ניו יורק – המתקפה על הקפיטול, שבוצעה על ידי תומכי הנשיא דונלד טראמפ וזכתה לעידוד מטראמפ עצמו, היתה תוצאה צפויה של ארבע שנות מתקפתו על המוסדות הדמוקרטיים. רבים במפלגה הרפובליקאית סייעו להתנהלות הזו ואפשרו אותה. איש אינו יכול לטעון שטראמפ לא הזהיר אותנו: הוא מעולם לא הסכים להתחייב להעברה נטולת אלימות של השלטון.

תומכי טראמפ בבניין הקפיטול. הנשיא מעולם לא התחייב להעברה נטולת אלימות של השלטון (צילום: Win McNamee/Getty Images)

רבים מאלו שנהנו מקיצוצי המיסים שהנהיג הנשיא על תאגידים ועל העשירים ביותר; שהרוויחו מצמצום הפיקוח בנושאים סביבתיים שהוביל; ושהיו מעוניינים במינוי השופטים ה"ידידותיים לעסקים" בהם בחר, ידעו שהם עושים עסקה עם השטן. יתכן שהם האמינו שיוכלו לשלוט בכוחות הקיצוניים שנשיאות טראמפ שחררה לחופשי. יתכן גם שפשוט לא היה להם איכפת.

לאן תמשיך אמריקה מכאן? האם טראמפ הוא "תקלה"; או שמדובר בתסמין של מחלה חברתית עמוקה יותר? האם ניתן לסמוך על ארצות הברית? האם, בעוד ארבע שנים, הכוחות שהעניקו לטראמפ את הנשיאות, והמפלגה שתמכה בו באופן כה גורף, ינצחו שוב? ומה אפשר לעשות בכדי למנוע את זה?

טראמפ הוא תוצר של מספר תהליכים. במשך רבע מאה לפחות, המפלגה הרפובליקאית מבינה שביכולתה לייצג את האינטרס של האליטות העסקיות רק תוך אימוץ אמצעים אנטי-דמוקרטיים (לרבות דיכוי הצבעה ו"ג'רימנגרינג", קביעת גבולות מחוזות ההצבעה באופן שרירותי שנועד להבטיח רוב). בנוסף, האסטרטגיה של המפלגה כוללת בריתות עם פלגים דתיים קנאיים, גזענים הדוגלים בעליונות לבנה ולאומנים פופוליסטים.

ההבטחה הניאו-ליברלית שקרית מיסודה

כמובן שהפופוליזם מכיל קווי מדיניות המתנגשים באינטרס של האליטות העסקיות. אבל מנהיגים עסקיים רבים התמחו במשך עשרות שנים בהונאת הציבור. עסקי הטבק הגדולים פזרו כספים ביד נדיבה על עורכי דין ועל מדענים מפוקפקים במטרה להכחיש את ההשפעות הבריאותיות השליליות של המוצרים שלהם. חברות הנפט עשו את אותו הדבר כדי להסתיר את התרומה של דלקים מאובנים לשינוי האקלים. הם זיהו בקלות שטראמפ הוא אחד משלהם.

לכך הצטרפו התפתחויות טכנולוגיות שסיפקו כלים להפצה מהירה של מידע שקרי. המערכת הפוליטית האמריקאית, שהכסף הוא השליט העליון שלה, העניקה לענקיות הטכנולוגיה חופש מאחריות על התכנים המופצים בפלטפורמות שלהן. המערכת הפוליטית הזאת עשתה עוד משהו: היא ייצרה מערכת של מדיניות (שלפעמים קוראים לה ניאו-ליברליזם) שסיפקה הכנסות גבוהות וצמיחת עושר אדירה למי שנמצאים בראש הפירמידה, וכמעט-קיפאון לכל היתר. במהרה, מדינה שנמצאת בחוד החנית של הקדמה המדעית הפכה להיות מזוהה עם ירידה בתוחלת החיים ופערי בריאות מתרחבים.

הנשיא דונלד טראמפ. מנהיגים עסקיים שהתמחו בהונאת הציבור זיהו בקלות שהוא אחד משלהם (צילום: AP Photo/Gerald Herbert, File)

ההבטחה הניאו-ליברלית, לפיה עושר ורווחים "יחלחלו מטה" אל אלו שבתחתית, היתה שקרית מיסודה. בעוד שינויים מבניים רחבים חיסלו את התעשייה בחלקים גדולים מארצות הברית, אלו שנשארו מאחור הופקרו לגורלם. כפי שהזהרתי בספרי "מחיר אי השוויון" ו"אנשים, כוח ורווחים", התערובת הרעילה הזו היא הזדמנות פז עבור דמגוגים פוטנציאליים.

כפי שראינו שוב ושוב, הרוח היזמית האמריקאית, כשהיא מגיעה יחד עם היעדר עכבות מוסריות, מייצרת די והותר שרלטנים, נצלנים ודמוגוגים. טראמפ, שקרן, נרקיסיסט ופסיכופט, ללא כל הבנה בכלכלה או הערכה כלפי הדמוקרטיה, התגלה כאיש השעה.

