מגד פראח (29), ריינה | במרץ יצא לחל"ת מחנות מזכרות | בספטמבר יצא לחל"ת מ-ACE

"לפני שנתיים חזרתי לארץ אחרי כמה שנים שלמדתי תיירות בוינה. מאז שחזרתי עבדתי בחנות מזכרות ליד כנסיית הבשורה בנצרת. ברגע שנכנסנו לקורונה והתיירות בעצם הפסיקה, הוציאו אותי לחל"ת. ביוני, כשהתחילו דברים קצת להיפתח, מצאתי עבודה חדשה בACE. בספטמבר כשנכנסנו שוב לסגר, היו קיצוצים ובגלל שהייתי חדש הוציאו אותי לחל"ת גם משם".

לא מגייסים

"אני מחפש עבודה בכל מיני מקומות, אבל אף אחד לא מגייס בזמן הזה. שמתי את הקורות חיים שלי בלא מעט מקומות, אבל בנתיים אף אחד לא חוזר אלי. זה מאוד מתסכל כי אני בחור מוכשר, צעיר, מוכן לעבוד. אני יודע חמש שפות. יש לי המון ניסיון. עבדתי בחברת כרטיסי אשראי, בשירות לקוחות, מכירות. אבל אף אחד לא מגייס עובדים, אין עבודה בשום מקום באזור.

"באיזשהו שלב מצאתי משהו בתל אביב, במשכורת טובה יחסית של 7,000 ₪. אבל להשכיר דירה קטנה בתל אביב היה עולה לי 70% מהמשכורת הזו ויותר".

משפחה

"בינתיים אני עדיין אצל ההורים בריינה. אני מקבל חל"ת של 4,000 שקל בחודש בערך, זה לא משהו, אבל מסתדרים. יש לי עוד שני אחים שעובדים ושני הורים שמקבלים פנסיה, כולנו גרים באותו הבית ויש לנו אוכל ושתיה, יש לי מיטה חמה ובית אוהב, ויש לי גם חסכונות שאני משתמש בהם. זה לא קל כלכלית, אבל הבעיה העיקרית היא נפשית".

לשרוף יום

"כשיש לי עבודה אני קם בשבע וחצי בבוקר. עכשיו אני קם בשמונה וחצי – תשע כדי לשרוף את היום. במקום לאכול ארוחת בוקר ברבע שעה אוכלים אותה בארבעים דקות. אני לא אוהב לשבת בבית, זה עושה לי מאוד רע, אז יוצאים לעמוד ברחוב כמה דקות עם מסכה, להסתכל מה קורה, וחוזרים הביתה. קשה לי מאוד לא להיות בחוץ, זה מרגיש כמו בית סוהר בשבילי".

תיירות זה דבר יפיפה

"החלום שלי הוא לעסוק בתיירות. אני מאוד אוהב תיירות, זה דבר יפיפה, לדעתי זו הדרך האמתית לעשות שלום בין אנשים​. תכננתי להתחיל ללמוד קורס סוכני נסיעות ואז בדיוק הקורונה התחילה, והכל נדחה לאחר כך. חוץ מזה, אני רוצה למצוא דירה משלי, להכיר אישה, להתחיל לסלול את הנתיב של החיים שלי. את הכל הקורונה דחתה לי בעצם".

עסקים נסגרים

"הסגר השלישי גמר את העסקים פה בנצרת. יש לי חבר שיש לו עסק מצליח של גרפיקה שעכשיו הוא לא סוגר את החודש. מסעדות לא עומדות בזה שאסור טייקאווי ונסגרות לתמיד, כל החנויות והעסקים שבונים על תיירות, נסגרו גם. נצרת היא עיר שמבוססת על תיירות, אבל העירייה לא מקלה ודורשת את הארנונה, את השכירות. אתה רואה עסקים נסגרים ממש בשרשרת".

זום קראטה

"בינתיים אני עוזר לקרובי משפחה, עושה קצת שליחויות בחנות תכשיטים של דוד שלי. חוץ מזה אני עושה קורסים בגרמנית ובאנגלית דרך הזום, ממשיך להתאמן בקראטה כמו שאני עושה בשנתיים האחרונות. כשהיה אפשר היינו נפגשים לאימונים כמה פעמים בשבוע, אבל עכשיו בסגר זה בזום. זה מוזר, אבל זה מה שיש בינתיים".

פוליטיקה

"אנשים מהמגזר הערבי מפחדים מאוד מהחיסון. זה כי הם לא סומכים על הממשלה, אז קשה מאוד לראות את האור בקצה המנהרה. גם אני מאוד לא סומך על אף אחד בפוליטיקה, מכל הצדדים, אני רואה שלאף אחד לא אכפת מה קורה פה, גם מימין וגם משמאל, חברי כנסת ערבים או יהודים.

"הם עושים הצגות שם בכנסת, מקבלים 50 אלף שקל כל חודש ואנחנו פה מתקשים מאוד ולאף אחד לא באמת אכפת. כשיגיע הבחירות, אני סוגר את הדלת. אין לי למי ולמה להצביע"

להודות לאלוהים

"אני מאמין שתהיה הרבה תיירות כשיהיה אפשר לחזור לטייל. יהיו לדעתי גם הרבה אנשים דתיים, מכל הדתות, שירצו לבוא לארץ הקודש אחרי המגפה, להודות לאלוהים.

"אני שואל את עצמי מתי זה יגמר? מתי אני אוכל להגשים את החלום שלי ולהתחיל להביא תיירים: יהודים, ערבים, נוצרים, מחו"ל ומהארץ, להראות להם את העיר נצרת ואת ארץ ישראל היפות שאני כל כך אוהב. לעשות שלום אמיתי בין אנשים ולהפגיש אותם".

אופטימיות

"ייקח עוד זמן עד שנצא מזה לגמרי, אבל אני מקווה שתוך חצי שנה התיירות כבר תתחיל לחזור. כמוני, אנשים בחל"ת ומובטלים, יש פה מאות אלפים. אני מקווה שיהיה אפשר למצוא פיתרון לאנשים האלה שנחזור לעבוד במהרה אחרי המשבר. למרות שאני מבין שבשנה-שנתיים הבאות יהיה מאוד קשה להתאושש מהמכה הכלכלית של הקורונה. בינתיים אני מרגיש שלא נותר הרבה מה לעשות חוץ מלשבת לחכות ולהישאר אופטימיים.