"חולה שמתנתק מצינור הנשמה זה דבר שקורה, ובדרך כלל מזוהה ומתוקן תוך כמה שניות", אומר ל'דבר' ג'ורג' דאוד, טכנולוג רפואי בבית החולים רמב"ם בחיפה, על המקרה בבית החולים איכילוב בו חולה קורונה בן 47 נפטר לאחר שמכונת ההנשמה שלו התנתקה והצוות הרפואי לא הבחין בכך. "בלי לדעת את העובדות, אני אגיד רק שהעומס במחלקות הוא על סף חוסר היכולת לטפל."

דאוד ועשרות טכנולוגים רפואיים בבתי החולים בארץ עוסקים בתפעול ותיקון מכונות הנשמה ומכשור רפואי, ובייעוץ לרופאים ולאחיות על השימוש בהן. כעת, כשמספר המונשמים במחלקות הקורונה הגיע לשיא (274 נכון להבוקר), הוא ועמיתיו למקצוע מתמודדים עם עומס כבד. "בדרך כלל ביחידת טיפול נמרץ בת 18 מיטות יש ארבעה-חמישה מקרים מאוד קשים, אבל היום ברמב"ם יש 18 מונשמים, ו-14 מתוכם הם חולים קשים מאוד, שדורשים המון תשומת לב. זה לא פשוט, אלו לא מספרים שאנחנו ממציאים. גם אם נתוני העומס במחלקות לא עוברים את ה-100%, פה כמעט כל חולה קורונה שמונשם הוא חולה מאוד מסובך."

ג'ורג' דאוד, טכנולוג רפואי בבית החולים רמב"ם בחיפה (צילום: אלבום פרטי)

לדברי דאוד, גם חולי קורונה שאינם מונשמים הם "לא פחות מסובכים". "אלו חולים שדורשים השגחה מאוד אינטנסיבית, כי הם מחוברים למכשירים שנותנים חמצן בזרימה גבוהה, ויקרסו אם יתנתקו מהמכשיר. היום ברמב"ם אנחנו מתקרבים ל-40 חולים שדורשים השגחה אינטנסיבית, וזה לא פשוט."

"כל פעם שמכשיר מצפצף, אנחנו שם"

דאוד, בן 52 ואב לשני ילדים, עובד ברמב"ם כבר 33 שנים. "אנחנו אחראים על כל תחום מכשור ההנשמה ומכשירים תומכי נשימה בבית החולים", הוא מספר, "אנחנו מכינים את המכונות, בודקים אותן, מחברים אותן לחולים, מזהים תקלות תוך כדי הנשמה, מחברים כל מיני אביזרים, עונים לקריאות על בעיות ותקלות בהנשמה. אנחנו נותנים מענה ועוקבים אחרי חולים. יש את הרוטינה: לתחזק את המכונות, לבדוק אותן, להחליף צינורות ופילטרים, מעקב קבוע של חולים מונשמים. ויש גם אירועים דחופים – חיבור של חולה שפתאום צריך הנשמה, אם חולה שמידרדר פתאום והרופא רוצה לבדוק אם זה קשור לתקלה במכונת ההנשמה, או ללוות חולים קשים לבדיקות."

"התקופה האחרונה היא קשה ועמוסה", הוא מספר, "בשבועיים האחרונים מחלקות הקורונה דורשות המון תעסוקה. כל העבודה במתכונת הזאת מתישה, כי בכל קריאה ממחלקת קורונה לוקח 20 דקות להתלבש ולרדת, אז צריך לתכנן טוב את העבודה שם. חלק מהעבודה עם מחלקת קורונה אנחנו עושים דרך שיחת וידאו עם הרופא, אבל אנחנו גם נמצאים לא מעט בתוך המחלקה. היום אנחנו 14 איש עם עשרה וחצי תקנים, ויש טכנולוג בבית החולים 24/7."

