"ספר זה נולד מתוך רצון לפתור תעלומה: מדוע נעדר אהרן חיים כהן – מחלקת ביון של איש אחד – מדפי ההיסטוריה של ארץ־ישראל", כך נפתח "המסתערב" (הוצאת כרמל), ספר חדש המגולל את סיפור חייו ומותו של אהרן חיים כהן.

"הוא היה שירות מודיעין שלם של איש אחד", אומר ל"דבר" ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר. "קח את כל מה שמופקד כיום על קהילת המודיעין הישראלי, את כל זה הוא עשה לבד. הוא הסתערב וחדר למקומות הקדושים והסודיים ביותר של אויבינו. הוא גייס סוכנים ערביים, אז קראו לזה מודיעים. הוא הפעיל סוכנים. הוא ארגן ציתותים ובתוך זה צותת למועצה המוסלמית העליונה, הבסיס של המופתי.

אהרן חיים כהן. "כל מה שמופקד כיום על קהילת המודיעין הישראלי, את כל זה הוא עשה לבד" (צילום: באדיבות המשפחה)

"הוא גם התקין את המכשירים, גם האזין וגם כתב את הדוחות. הוא הזהיר את הממונים עליו מפני התקפות וניסיונות פיגועים. הוא השתתף במאמצים של הנהגת היישוב בדיפלומטיה חשאית מול עבדאללה מלך ירדן ומול הנהגת הדרוזים. הוא כתב סקירות מודיעין וניתוחים פוליטיים. הכול הוא עשה לבדו בעודו בשנות העשרים לחייו".

"כל העסק הזה של 8200 התחיל ממנו, הוא המציא את זה", אומר ל"דבר" ההיסטוריון רן ירון, ששרת ביחידת המודיעין המובחרת של צה"ל, וחוקר את פועלו של כהן מאז שנתקל בשמו במהלך מחקר אחר שערך בשנות השמונים. "כהן פיתח שיטות האזנה שיחידות המודיעין שלנו השתמשו בהן גם חמישים שנה אחריו", אומר יוסי דגן, שהיה גם הוא קצין ב-8200 וכיום מתנדב בצוות המורשת של היחידה.

"כהן עשוי מהחומר הזה שנוצרות ממנו אגדות, החומר שעליו כותבים ספרים", אומר הסופר חיים באר, שהכירו מילדות.

בגיל 7 יצא לעבוד לפרנסת משפחתו

אהרן חיים כהן נולד ב-1906 וגדל במוסררה, בירושלים. אביו בנימין עלה משיראז שבפרס, ועבד כפועל בבית דפוס. אמו, חנה אסולין, גדלה במשפחה מוגרבית בעיר העתיקה. כשהיה אהרן ילד צעיר נסע אביו לארגנטינה לחפש עבודה ונתקע שם בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בהיעדר אב, נאלץ הבן הצעיר לצאת לעבוד כבר בגיל שבע כדי לפרנס את אמו ואחיותיו.

כהן עם אמו חנה ואחיותיו: בת שבע הבכורה ואסתר הקטנה שנפטרה במלחמה, ירושלים 1916 לערך (צילום: באדיבות המשפחה)

"גדלנו ברחוב,  נתונים לקור ולרעב", סיפרה אחותו בת שבע לבתו, חני בירן, אחת משתי בנותיו של כהן שכתבו את הספר. "אימא הייתה היחידה שרצתה את טובתנו, אבל היא הייתה אישה חולנית. כשהתנפחה מחמת הרעב, שכבה במיטה ולא הייתה יכולה לטפל בנו. כשאבא נסע היינו שלושה תינוקות, אך אחותנו הקטנה מתה ברעב. נשארנו שנינו לסבול, אך אחי אהרן סבל הרבה יותר ממני. הוא רץ, ילד קטן בן שבע, לעסוק בכל מלאכה בזויה. היה עובד עבודות גופניות קשות, ובכל הכסף שהרוויח היה קונה לחם לאמו".

"גדולתו הייתה שאף פעם לא התמרמר על המצב, אף פעם לא נתן לייאוש לאכול אותו", מספרת ל"דבר" בתו ארלוזורה (אורה) בלוך (86). "הייתה לו תושיה. היו לו כוחות שאני לא יודעת מאיפה גייס אותם".

