שיטת ההתמודדות הישראלית עם פוסט טראומה גורסת שהחיים צריכים להימשך, צריך להמשיך לצאת ולבלות. אמירה זו חוזרת אחרי כל פיגוע במקומות בילוי. אין ספק, מדובר במסר חשוב. אין ניצחון גדול יותר לטרור מאזרחים מפוחדים וחברה משותקת. ובכל זאת, גישה זו נוטה גם להשתיק ולכסות שאלות קשות הדורשות מענה.
בעלי העסקים במתחם 'שרונה' מעדיפים לא לדבר על מה שאירע פה. גם המאבטחים במתחם וגם המאבטחים של רשות השידור קיבלו הוראה לא לדבר. שני השוטרים שעמדו מול השוק לא התלהבו מעיתונאי שמסתובב במתחם ושואל שאלות. ביקשו שנפסיק לשאול שאלות ושנראה תעודות.
אסף בר, שנפצע בפיגוע: "אני מסרב לקבל את המציאות הקיימת במדינה שאזרחים חפים מפשע נרצחים ולא נעשים כל המאמצים על מנת למנוע זאת. לי, כחלק מעם ישראל, נמאס בכל חודש לאבד אזרחים ואזרחיות שיקרים לי. לבי עם משפחות הנרצחים, מי ייתן ולא יֵדעו עוד צער"
אבל האם יש כאן הפקת לקחים? ואין מדובר רק על הלקחים המבצעיים שאותם יחקרו המשטרה ומומחי ביטחון. בעבודה על התחקיר, נחשפנו לשאלה אזרחית משמעותית: מי אחראי לביטחוננו? מהי תפיסת האחריות של הדרגים השונים? האם נעשה הכול כדי להציל חיי אדם? ומה המשמעות של "הכול" כשכל החלטה כזו עוברת גם דרך שיקולים כלכליים, בין אם מדובר בכסף פרטי של בעלי המקומות או כסף ציבורי.
כשכתבנו את הדברים בתחקיר, עמדו לנגד עינינו דבריו של אסף בר, מי שנפצע בפיגוע משני קליעים בראשו וניצל, שאמר: "אני מסרב לקבל את המציאות הקיימת במדינה שאזרחים חפים מפשע נרצחים ולא נעשים כל המאמצים על מנת למנוע זאת. לי, כחלק מעם ישראל, נמאס בכל חודש לאבד אזרחים ואזרחיות שיקרים לי. לבי עם משפחות הנרצחים, מי ייתן ולא יֵדעו עוד צער".