ג'ורג' דאוד: "בגלל העומסים יש היום בצוותי קורונה אחיות שפחות מיומנות בעבודה עם מכשירים. אני יודע לזהות שצינור שמונח בזווית מסוימת עלול להתנתק"

"אין לנו מספיק כוח אדם כדי להיות בתוך המחלקה כל הזמן. ככל שיש יותר עומס, אנחנו נמצאים בפנים יותר שעות. כשיש תקלה במכונה, אנחנו נקראים לשם לבדוק. כל פעם שמכשיר מצפצף, אנחנו שם. כשאנחנו בפנים אנחנו מגיבים יותר מהר, ואנחנו פשוט עוד עין ועוד יד שנמצאת ויכולה לזהות תקלות או בעיות עוד לפני שהן קורות."

זיהוי מקדים של תקלות, אומר דאוד, הוא קריטי. "לפחות פעמיים במשמרת אנחנו עוברים על כל החולים שמחוברים למכשירים כדי לחפש תקלות, שזה עוד יותר חשוב עכשיו, מכיוון שבגלל העומסים יש היום בצוותי קורונה אחיות שפחות מיומנות בעבודה עם מכשירים. אני יודע לזהות שצינור שמונח בזווית מסוימת עלול להתנתק. אין ספק שנוכחות של טכנולוג מיומן יכולה לשפר טיפול ולצמצם תקלות בצורה משמעותית, וזה לא תמיד קיים 24/7 בכל בתי החולים"."

בנוסף לתפעול השוטף, דאוד והטכנולוגים בבית החולים עוסקים כל הזמן גם בהדרכת הצוותים הרפואיים. "צוות מודרך טועה פחות", הוא אומר.

"עד שחולים לא מבינים כמה זה קשה"

במהלך הגל השני, דאוד חלה בעצמו בקורונה ואושפז ברמב"ם. גם בהיותו מאושפז, הוא מצא את עצמו מסייע בתיקון המכונות במחלקה אותה הוא מכיר היטב: "באיזשהו שלב שמעתי שצריך טכנאי הנשמה, קמתי מהמיטה והלכתי לעזור", הוא מספר.

חוויית המחלה של דאוד מאפשרת לו להבין טוב יותר את החולים. "אני חושב שעד שחולים לא מבינים עד כמה זה קשה", הוא מספר, "יכול להיות שהיום, כשאני מגיע לחולים שהם בהכרה, אני מבין אותם יותר. אני מסביר להם שהייתי חולה, ויכול להיות שזה עוזר, כי במחלה הזאת חלק מהעניין הוא פסיכולוגי. זאת מחלה מפחידה. אני מקווה שהשיחות איתי קצת עוזרות להם".

"לא היינו ערוכים נפשית לעבודה אינטנסיבית ארוכה כל כך"

אחרי מעל שלושים שנות עבודה עם מכונות הנשמה, דאוד אומר שהקורונה אתגרה את כל מה שהכיר בעבודה עם מכונות ההנשמה, גם מבחינת דרישות העבודה, וגם מבחינה נפשית. "לא היינו ערוכים נפשית לעבודה באינטנסיביות הזאת לתקופה ארוכה כל כך. ראיתי בזמני כל מיני דברים – פיגועים, מלחמות – אבל זה תמיד היה בום חזק לשבועיים-שלושה, חודש, חודש וחצי. בהתחלה הייתה תחושה שגם הקורונה תהיה ככה, אבל היא נמשכת ונמשכת וגם מתעצמת".

"אני תוהה מתי זה יסתיים ואיך אנחנו משכללים את העבודה, כי זה סוג עבודה שונה", אומר דאוד, "בנינו את כל המערך ואת נהלי העבודה תוך כדי, ואנחנו לומדים כל הזמן. וגם העבודה הרגילה מעבר לקורונה נמשכת, ויש לנו את אותו מספר המונשמים מחוץ למחלקת קורונה כמו שתמיד היה."