"פעם ישבנו על שפת הרחוב, חבורה של ילדים רעבים ובכינו מרוב סבל וכאב", סיפרה בת שבע. "צעקנו במקהלה מתוך ייאוש: "ג'ועאן, ג'ועאן" (רעב). לפתע עבר במקום כומר ושאל: 'מי רוצה לקבל שני בישליקים?' (מטבע תורכי), אף ילד לא העז לזוז ממקומו. כולנו פחדנו פחד נורא מכמרים וכנסיות. רק אהרן קם והלך אחריו דרך ארוכה ומפותלת מאוד. הכומר הוביל אותו למנזר רחוק, והוריד אותו קומות רבות מתחת לאדמה. שם הראה לו גופה של מת וציווה עליו לרחוץ אותה. אהרן לא היסס לעשות את העבודה האיומה הזו. כפי שסיפר לאחר מכן, המת החל לצוף בחדר בתוך המים והסבון, בקושי השתלט עליו והתגבר על הקשיים. באותו יום חזר הביתה מנצח, עם שני בישליקים ועם סבון".

"דף חדש בתולדות הנוער הירושלמי"

כשהיה בן 13 החל כהן לעבוד כפועל דפוס, תחילה בדפוס "הסולל" בירושלים, שבו הודפס בין היתר עיתונו של איתמר בן אב"י, "דאר היום", ובהמשך ב"דפוס הפועלים" ההסתדרותי. כנער סקרן, נחשף לראשונה, מקריאת החומרים המודפסים, לתפיסות העולם הציוניות-סוציאליסטיות שכבשו את רוחו.

ב-1924, כשהיה בן 16, הקים עם חבריו את הסניף הירושלמי הראשון של הנוער העובד, ששכן בעיר העתיקה. "ארבעה חברים התכנסנו לישיבה זעירה לדון על הנוער העובד המנוצל, חינוכו, הכשרתו וכו’", כתב כהן בגיליון הראשון של "במעלה" (ביטאון הנוער העובד והלומד, שנוסד ב-1925), "בלב חרד אנו נפגשים לפתוח דף חדש בתולדות הנוער הירושלמי. רב ההיסוס: הנוכל לקחת בידינו את גורלו של הנוער העובד?"

(מתוך: ארכיון 'דבר')

בכינוסים הארציים הראשונים של תנועת הנוער נבחר פעם אחר פעם לוועד המרכזי. ב-24 בספטמבר 1939 התכנסה בביתו של כהן, שכבר היה נשוי ואב לשלוש בנות, חבורת המייסדים של התנועה כדי לארגן את חגיגות ה-15 שלה. "מה היה פרצופו של הנוער הירושלמי לולא פעולתו של הנוער העובד? " נכתב למחרת ב"דבר", "המוני נוער מחוסרי כל השכלה אלמנטרית היו לאנשים בעלי חברה, לאזרחים נאמנים לעם ולתנועה ולא מעטים מהם כיום ממלאים תפקידים אחראים". אין תיאור מדויק יותר ממילים אלו לחייו ולתרומתו של כהן.

"התלבשתי כערבי ונכנסתי לעיר העתיקה"

"אהרן חיים כהן התנדב לשורות ההגנה ב-1926 יחד עם חבריו מהנוער העובד", מספר גלבר, "בבקרים היה עובד בדפוס ובשעות הפנאי היה מתאמן עם חבריו בהגנה. זו הייתה תקופה מתוחה. ההגנה הייתה מחתרת קטנה ורעועה שבקושי הצליחה להגן על היישוב, לא היה מודיעין. המאבק על זכויות התפילה בכותל הרתיחו את האוויר. אהרן התנדב להתחפש לערבי ולנסות להביא ידיעות על צעדי האויב. ב-1929 יצחק בן-צבי, שגילה אותו, ביקש ממנו להפסיק את עבודתו כדפס ולהקדיש את עצמו למלאכת הריגול".

כהן בביקור במצרים (צילום: באדיבות המשפחה)

רק מעט מעלילותיו של כהן ושיטות עבודתו כאיש מודיעין סופרו עד היום ברבים. "השגתי קומבאז (הלבוש המסורתי של הדרוזים), כפיה ועַגל, התלבשתי כערבי ונכנסתי לעיר העתיקה",  סיפר לימים על תחילת דרכו. "הסתובבתי בעיקר ברחוב השלשלת, שוק הבשמים וחאן אל זית ומשם לוויה דולורוזה וחזרתי למסגד. כך עשיתי במשך ארבעה ימים רצופים, כי בדרך זו רציתי להתרגל לתפקידי, להכיר את הסביבה ולהיות מוכר בה. כלומר, שאנשי הסביבה יתרגלו לראותני, כדי שבבוא העת אוכל לחדור למסגד [אל-אקצא] בלי לעורר חשד. ואכן, ביום השישי, שבוע לפני המאורעות [תרפ"ט], נכנסתי כבר למסגד".

