקנו. חדשות היינו שומעים עם טרנזיסטור שעבד על סוללות".

אחרי המלחמה הכל השתנה. שישה חודשים חיינו בלי חשמל. תוך כדי המלחמה אנשים סיימו את הגז בבתים והתחילו לבשל עם עצים. הכל היה הרוס"

לאט לאט החיים חזרו למעין שגרה, אך ההרס שזרעה המלחמה והחרם הכלכלי המתמשך "שינו את האנשים לרעה. היו הרבה מאוד בעיות בכלכלה, בעבודה וגם מבחינת הצ'קים והתשלומים. התחילה להיות תופעה של שוחד. המשכילים הלכו וברחו. היו לנו הרופאים הכי טובים בעיראק, אבל אחרי המלחמה כולם עזבו. את סדאם לא עניין כלום, רק שהוא יהיה בשלטון".

"לא הסכימו לתת לי דרכון"

אמו של לוי, סעידה, נפטרה כחודש אחרי סיום המלחמה בשל סיבוכי מחלת הסכרת. התפרקות שירותי הרפואה במדינה והלחץ והחרדה שליוו אותה, אומר לוי, החלישו את גופה והביאו למותה. אחיו הבכור, סאלי, הצליח להשיג דרכון כחצי שנה לאחר מכן, ועזב להולנד שבה הוא חי עד היום. לוי רצה לעזוב, אך הרגיש מחויבות לאביו ולדודתו, שבהמשך עברה גם היא לחיות בהולנד. "הם היו אנשים מבוגרים ולא יכולתי לעזוב אותם".

גם כשהחליט לעזוב, בתור פעיל בקהילה היהודית, המודיעין העיראקי הקשה עליו: "ב-92' המודיעין העיראקי היה אחריי. הנהגתי את הקהילה ודאגתי לכל מיני סידורים מול המשטר, אם מישהו נפטר או שהיה צריך לסדר עניינים אחרים. מבחינת המודיעין, הם היו זקוקים לכזה בן אדם והעדיפו שאשאר. הם עקבו אחרי והאזינו לשיחות טלפון".

לוי בבית הכנסת בבגדאד. "הנהגתי את הקהילה ודאגתי לכל מיני סידורים מול המשטר" (צילום: אלבום פרטי)

ב-2000, סורבה בפעם השנייה בקשתו לעזוב. "הייתה במודיעין מחלקה מיוחדת ליהודים. אמרתי להם שאני רוצה לנסוע לאנגליה למצוא כלה ולהתחתן. אם מוסלמי מגיש בקשה, נותנים לו דרכון תוך שלושה ימים. אבל כשיהודי רוצה לעזוב מעבירים את זה למודיעין לבדיקות. אתה מחכה שהם יתקשרו אליך בלי לדעת כמה זמן זה ייקח. אחר כך נפגשים איתך ושואלים שאלות כמו בחקירה. אם הם רואים שאין לך רכוש יתנו לך לנסוע, אבל אני הייתי עשיר. אמרו לי שכלום לא יתקדם גם אם אגיש בקשה ושיש הרבה מוסלמיות שרק מחכות להינשא לי. לא הסכימו לתת לי דרכון".

עברה לך מחשבה לוותר ולהתחתן שם?
"עם מי בדיוק הייתי מתחתן? לא הייתה שם אף אישה יהודייה. אתה צריך להבין שאצל היהודים כבר שנים שלא היו חתונות. החתונה האחרונה הייתה ב-1978, הברית מילה האחרונה הייתה ב-1983. לא ראינו כל התקופה הזאת אף חתונה".

"האנשים נהיו פרימיטיביים"

אבל הם כן ראו מלחמה נוספת: מלחמת המפרץ השנייה, שפרצה ב-2003. משטר סדאם נפל ועיראק נקלעה למשבר רצחני וכאוטי. "לא היה חשמל", מספר לוי, "מכוניות תופת מתפוצצות, כל אחד יכול להרוג ולקחת בלי הפרעה. הכל חופשי. האנשים נהיו פרימיטיביים".

אזרחים עיראקים וחיילים אמריקאים מפילים את פסלו של סדאם חוסיין במרכז בגדאד, 2003 (צילום: (AP Photo/Jerome Delay, File)

ליהודים האחרונים במדינה התאפשר לצאת ממנה. "אבא הצליח לצאת ואני רציתי לעלות איתו, אבל לא עזבתי כי הייתי מנהיג הקהילה".

לוי נשאר בעיראק עוד שבע שנים, עסק בשיפוץ בית קברות ובית כנסת, סייע לסוכנות היהודית בהעלאת יהודים לארץ ותמך במבוגרים. "היה צריך לשרוד. זה לא כמו פה שיש ביטוח לאומי ובית חולים שדואגים לך. אנחנו היינו צריכים לדאוג ולטפל בכל העניינים".

רק כשספג איום על חייו החליט לעזוב. "היה לי בית גדול מאוד ומישהו מהממשלה רצה לקחת אותו בלי כסף. זה היה מותר בגלל שאני יהודי. קיבלתי ממנו מכתב איום. חברים שלי הצליחו לסדר את זה, אבל אמרו לי שמעכשיו אני בסכנה ושאני לא יכול להישאר. תוך כמה ימים סידרו לי דרכון ועזבתי בלי כלום לירדן ואז לישראל. אני העולה האחרון מעיראק. היום נשארו שם רק ארבעה יהודים".

למה אתה מתגעגע בעיראק?
"לא מתגעגע לכלום".

"בבית משלבים עברית וערבית"

כיום עוסק לוי בטיפול בשיטת עיסוי שפיתח בעצמו. אביו, שהתגורר ברמת אפעל, נפטר ב-2016. בארץ, הכיר לוי את אורלי בחר, אוצרת מוזיאון יהדות בבל. "כשדיברתי איתה בפעם הראשונה היא היתה עדינה וראיתי שההורים שלה שמרו על החינוך של עיראק. קבענו דייט, הרגשנו מתאימים, המשכנו להיפגש תקופה קצרה והתחתנו ב-2012".

אימד לוי. העולה האחרון מבגדאד. "אני לא מתגעגע לכלום בעיראק" (צילום: אלבום פרטי)

בנם נולד כשנה לאחר מכן, ולוי מספר בחיוך שהמורשת העיראקית עוברת גם אליו: "בבית מדברים עברית ומשלבים ערבית כדי שהילד לא יבין. אבל זה כבר לא עוזר".