שלושים שנה? עברו שלושים שנה מאז מלחמת המפרץ? איזה הלם. שלושה עשורים תמימים? נכון, הילדות שלי שהיו אז קטנות הן כבר אמהות בעצמן, אבל אני הרי לא באמת השתניתי מאז, או שבעצם כן? איך שלושים שנה?

ממרחק הזמן, קצת מצחיק לקרוא "מלחמה" למלחמה ההיא, שלא דמתה לשום מלחמה שהכרנו לפניה. העורף הממושמע התגייס אז לאטום חדרים, להדביק מסקינג-טייפ על חלונות ולהסתובב עם ערכת אב"כ בקופסת קרטון תלויה על הכתף (הכרתי מישהו שלא העז לצאת מהבית לפני שהתמגן גם בחליפת פלסטיק צהובה, במגפיים ובכפפות גומי); אנשים ברחו מהמרכז לפריפריה והתחברו לגל השקט ברדיו; וכמעט כולם לקחו איזשהו חופש עקום מהחיים.

את מסכות האב"כ סחבנו בקופסת קרטון על הכתף (צילום: דבר)

אחר כך התברר שלא ידענו כלום, שהעצה של דובר צה"ל נחמן שי ("שְׁתוּ מים") היתה הנבונה מכולן, והעיקר שתוך שלושה חודשים חזרנו פחות או יותר לשגרה. ממרחק הזמן, קטן עלינו. לא כמו היום, כשהעולם כולו נלחם כבר שנה באויב ערמומי וחמקמק, שלא ברור עד כמה אנחנו חמושים נגדו ובעיקר עד מתי תימשך המלחמה. במקום חדר אטום יש לנו עכשיו סגר דמיקולו, ובמקום "שתו מים" אומרים לשמור על ריחוק חברתי ולעטות מסכות.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

***

משונה לחשוב איך גיחכנו פעם למראה היפנים שמסתובבים ברחובות טוקיו במסכות מנתחים, והיום כולנו מקפידים להצניע את אברי הנשימה שלנו כאילו היו מרפקים של חרדית, שלא ייראו חלילה בפרהסיה, השם ישמור. מה מרפקים – הפנים שלנו הפכו לאברי הפרשה שראוי להסתיר, ולא לחינם המסכה מזכירה תחתונים (של בנים) או תחתונית (כשהיא לא על הפנים). זאת שערורייה שצריך לשלם עליה, אפילו שקל. את האב"כ חילקו בחינם.

גם אז התעסקנו עם המסכות, אבל לפחות היה לנו פֶּה כשהסתובבנו בין אנשים ואפשר היה לקרוא פרצופים של זרים, שלא לומר שפתיים. הרי מה צריך כדי לדעת מי עומד מולך? עיניים וחיוך, זה אומר הכל על הבנאדם. עכשיו נשארנו רק עם עיניים, ולכי תדעי עם מי יש לך עסק, ואם הוא בעדך או נגדך?

לא לחינם המסכה מזכירה תחתונים (של בנים) או תחתונית (כשהיא לא על הפנים) (צילום: דבר)

לפני 30 שנה חבשנו את המסכות האיומות ההן רק בחדרי-חדרים (אטומים), ואילו כיום בדיוק להפך. אם כי לא מזמן השתתפתי בפגישת זום קבוצתית ואחד המשתתפים ישב במסכה לבד בחדר ולא הסיר אותה גם כשדיבר. הלו, זום קבוצתי זאת לא התקהלות! ואם אני בקושי הבנתי מה הוא אמר בשיחה, איך מרגישים כבדי שמיעה שמנסים לפנות לאנשים ברחוב?

***

בפעם האחרונה שביקרתי בתל-אביב דיוושתי על אופניי ברחוב רופין ונעצרתי לרגע לדבר עם חבר בפינת גורדון. מולנו עמד איש בגילי בערך עם קרחת, משקפיים ומסכה, והסתכל עלי. הסתכלתי עליו בחזרה. חשבתי שזה מישהו שעבד איתי פעם בעיתון "חדשות". "אורי?" אמרתי, אבל לא נראה שהאיש מגיב, רק המשיך לעמוד ולהסתכל עלי.

מי מסתתר מאחורי המסכה. רוני? אסף? אמיר? (צילום: דבר)

העברתי בעיני רוחי כל מי שאני מכירה שנראה כמוהו (עשרות? מאות? הרי רוב הגברים בעיר גלוחי ראש ומרכיבים עיגולדים) ואמרתי בקול רם: "אנשים בלי תסרוקת צריכים לרשום על המסכה את השֵם, ראשי תיבות, משהו, אחרת איך נזהה אתכם", אבל האיש לא הזיז גבה. "רוני?" ניסיתי, "אמיר?" שום דבר. החלטתי שהאיש כנראה תייר שלא מבין עברית והמשכתי הלאה. בעצם, עכשיו שאני חושבת על זה, אם לא הורדתי את המסכה, אולי הוא היה כבד-שמיעה ולא היה לו מושג שאני מדברת אליו? לעולם לא נדע.

***

הצורך לעטות מסכה פחות מורגש, מבחינתי, ביישוב הנידח על ההר שבו אני גרה כבר יותר מעשור – הפעילות העיקרית ברחובות השוממים היא ספורט יחידני, והתקהלות היא דבר שלא קרה פה מאז ההופעה של שלום חנוך לפני כמה שנים בחורשת הזיתים – כך שלרוב אני שוכחת לקחת מסכה לצעידה היומית (בספורט מותר), ולפעמים נזכרת מאוחר מכדי לחזור על עקבותיי. ועדיין היה לי מוזר השבוע כשצעירה שעשתה ג'וגינג הבחינה בי מרחוק, ומיד נעצרה בחריקה באמצע השוונג כדי לשים מסכה בטרם תמשיך.

רבאכ, שתינו באוויר הצח, משני עברי השביל הרחב (ארבעה מטר לפחות), הרוח נושבת קרירה, מה הפחיד אותה כל כך?

כשסיפרתי על כך בהשתאות לבתי, היא צחקה והסבירה: "אמא, את לא מבינה? היא עשתה את זה כדי לא לסכן אותך!" (נו כן, כבר שנה מזכירים לי את גילי, ובכל זאת הצלחתי לשכוח: אני בקבוצת סיכון, לעזאזל!) והוסיפה: "תדעי לך שלעטות מסכה מול קשישים הפך לאקט תרבותי בימינו, כי הרי באוטובוס כבר לא מצטופפים ויש מספיק מקומות ישיבה – זה סוג של 'והדרת פני זקן' מודרני".

ובכן, מדובר כנראה באחד השינויים התרבותיים המשמעותיים של הקורונה. אוקיי, שיהיה במזל. ועוד אומרים שהתרבות נעלמת.