היתקלות לילית בוואדי

על פי עדותו לארכיון תולדות ההגנה, בליל 21 באוגוסט 1929, יומיים לפני פרוץ האירועים שייזכרו כ"מאורעות תרפ”ט", הוא נשלח לבדוק את מצב היהודים שחיו בכפר השילוח, בלב הכפר הערבי סילואן, בעקבות ידיעה שמצבם בכי־רע.

שני חברי הגנה נשלחו לשמור עליו ממרחק בטוח, אבל עד מהרה החליטו השניים לסגת חזרה לעיר העתיקה ולהזעיק תגבורת, והותירו אותו לבדו. בלכתו בכיוון עין רוגל שרק מנגינה ערבית כדי לעודד את עצמו. כשהגיע לערוץ נחל קדרון נתקל בקבוצה של כתריסר ערבים חמושים, שהתאמנו בנשק בוואדי. הם עצרו אותו והורו לו להרים ידיים. רק אז נוכח שהוא מתעמת איתם יחידי.

כשנשאל לשמו ולמעשיו במקום הזדהה בשם אבראהים ג’וז־דאר (שם של משפחה ערבית מפורסמת שגרה במוסררה). הוא הסביר שבשל מחלתו נאלץ לצאת לשאוף אוויר צח בין גני הירק שבסביבה דווקא בשעה כה מאוחרת. תשובתו לא סיפקה אותם וגם משהו במראהו עורר את חשדם. הם דרשו ממנו לשנן בפניהם את 'סורת אל־פאתיחה' (פרשת הפתיחה של הקוראן). רק שליטתו המלאה בנוסח הפאתיחה והשטף שבו דקלם אותה, ללא גמגום, הצילו את חייו. אלא שחשדם עדיין לא סר, והם ציוו עליו לחזור הביתה מיד ולא להיראות עוד באותו מקום.

בדרכו חזרה התקשו רגליו לשאתו, וכך מעד והלך עד שהגיע לשער האשפות. כשהרגיש שהגיע למקום מבטחים, חדרה ללבו ההכרה כמה קצו היה קרוב, ואז התמוטט ונפל לארץ. הוא התעורר בבית החולים משגב לדך. ליד מיטתו ניצבו אברהם אכר ושושנה גרשונוביץ. אכר, שהיה מפקדו בהגנה, החליט לצאת לחפשו בעצמו. הוא הגיע עד לשער האשפות, שם מצא אותו חסר הכרה והעבירו לבית החולים. כשראה שאהרן שב להכרתו חיבקוֹ מרוב שמחה".

"הספקתי לאותת שימין-משה בסכנה"

יומיים אחר כך, ביום שישי ה-23 באוגוסט 1929, כבר חזר לשטח. הוא נכנס מחופש כערבי למסגד אל אקצה, בעיצומה של ההתארגנות הערבים לפעולה. "המסגד היה מלא עד אפס מקום", העיד לימים, "שרר מחנק נורא, ושייח חסן אבו סועוד, המסית הידוע, נשא נאום הסתה חריף שארך למעלה מ־40 דקה. ההמון היה נסער, ואחרי כל פסוק ופסוק הפסיק את הנואם בקריאות 'אללה אכבר, אללה אכבר', כאות שהם מרוצים מדבריו".

באמצעות מקל חזרן גדול שנשא עמו, כהן אותת משם למפקדיו יצחק בן-צבי ואברהם אכר, שצפו בו באמצעות משקפת. "הספקתי לאותת לאברהם שימין-משה בסכנה, כי ראיתי שכ־400 איש יצאו לשם, ואכן, אנשינו קדמו את פני המתנפלים והשכונה ניצלה".