לקחת אחריות על נזקי המדיה החברתית

המשימה המיידית צריכה להיות להיפטר מהאיום שטראמפ עדיין מהווה. הדחה על ידי בית הנבחרים היא התחלה. שימוע והרשעה בסנאט צריכים להגיע בהמשך, באופן שימנע מהנשיא היוצא להחזיק במשרה פדרלית בעתיד. זה צריך להיות האינטרס של המפלגה הרפובליקנית, לא פחות מאשר של הדמוקרטים, להראות שאיש, גם לא הנשיא, הוא מעל לחוק. על כולם להבין את ההכרח שבכיבוד תוצאות הבחירות ובהבטחת העברת שלטון נטולת אלימות.

גם לאחר שיעדים אלו יושגו, אסור לנו לנוח על זרי הדפנה עד שלא יטופלו בעיות היסוד שיצרו את המצב הזה. מדובר באתגרים לא פשוטים. עלינו למצוא איזון חדש בין חירות הביטוי לבין אחריות על הנזקים האדירים שהמדיה החברתית עלולה לגרום, ואכן גרמה: מהסתה לאלימות וקידום שנאה גזענית ודתית ועד למניפולציות על התהליכים הפוליטיים.

ארצות הברית, כמו מדינות אחרות, מגבילה צורות אחרות של ביטוי מתוך התחשבות בסוגיות חברתיות רחבות יותר: לאדם אסור פשוט לצעוק "שריפה" באולם מלא אנשים, אסור לעסוק בפורנוגרפיה של ילדים ואסור להשחיר שמו של אדם אחר ולהפיץ דיבה.  אמת, יש משטרים סמכותניים המשתמשים במגבלות האלו באופן לא ראוי ופוגעים בחירויות בסיסיות. אבל משטרים סמכותניים תמיד ימצאו הצדקות לנהוג באופן שמשרת אותם.

רוקדים עם חולצת "קולות שחורים משנים" לאחר היוודע תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית, נובמבר 2020(צילום: רבקה בלאקוול, AP)

עלינו כאמריקאים לבנות מחדש את המערכת הפוליטית שלנו, הן במטרה להבטיח את הזכות לבחור והן במטרה להבטיח ייצוג דמוקרטי. אנו זקוקים לחוק זכויות הצבעה חדש. החוק הישן, שאומץ ב-1965, נועד להתמודד עם מדינות הדרום בהן הנישול של אזרחים שחורים אפשר לאליטות לבנות להישאר בשלטון מאז התקופה שאחרי מלחמת האזרחים. כיום, ניתן למצוא נוהגים אנטי-דמוקרטיים בכל רחבי המדינה.

ביידן לא יספיק. יידרש יותר מאדם אחד

עלינו גם להקטין את ההשפעה של כסף על הפוליטיקה שלנו: אף מערכת של איזונים ובלמים אינה יכולה להיות יעילה בחברה שאי השוויון בה עמוק כמו בארצות הברית. כל מערכת המבוססת על "דולר אחד שווה קול אחד" במקום על "קול אחד לאדם אחד" בהכרח פגיעה לדמגוגיה פופוליסטית.

לבסוף, עלינו להתמודד עם המימדים המרובים של אי השוויון. ההבדלים הבולטים שבין הטיפול במורדים הלבנים שפלשו לקפיטול, והטיפול במפגינים שוחרי השלום של "חיי שחורים משנים" בקיץ האחרון, הראה שוב לעולם את עוצמת חוסר הצדק הגזעי באמריקה.

הפגנה מול הבית הלבן במחאה על הריגת ג'ורג' פלויד בידי שוטרים. (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

יתרה מכך, מגיפת הקורונה הדגישה את הפערים הכלכליים והבריאותיים העצומים ברחבי המדינה. כפי שטענתי שוב ושוב, שינויים קטנים במערכת לא יהיו מספיקים במטרה לחצוב נתיבים בטוחים לשינוי אי השוויון המוטמע בארצות הברית.

האופן בו אמריקה תגיב למתקפה על הקפיטול יוכל ללמד הרבה בנוגע לכיוון אליו צועדת המדינה. אם לא רק נבטיח שטראמפ ישלם על מעשיו, אלא גם נצא לדרך הארוכה של רפורמה פוליטית וכלכלית במטרה להתמודד עם בעיות העומק שהולידו את נשיאותו הרעילה, אז יש תקווה לעתיד טוב יותר. למרבה המזל, ג'ו ביידן יושבע לנשיאות ב-20 בינואר. אבל יידרש יותר מאדם אחד, ויותר מתקופת נשיאות אחת, כדי להתגבר על האתגרים ההיסטוריים של אמריקה.

ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה ופרופסור באוניברסיטת קולומביה, הוא כלכלן ראשי במכון רוזוולט, וסגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי לשעבר בבנק העולמי. ספרו האחרון הוא People, Power, and Profits: Progressive Capitalism for an Age of Discontent.

©project Syndicate, 2020