"לא סופרת שעות במחלקת הקורונה"

רותי סייג, מנהלת מערך ההנשמה בבית החולים 'לגליל' בנהריה, אינה זוכרת במדויק כמה שעות בשבוע היא נמצאת בתוך מחלקות הקורונה. "זה מאוד תלוי, אני מעדיפה לא לספור ולהגיד וואי, היום הייתי כך וכך שעות. כל השעות שצריך להיות, אני שם, זה יכול להסתכם גם בחמש שעות ביום. זה חלק מהעבודה ומהתפקיד, זה חלק מהצרכים כרגע של המטופלים ואני שם בשבילם ולידם, ואין תחליף לטיפול על יד המטופל. לא במסכים."

בבית החולים לגליל בנהריה מאושפזים נכון להבוקר (ראשון) 98 חולי קורונה בחמש מחלקות. 70 מהם מוגדרים במצב קשה, מתוכם 21 במצב קריטי, מונשמים ועל סף הנשמה. כל אחד מאותם חולים קשים, גם מי שאינו מונשם, דורש התייחסות וייעוץ מסייג ומחמשת חבריה לצוות.

הכניסה למחלקת הקורונה כוללת מטלות רבות ומגוונות, שנעשות תחת מיגון מלא. "צריך לטפל בציוד, לדאוג שיהיה מה שצריך, לחבר חולים ל-NO, שזה גז שמסייע לתהליך החמצון, או למכשיר 'פריזמה' לטיפול במאזן נוזלים מתמשך (CRRT). זה מכשיר שהוא חלופה לטיפול דיאליזה, ומאפשר שימוש לפרקי זמן ממושכים, במצבים של לחצי דם גבוליים הנשמרים על ידי תרופות, תוך שמירה על איזון עדין של נוזלים ואלקטרוליטים."

רותי סייג, טכנולוגית רפואית ואחראית מערך הנשמה במרכז הרפואי לגליל (צילום: אלבום פרטי)

ב'לגליל' הטכנולוגים הרפואיים אינם נמצאים פיזית בבית החולים 24/7, אך זמינים לבעיות וצרכים שמתעוררים בכל זמן. "אנחנו נותנים מענה לבית החולים, למטופלים, לצוותים למחלקות בצורה מאוד איכותית. עם הגעה מיידית, עם טיפול במה שצריך איך שצריך. זה חלק מהחיים שלנו, זה לא משהו שכופים עלינו ואנחנו לא רוצים. אנחנו עושים את זה בשמחה."

לא יושבת במשרד

סייג, תושבת מעלות ואם לשישה, מספרת שהעבודה שלה כוללת תנועה בלתי פוסקת במסדרונות בית החולים. "אני לא יושבת במשרד. באפליקציית 'עובדים בריא' של ההסתדרות יש ספירת צעדים, ויש לנו קבוצה של עובדי בית החולים. חברים לעבודה כל פעם רואים אותי ואומרים לי 'את עושה כל כך הרבה צעדים, את משיגה את כולם, איך זה יכול להיות? אז אני אומרת להם, זה יום העבודה שלי".

הנוכחות הרבה של סייג במחלקות הקורונה גרמה לשיבוש ספירת הצעדים באפליקציה: "כשאני נכנסת למחלקת הקורונה אנחנו מתמגנים כמו שצריך, אז שעות אני שם בלי הטלפון, וכל הצעדים האלה לא נספרים ולא נחשבים, זה לא פייר", היא צוחקת. "ברוך השם, אנחנו מצליחים לשמור עם המיגון על עצמנו. אני ממש שומרת, וגם כשעשינו בדיקות סרולוגיות לפני שקיבלנו חיסונים התגלה שאין לי נוגדנים, זאת אומרת שלא נחשפתי להדבקה שלא הייתי מודעת אליה. אפשר לעשות את הדברים נכון, וברוך השם לא יצאתי לשום בידוד לאורך כל התקופה, זה לא עניין של מה בכך".

ממלחמת לבנון הראשונה לגל הקורונה השלישי

התחנה הראשונה בדרכה של סייג כטכנאית הנשמה הייתה מחלקה עמוסה בחולים מונשמים. "התחלתי לעבוד בבית החולים רמב"ם בחיפה בשנת 1982, כשמלחמת לבנון הראשונה הייתה בעיצומה. היו לנו בטיפול נמרץ 18 חיילים מהמלחמה, מאושפזים במצב קשה. שם למדתי והתחילה דרכי המקצועית. היו לי מורים טובים".