"הוא היה בחברון שלושה ימים לפני הטבח"

למחרת התרחש הטבח בחברון, שבו נרצחו 67 מיהודי העיר. "כהן היה שם שלושה ימים לפני הטבח", מספר ההיסטוריון ירון, "הוא הסתערב, ריגל, עשה עבודת שטח והביא ידיעות מהימנות על הטבח המתקרב. הוא אמר לראשי היישוב במפורש שהולכים לשחוט אותם. זה סיפור שמשנה את כל מה שידענו על הטבח הזה שתמיד נתפס כהפתעה גמורה. כל מה שסיפרו כל השנים על הטבח בחברון היה חסר". ראשי היישוב לא השתכנעו מדיווחיו, וכהן נשא עמו את הכאב על טבח חברון כל חייו.

חורבן בבית משפחה יהודית בחברון. כהן נשא עמו את הכאב על טבח חברון כל חייו (צילום: ויקימדיה)

במקרה אחר, שנים מאוחר יותר, ב-1938, נחשף למידע לפיו הערבים מתכננים לפוצץ חמור תופת בשוק מחנה יהודה. "זה רכב תופת של הימים ההם", מספר גלבר, "כהן מיהר להעביר את הידיעות. שרת דאג שייעשו שתי פעולות במקביל: אחת היא ליידע את הבריטים, והשנייה היא להזעיק את ההגנה, שתפעל מיד למניעת הפיגוע. אנשי ההגנה סרקו את רחובות ירושלים מוקדם בבוקר ותפסו ערבי עם חמור עמוס בענבים. מתחת לענבים הוטמנה פצצה. החשוד נעצר והמטען פורק. פיגוע התופת נמנע".

"הוא הפעיל מודיעים ערבים"

"במושגים של ימינו", אומר דגן, "הוא היה שילוב של מאזין, מתרגם, קב"ר (קצין בינת רשת) ואיש מחקר, זאת בנוסף להיותו איש שטח, מסתערב ודיפלומט. הגדולה שלו הייתה ברמה המקצועית הגבוהה, בדייקנות ובפרשנות שנתן לחומר הגולמי. בתחילת שנות ה-30 ההאזנות היו תחום חדש שחייב יכולת ואמביציה של חדשנות טכנולוגית וחשיבה מחוץ לקופסה. כשאתה עושה האזנות יש המון חומרים, תמלילים של שיחות. כהן היה כותב הערות שוליים שעזרו לפרש את השיחה. הוא נתן ערך מוסף לדברים, פירש ביטויים. הוא שילב בין מקורות וידע לשלב בין האיסוף המסורתי של אז, המבוסס על מודיעים ועיתונות, לבין ההאזנות. נוסף לאלה הוא הבין היטב את הזירה המזרח-תיכונית. אלו הערכים שהוטמעו בגופי המודיעין בעשורים מאוחרים יותר ורלוונטיים גם כיום, ולכן הם ראויים לאזכור במורשת היחידה".

ירון רן (מימין), יוסי דגן ויואב גלבר (צילום: אלבום פרטי)

"לאחר מאורעות תרפ"ט", מספר גלבר, "כהן היה לאיש המודיעין המובהק ביישוב. הוא הועסק תחילה בוועד הלאומי כפקודו של חיים בן-צבי". ירון: "כהן הוא שהלך מכפר לכפר ועזר לבן-צבי ליצור את הברית עם הדרוזים. לפני שגילינו את הפעילות של כהן, גם על הקשר של היישוב עם הדרוזים החזקנו במידע לוקה וחסר".

בהמשך הועסק כהן בלשכה המאוחדת. "מלבד משימות הסיור והריגול שמילא בעצמו", מספר גלבר, "הוא הפעיל מודיעים ערבים, השתתף בשיחות מדיניות עם עסקנים ערבים, הכין סקירות על נושאים שונים בהסתמך על ידיעות המודיעים, חיווה את דעתו וייעץ לראשי המחלקה המדינית של הסוכנות".

קרא לבתו על שמו של ארלוזורוב

יחסים מיוחדים היו לכהן עם חיים ארלוזורוב, שהתמנה ב-1931 למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. "אבא התחנך אצל חיים ארלוזורוב, שלקח אותו להיות מזכירו לענייני ערבים", מספרת הבת ארלוזורה, "היה ביניהם יחס אישי מיוחד, הרבה מעבר ליחסים של עובד ומעסיק. יחד הם נסעו לעבר הירדן לפגוש את המלך עבדאללה, ואמירים נוספים, כדי לשאת ולתת עמם. הם העבירו שעות רבות של תלאות בדרכים בשיחות קולחות.

