כריסתין אבו אלהיגא (35) מנוף הגליל | אם לשניים |סטודנטית לגישור | יצאה לחל"ת מהום סנטר

עבדתי בהום סנטר כמה שנים ויצאתי לחל"ת ממש בתחילת המגיפה במרץ. זה מקום עבודה חיוני והשאירו חלק מהעובדים, אבל בגלל שיש לי תינוק בן שנה וחצי וצריך שמישהו יישאר איתו בבית כשאין מסגרות, אני יצאתי לחל"ת.

חיים בצמצום

"אני מקבלת חל"ת של 4,400 שקל בחודש, שזה בסדר, אבל צריך להסתדר עם זה. לרוב אנחנו מסתדרים, כי אנחנו לא יוצאים לאכול בחוץ או לכל מיני בילויים ולא קונים בגדים ודברים כי הכל סגור, זה חוסך בהוצאות. אנחנו חיים יחסית בצמצום, משלמים על אוכל, חשמל, ארנונה וכל מה שצריך באופן בסיסי. לפעמים לא מסתדר, ואז אני מבקשת עזרה מההורים או מאחותי, מאלתרים. אבל בסך הכל בסדר".

היעדר המסגרות

"בן הזוג שלי עובד חיוני, אז עם ילדים קטנים בבית הכל נופל עלי. אני קמה בבוקר, מנקה, מבשלת, מעסיקה את הגדולה, מטפלת בקטן. פעם בשבוע לומדת, זה ממש משעמם לי שש שעות לשבת ללמוד דרך הזום ואני במקביל עם התינוק בבית וזה סיוט, אבל אין לי מה לעשות יותר מזה.

"לא לקום כל בוקר לעבודה זה מאוד מתסכל. וזה לא רק עבודה, בלי מסגרות לילדים זה לא פשוט. אין להם מסגרת, אין להם סדר, כל החיים השתנו. אני מתגעגעת מאוד לדבר עם אנשים ולעבוד עם לקוחות, להרגיש שאני חיה. אני רוצה כבר לחזור לשגרה, להרגיש שאני עושה דברים ושאני משמעותית, ממש נמאס לי מהמצב הזה".

גישור

"עד לקורונה למדתי חינוך חברתי קהילתי במכללת עמק יזרעאל, אבל ברגע שעברנו ללמידה בזום, זה התחיל להיות לי מאוד קשה ללמוד ככה 5-4 פעמים בשבוע, בגלל שיש לי ילד קטן איתי. אז הפסקתי ללמוד הזו. במקום, התחלתי ללמוד גישור, קורס של פעם בשבוע ואת זה אפשר לצלוח.

"אני מחפשת עכשיו עבודה בתחום של הגישור, יש לי עוד שני שיעורים לסיים את הקורס הבסיסי ובהמשך אני אתחיל קורס גישור משפחתי. אני רוצה לחזור לעצמי, תמיד הייתי חרוצה ועבדתי קשה ובעבודות טובות, אני רוצה למצוא עבודה בתחום החדש.

"דווקא יש לי אפשרויות עבודה, הבעיה היא שאין לי איפה לשים את הבן שלי, אין גנים ואני לא יכולה לעזוב אותו, זה מקשה עלי מאוד ואפילו הפסדתי הצעה טובה שהגיעה אליי בגלל זה. זה ממש מפריע לי להתקדם מכל הבחינות, וזה מאוד מתסכל".

אין אכיפה

"אני רואה שיש כמעט עשרת אלפים נדבקים ביום וזה מפחיד אותי. בעיקר כי יש לי הורים מבוגרים שגרים בנצרת ונמצאים בסיכון ואני מאוד מפחדת עליהם. הממשלה מפקירה את הציבור הערבי, ממש רואים את זה. פה מולי בכפר כנא ובריינה אנשים מסתובבים בכפרים, יושבים במסעדות, בלי מסכות, אין משטרה ואף אחד לא אוכף, בכפרים אין סגר. בכפר משהאד ראיתי אפילו פיקוד העורף שהגיע, נכנסים למסעדה ויושבים ואוכלים בפנים".

פוחדים להתעסק

"אני עברתי מנצרת לישוב יהודי כדי להביא ילדים למקום שאין בו אלימות ויריות ברחובות, וככה גם עם הקורונה, למשטרה לא איכפת מה קורה במגזר הערבי והממשלה לא מעוניינת לטפל. יש ממש תכנון להתעלם, פחד מלהתעסק עם החברה הערבית, כמו באלימות ככה גם בהנחיות של הקורונה.

"אני גרה פה בנוף הגליל כבר 12 שנה וזה שונה לגמרי מנצרת. פה אני משלמת ארנונה ובנצרת לא שילמתי, אבל גם כל חצי שעה עובר פה סיור עירוני, יש משטרה, אנשים שומרים על הנחיות ויש ביטחון ושמירה לי ולילדים שלי".

אופטימיות זהירה

"אני בן אדם מאוד אופטימי, למרות שזה נמשך כבר הרבה זמן אני עדיין מאמינה שזה תקופה וזה עובר. אני בטוחה בעצמי שאני אצליח למצוא עבודה ויש לי עדיין סבלנות. אני מאמינה בזה שעוד קצת, עוד מעט כבר חוזרים לשגרה, ואני אוכל לחזור בגדול לקריירה, לצאת, ללכת למסעדה, לשבת עם חברות, לפנק את עצמי. אני מסתכלת קדימה ליום הזה".