היא מספרת שלאורך שנותיה במקצוע, היא ראתה פיתוחים מאולתרים שהיא ועמיתיה יצרו עבור החולים הופכים למוצרים שנמכרים בשוק. מכשיר ה'פריזמה', שכאמור מאפשר טיפול ממושך שמקביל לטיפול דיאליזה, הוא אחד מהם. "זה מה שקורה כשהחיסרון מצריך ממך פתרון".

רותי סייג: "זה מקצוע שמתאים למי שחי שינוי. אתה חייב לחשוב את השינוי ואת הקדמה, את הכנסת הטכנולוגיות החדשות. אני הייתי די מוכנה לקורונה מהבחינה הזו"

"לחפש כל הזמן את הדברים החדשים"

את עבודתה היא מגדירה כ"מאוד מאתגרת". "לאורך השנים כל אחד יוצק לתוכה את היכולות האישיות, היכולות המקצועיות, את האני מאמין שלך ואת מה שיש לך לתרום". אחד המאפיינים המרכזיים הוא הדינמיות הרבה בהתפתחות המכשור הרפואי. "זה מקצוע שמתאים למי שחי שינוי. יש כאלה שנורא פוחדים משינויים. אבל במקצוע שלי למשל אתה חייב לחשוב את השינוי ואת הקדמה, את הכנסת הטכנולוגיות החדשות. בואי נאמר שאני הייתי די מוכנה לקורונה מהבחינה הזו."

כדוגמה לחדשנות רפואית סייג נותנת את מכשיר ה-High-flow, שהכניסה לבית החולים בתחילת העשור הקודם, וכיום מסייע מאוד לחולי קורונה. "זה מכשיר שתומך מאוד במטופלים שצריכים חמצון טוב, להעלות סטורציות (אחוז החמצן בדם), אלו מכשירים שהכנסתי כבר לפני כמה שנים טובות ממש בתחילת דרכם, שמונה תשע שנים, כשהתחילו להשתמש בהם."

"צריך כל הזמן לחפש את הדברים החדשים, והחוכמה היא להכניס אותם רוחבית. אם אני משתמשת ב-High-flow, אני לא משתמשת בו רק בטיפול נמרץ, כי אני רוצה למנוע את ההנשמות. אז אני אתחיל מהמיון, אני אתחיל בפנימיות, ואז מטופל יתחיל שם את השימוש במכשיר כשהוא זקוק לו כבר במיון, ויילך איתו למחלקה, ומהמיון יבואו וימשכו מאצלנו מכשיר, וכך הלאה. כשהמטופל סיים את הטיפול בטיול נמרץ, הוא עובר למצב של תמיכה נשימתית מסוג אחר, הוא מקבל את המכשיר יחד איתו, על מנת שהוא לא יחזור לטיפול נמרץ אלא יתקדם. כלומר הראייה היא כלל בית החולים באופן רוחבי וטובת המטופל."

"אנשים לא מודעים למצב שבו יש לך אדם קרוב שחולה קורונה"

כמי שמתמודדת יום יום עם מחיר התחלואה הגוברת, סייג מתוסכלת מהזלזול הציבורי בהנחיות ההתמגנות מהקורונה. "בהתחלה אמרתי, אני לא מבינה למה אנשים לא משתפים פעולה ושמים מסכות. זה דבר מאוד מאוד פשוט, כי אולי הם לא מודעים למצב שבו יש לך אדם קרוב שחולה קורונה. ברוך השם רובם בסדר, רובם מחלימים, משתפרים, אפילו לא זקוקים לבתי חולים. אבל המקרים הקשים הם מקרים קשים מאוד. אז למה לא להימנע מהם? למה לעשות חתונות המוניות? המניעה מלכתחילה היא מאוד פשוטה. זה מציק לי. להגיד חברים, תבינו. יש לנו אחוז מסוים של מטופלי קורונה קשים. זה פועל יוצא של חשיפת יתר."