ביקור השייחים הירדנים. עומדים מימין לשמאל: אהרן חיים כהן, משה שרתוק, יצחק בן צבי. יושב רביעי מימין: חיים ארלוזורוב, לידו חיים ויצמן (צילום: באדיבות המשפחה)

"הוא ממש ראה את ארלוזורוב כמו אבא שלו. במשך השנים תמיד שאלתי את עצמי: מה יצר חיבור חזק כזה בין שני אנשים כל כך שונים? ארלוזורוב היה ד"ר צעיר, שעלה מבית טוב בגרמניה, ואבא שלי בן העדה הפרסית, שגדל בעוני מחפיר ובקושי ישב על ספסל הלימודים".

בנותיו של כהן: ארלוזורה בלוך (מימין), חני בירן (עומדת) ושולמית אמיר ז"ל שנפטרה לפני שהספר ראה אור. "היה לנו דחף לעשות עם אבא צדק היסטורי" (צילום: חנן שפיר)

בבוקר היום בו נרצח, מספרת הבת, עלה ארלוזורוב לירושלים לפגישה עם הנציב העליון. "הוא ביקש מאבא שילווה אותו לארמון הנציב. בכניסה לארמון הם נפרדו, ואז – כאילו ארלוזורוב הרגיש שמשהו עומד לקרות – הוא קרא לאבא שוב. חיבק אותו חזק. ביקש ממנו למסור דרישת שלום חמה למלכה אימי. ובאותו הלילה הוא נרצח בתל אביב".

אבא קרא לך על שמו.
"כן. משה שרת התנגד נחרצות לשם הזה, אבל אבא שלי התעקש. שרת הוא הראשון שקרא לי אורה. ככה כולם קוראים לי. חוץ מאבא שלי אף אחד לא קרא לי ארלוזורה".

אבא סיפר לך על הרצח?
"פעם, כשהייתי בת 7, היינו בבית מלון על שפת הים בתל אביב. אבא אמר: 'אני לוקח את ארלוזורה לחוף'. אחותי ירדנה ביקשה להצטרף אבל אבא סרב. הוא הלך בשתיקה. אני עוד זוכרת את גלי הים מתנפצים כאילו זה היה אתמול. הגענו לאיזה נקודה. הוא נעצר, הסתכל עלי בפנים רציניות ועצובות ואמר: 'תקשיבי ותקשיבי לי טוב, כאן נרצח ד"ר חיים ארלוזורוב. את קרויה על שמו. אל תשכחי, לעולם אל תשכחי, הרוויזיוניסטים הם שרצחו אותו'. כשהתבגרתי אמא סיפרה לי שהוא התאבל על ארלוזורוב יותר מאשר על אביו".

"המלך עבדאללה שלח לנו סוסים במתנה"

אחרי שארלוזורוב נרצח, משה שרת התמנה במקומו. "גם עם שרת נוצרה לכהן מערכת יחסים מיוחדת", מספר גלבר, "הם היו נוסעים יחד באופן תדיר לעבר הירדן. במהלך אחת הנסיעות שלהם, כשהיו בירדן, התוודע כהן שנולדה לו בת. שרת הציע לקרוא לה ירדנה, וכך היה".

כהן קשר יחסים עם המלך. "הוא ועבדאללה ממש התיידדו", מספרת ארלוזורה. "הוא שלח לנו סוסים במתנה. אבא כמובן לא יכל לקבל אותם, אז נתן אותם לקיבוץ איילת השחר. הוא גם הביא לנו פעם איילה במתנה. הוא הזמין את הורים שלי יחד לארמון שלו. אבא היה מדקלם לו שירה ערבית קלאסית.

המלך עבדאללה. "אבא היה מדקלם לו שירה ערבית קלאסית" (צילום: אוסף תצלומים של הרברט ואדווין סמואל / ויקימדיה)

"לימים גולדה מאיר סיפרה לנו שכשהיא הגיעה לשוחח עם המלך עבדאללה, בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, הוא שאל איפה אבא. הם ממש נקשרו. זו הייתה מערכת יחסים מיוחדת. הוא גם רצה לאמץ את אבא כבן. זה הצחיק אותו, הוא אמר: 'איך תאמץ אותי, אני יהודי, אתה לא יכול לאמץ אותי".

כשנודע שהמלך עבדאללה נרצח ב-1951, הוכה כהן בצער. "זה היה ב-11 או 12 בצהריים", משחזרת ארלוזורה, "אבא נשכב במיטה שלו. זה היה מוזר. התיישבתי לידו. הוא הביט בי ואמר: 'היום נרצח השלום. מעכשיו תהיה הארץ ספוגה בדם. עבדאללה היה האיש שיכול להביא את השלום. בלעדיו אין סיכוי'. הוא ביקש ממני להעיר אותו בעוד רבע שעה ולהביא איתי את התנ"ך. כשהערתי אותו הוא ביקש ממני לפתוח בספר עמוס והתחיל לדקלם את כל נבואתו בעל פה כשהספר בידיים שלי ואני מוודאת שהוא מדייק במילותיו. זה היה יום עצוב במיוחד שלעולם לא אשכח".

"הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"

כל הישגיו של כהן, שרק קמצוץ מהם מסופר כאן, הישגים שיכלו לפרנס קריירה ארוכה, הושגו כולם בכ-10 שנים בלבד. הקריירה הביטחונית המפוארת שלו הסתיימה ב-1939, בימי המרד הערבי. הוא התפטר במפתיע וסיים את עבודתו כאיש מודיעין. מדוע עזב כך? מדוע נגדעה הקריירה שלו? מדוע לא קיבל תפקידים משמעותיים אחרים לפני ואחרי קום המדינה? שאלות אלה טרדו אותו עד יומו האחרון וממשיכות להטריד את בני משפחתו גם כיום.

"הזמנים השתנו וכהן כבר לא פעל לבד", טוען גלבר. "במחלקה הערבית פעלה לצידו רביעייה של אנשי מודיעין יוצאים מן הכלל, כל אחד בתחומו, והם אלה שדחקו אותו החוצה. אליהו ששון, שהיה ראש המחלקה הערבית ולמעשה הבוס שלו (מאוחר יותר התמנה לשר הדואר), אליהו אילת שניהל את האגף לארצות השכנות (התמנה להיות השגריר הראשון בארה"ב), ראובן שילוח שהיה אחראי לאיסוף מודיעין בלבנון וסוריה, ולקשרים עם גופי המודיעין הבריטי (בהמשך היה לראש המוסד הראשון); ועזרא דנין שפעל בעיקר בשומרון ובהמשך הקים את שירות הידיעות (ש"י) של ההגנה.

ביקור בג'וניה, לבנון, 1938 (צילום: באדיבות המשפחה)

"הרביעייה הזו הייתה שונה מאוד מכהן כמעט בכל. וגם הצרכים בימי המרד הערבי היו שונים. אם בעבר מה שחשוב היה להביא מידע מהימן, כעת היה חשוב יותר להצליח לשכנע את הבריטים לפעול. ראובן שילוח למשל היה שותה עם הבריטים, ובקיא מאוד במנהגיהם וכך הצליח לגעת בהם ולשכנע אותם לפעול. לכהן לא היו את הכישורים האלה. הוא דיבר אנגלית בסיסית שלמד לבדו, לא היו לו המבטא הנכון, הניואנסים. מה גם שהתקופה ההיא דרשה אופרציות גדולות והתבלט בה מי שהצליח לנהל אנשים אחרים. הכל השתנה. לדעתי הם לא דחקו אותו החוצה באופן יזום ומאורגן אלא פשוט מתוקף הנסיבות והשינויים".

חיים באר. "אצלו אין אכלו לי שתו לי" (צילום: דן פורגס)

לחיים באר הסבר אחר. "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת", הוא אומר. "התבונה הגדולה ביותר של מפא"י הייתה להכניס אנשים כמו כהן פנימה. מזרחי שגדל בעוני ודלות בבית מסורתי ובכל זאת התמסר לערכי תנועת העבודה. הטיפשות של מפא"י הייתה לזרוק את האנשים האלה החוצה. ברגע שהתפוררה הברית בין מפא"י לבין עדות המזרח התחיל תהליך ההתערערות של מפא"י.

"זה לא במקרה שבן-צבי אימץ אותו, לבן-צבי הייתה ברית עם עדות המזרח. הוא היה בקשר עם הרבנים הספרדים. הוא כיבד אותם. בן גוריון שם את בן-צבי להיות נשיא רק כדי להפטר ממנו. מי ששואל את עצמו מדוע מפא"י נפלה, ואיך זה שבמקומה עלה שמאל שהוא לא לאומי אלא לעומתי, צריך לקרוא על כהן.

"הסיפור של כהן הוא סיפור עצוב. כמי שמכיר את העוצמות שבו, את המסירות והנתינה ומנגד רואה איך העולם התאכזר אליו, זו חוויה קשה. אבל אצלו אין אכלו לי שתו לי, ואתה רואה את זה גם על הילדים שלו. הוא חינך אותם להתגבר על הכל".

"משה שרת לא עזר לו. זה כואב"

כהן המשיך בפעילות ציבורית. בקיץ 1941 יצא לשליחות בסוריה מטעם "סולל בונה", שם המשיך לאסוף ידיעות ולסייע למודיעים למרות שזה לא היה מתפקידו. בסיום עבודתו התמנה לחבר המזכירות הערבית של הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית. "בתקופה זו", סיפרה לימים בתו, ירדנה, "עמדה לרשותו קומה שלמה בבניין בשכונת ממילא, שבה עסק בארגון הפועלים הערבים, ניהל אסיפות עובדים והכריז על שביתות. המפורסמת ביותר היא השביתה במלון אמריקן קולוני".

כינוס ההסתדרות בנצרת, 1950. כהן הביא איתו תזמורת, עלה למרפסת של בית מלון במרכז העיר וכשהאנשים התאספו, הסביר להם: "אנחנו ההסתדרות, נביא לכם פנקסים אדומים ונדאג לכם" (צילום: באדיבות המשפחה)

"אחרי המלחמה", אומרת ארלוזורה, "היה ראוי שישמש כדיפלומט או כבכיר במערכת הביטחון, אבל משה שרת לא עזר לו וזה כואב לי עד היום. אני יודעת כמה משה שרת אהב אותו, כמה הוא היה קרוב אליו. הייתה ביניהם אינטימיות. דווקא בגלל זה כואב לי כל כך שהוא לא נענה לבקשותיו ולא נתן לו תפקיד חשוב. במקום זה בן גוריון שלח אותו לארגן את הפועלים הערבים בנצרת.

כהן ודוד בן גוריון (צילום: באדיבות המשפחה)

"נצרת הייתה עיר כבושה עם משטר צבאי. הוא הגיע לעיר, הביא איתו תזמורת, עלה יחד עם התזמורת למרפסת של בית מלון במרכז העיר ושם, כשהאנשים התאספו, הוא הסביר להם: אנחנו מפא"י, אנחנו ההסתדרות, נביא לכם פנקסים אדומים ונדאג לכם, וזה הצליח לו. בן גוריון הבטיח לו הרים וגבעות אבל כלום הוא לא נתן לו. ושרת? רק אחרי שבן גוריון פיטר אותו ממשרד החוץ הוא נזכר פתאום באבא ובא אלינו הביתה לשפוך את ליבו".

כהן באירוע בבית הנשיא. יושב לצידו משה שרת (צילום: באדיבות המשפחה)

"בשעה ששרת היה נתון בשפל", סיפרה לימים ירדנה, "הוא ידע מי יעניק לו הבנה, תמיכה ואהבה ללא תנאי, להן הוא היה זקוק בשעתו הקשה. אני זוכרת היטב את ביקורו הראשון בביתנו סמוך להדחתו. פגשתי אדם נבוך, עם חיוך מאולץ, נע על כיסאו במבוכה. ביום השלושים למותו של אבא, שרת ספד במילים מרגשות: 'הוא היה מקור של עידוד, משען נאמן בכל שעה קשה. הוא היה לא סתם חבר טוב'”.

"אבא התנדב, התגייסותו התקבלה כמובן מאליו"

"היחיד שהוקיר אותו, שמר עליו ודאג לו כל ימיו היה יצחק בן-צבי",  מספר חיים באר. "חייהם היו שזורים זה בזה".

עם יצחק בן צבי. "חייהם היו שזורים זה בזה" (צילום: באדיבות המשפחה)

שולמית הבת, סיפרה לימים: "גם אם אתאמץ מאוד, לא אצליח לתת שם למערכת היחסים בין השניים. שררה ביניהם הדדיות, שהזינה את עצמה, מעשירה ומחממת את הלב. די היה במבט אחד, במילים ספורות, כדי שיבינו זה את זה. […] עם היבחרו לנשיא הקשרים התמלאו בתכנים חדשים. אין ספק שהיום היה עובר לעבוד בלשכת הנשיא כאיש צוות בשכר, אך אז אבא התנדב בנפש חפצה לבצע כל משימה שהוטלה עליו, ואילו בן־צבי ורחל ינאית קיבלו את התגייסותו למענם כדבר המובן מאליו".

"היה לנו דחף לעשות איתו צדק היסטורי"

את הספר כתבו אחרי שנים רבות של איסוף מידע, שתיים מחמשת ילדיו של כהן, הפסיכואנליטיקאית חני בירן ועורכת הדין שולמית אמיר, שנפטרה לפני שהספר הובא לדפוס. "מותו של אבא בגיל 56 היה פתאומי ומזעזע", מספרת בירן. "למרות שהוא מעולם לא סיפר דבר, ידענו שבצעירותו עסק בפעילות מודיעינית משמעותית. בגיל 21, שבע שנים לאחר שנפטר, התחלתי להתחקות אחר סיפורו. ראיינתי אנשים שהיו קרובים אליו כמו רחל ינאית בן-צבי ודודתי בת שבע. הם סיפרו עליו הרבה, אבל לא את מה שחיפשתי. האנשים שהיו קשורים לפעילות המודיעינית לא רצו לדבר. נותרנו עם המסתורין והכאב".

עם אשתו מלכה ובנם הצעיר דורון (צילום: באדיבות המשפחה)

מתי בכל זאת נחשפתם לסיפורים האלה?
"רק שלושים שנה לאחר שאבינו מת הוא החל לקבל הכרה. פרופ' גלבר פרסם ב-1992 את הספר 'שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב 1947-1918'. בשבילנו זו הייתה ההזדמנות הראשונה ללמוד על פועלו. בסביבות 2008 חשף אותנו ההיסטוריון רן ירון לאוצרות שמצויים בארכיון הציוני – תיקים שלמים הכוללים מסמכים, תיאורים יומיומיים, מכתבים – מה לא היה שם. הוא אסף אותם בשבילנו ובתהליך ארוך הפכנו את זה לספר".

חני בירן, כותבת הספר. "למדנו להכיר את אבינו על כל הצדדים שלא ידענו קודם לכן" (צילום מסך)

איך זה לכתוב ספר על אבא?
"הייתה התרגשות רבה מהגילויים. היינו מוצפות. לקח לנו זמן רב לעכל את מה שקראנו. אתה מבין, פתאום נחשפנו לאבא של לפני שנולדנו. למדנו להכיר את אבינו על כל הצדדים שלא ידענו קודם לכן. היה לנו דחף לעשות איתו צדק היסטורי. להחזיר אותו לקדמת הבמה לה היה ראוי כל כך. ליבנו נכמר מההיכרות האינטימית עם אבינו אהובנו. הוא באמת אדם מיוחד. שום דבר אנושי לא היה זר לו".

"מה קשה לנו אבדן חבר יקר"

כהן נפטר ב-1962, כשהיה בסך הכל בן 56. סמוך ליום השלושים למותו ערך לו נשיא המדינה אז, יצחק בן-צבי, אזכרה שבה השתתפו שרי ממשלה, חברי כנסת, בני משפחה וחברים. האולם היה מלא מפה לפה. "חברנו אהרן חיים כהן ז"ל נלקח מאתנו פתאום, נלקח ללא עת", אמר הנשיא, "מה קשה לנו אבדן חבר יקר, אתו היינו קשורים בקשרי ידידות וחיבה במשך שנים רבות".

אהרן חיים כהן. "שום דבר אנושי לא היה זר לו" (צילום: באדיבות המשפחה)

עשרה חודשים לאחר מכן נפטר גם בן-צבי, וחלפו עוד 57 שנים עד שסיפורו של אהרן חיים כהן ראה אור. "הוא הראשון שהכיר את העולם הערבי", אומר חיים באר, "אהב אותו, הכיר את תרבותו, מנהגיו, מלבושיו, ובתחכום רב הצליח להביא ידיעות שסייעו לכוח המגן העברי. הוא היה חלוץ המודיעין העברי".

"הם עשו טעות שקראו לספר המסתערב", אומר פרופ' גלבר, "כהן באמת היה המסתערב הראשון, אבל הוא היה ראשון בכל כך הרבה דברים".