על שולחן האוכל בדירתה של לורה (לאריסה) אקילובה (82) בהוסטל הירושלמי בו היא מתגוררת, מונחים סרוויס מהודר וקלסר עם שירים. ב-2005 עברה לגור במקום ופגשה לראשונה את מקהלת החובבים "הדרור" שעזרה לה להגשים חלום ילדות ישן. "לא שרתי מעולם", היא מתוודה בחיוך. "מגיל צעיר ניגנתי בפסנתר וסיימתי בית ספר למוזיקה. בבית היה לנו פסנתר כנף מפואר אבל ניגנתי רק כשביקשו לשיר, לעולם לא הסכמתי לשיר בעצמי".

אחרי שהתחתנה החליטה למכור את הפסנתר וניגנה רק לעיתים רחוקות, "עד שיום אחד הגיעה להוסטל מקהלה. בסוף המופע המנצחת הזמינה תלמידים חדשים להצטרף. הדרך שבה היא העבירה את השיעורים והאנרגיה החיובית שהיא משדרת פשוט כבשו אותי ורציתי להמשיך".

לורה (לאריסה) אקילובה. "למרות המגבלות אני מרגישה שהשירה מצליחה לנתק אותי מהכל" (צילום: דוד טברסקי)

בחודשים האחרונים עברו החזרות לזום. מאז מרץ היא בקושי יוצאת מהבית מחשש להידבק בקורונה. "רק בשביל לשוחח קצת עם החברות בבניין ולזרוק את הזבל. העונג שלי תמיד היה לאפות פירושקי, להסתובב, לחלק לחברות. אבל הכל השתנה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"הבנו שהקורונה כאן כדי להישאר"

מקהלת "הדרור" הוקמה בשכונת קריית יובל לפני יותר מ-20 שנה. המקהלה נמצאת תחת מוקד קליטה יובלים, במימון משרד הקליטה בראשות הקליטה העירונית של עיריית ירושלים. חברות בה עולות ותיקות וחדשות, יוצאות חבר המדינות, רובן דיירות בתי אבות, שלאהבת המוזיקה חלק משמעותי באישיותן ובחייהן.

"המקהלה היא חלק בלתי נפרד ממערך הקליטה בשכונה ומהפנים התרבותיות בעיר", אומרת סבטלנה בוגודלוב, מנהלת מוקד הקליטה "יובלים", שיזמה והובילה את המעבר של המקהלה למרחב הווירטואלי. "בסוף הקיץ, עם ההבנה שהקורונה כאן כדי להישאר, ובעיקר עקב דאגה לבריאותן הפיזית והנפשית של המשתתפות עצמן, גייסנו טכנאי צעיר שעבר בין כל בתי האבות והדירות, התקין להן זום – ומשם המוזיקה המשיכה להתנגן".

"הנפש רוצה פתאום לשמוח, להיות מאושרת"

אקילובה נולדה בטשקנט שבאוזבקיסטן ועלתה ארצה ב-1991 עם בתה הצעירה, בלה ובנה דוד. לאחר מותה הטראגי של בתה בתאונת דרכים, מספר שנים אחרי שעלו, החליטה לעבור לירושלים כדי להיות קרובה לבנה.

בטשקנט חיה המשפחה ברווחה. בעלה, איליה, שנפטר לפני שעלו לארץ, היה מנהל חנות מזון גדולה והיא עבדה בבית מרקחת. "כל כך אהבתי לעזור לאנשים, להיות כתובת למצוקות. לא היה לי אכפת אם הם יהודים או לא. כולם היו אנשים טובים", אך עם עלייתה החליטה לא להמשיך לעבוד במקצוע.

קלסר השירים של אקילובה, בעברית וברוסית. "אני אוהבת לשיר בשתי השפות" (צילום: דוד טברסקי)

"אני אוהבת לשיר בשתי השפות", היא אומרת בחיוך, ופותחת את קלסר השירים שלה. "שירה תמיד העבירה בי תחושה נעימה, גם כשמריר בפנים. הנפש רוצה פתאום לשמוח, להיות מאושרת. גם בזמן הזה, ולמרות המגבלות אני מרגישה שהיא מצליחה לנתק אותי מהכל".

אך כדי לשיר עם המקהלה ולהתנתק מהכל, צריך להתחבר למרשתת, דבר שבתחילה לא היה לה קל. "כשהתקשרו אלי לחבר אותי לזום אמרתי מיד: 'אני לא רוצה את זה!' וסגרתי את הטלפון. אבל המורה דינה הרגיעה אותי, ואמרה שיגיע מישהו ויסביר לי הכל. לקחו לי כמה עשרות תרגולים וטלפונים לטכנאי שיסביר לי שוב, אבל אחרי כשהתחברתי – שמחתי. סוף סוף דרך לתקשר עם העולם".

"חיים תרבותיים הם לא מותרות"

"אם להגיד בכנות", אומרת לואיזה גצקוזיק (83), חברה ותיקה במקהלה, "קשה לי להגיד שאהבתי את המעבר לזום. אין שום סדר. אחת שרה איך שבא לה, אחרת לא שומעת את הליווי של הפסנתר, לפעמים הכל נעלם. זה מקהלה?"

היא כמעט לא יוצאת מדירתה במרכז ירושלים, פרט להליכה ספורטיבית עם חברה. היא למדה להעסיק את עצמה בשעות הארוכות בבית. "אני אוהבת לכתוב מכתבים, אבל אמיתיים, עם עט על גבי נייר; אני שולחת אותם עם תמונות לכל חבריי מסביב לעולם". בשאר הזמן היא משוחחת עם חברותיה למקהלה בזום ושרה לעצמה בקול. "הסלון גדול", היא מסבירה, "יש הרבה מרחב".

לואיזה גצקוזיק. "השירה מיטיבה עם מעבר האוויר בריאות, ממריצה את תנועת הדם בכל הגוף, ושינון השירים מרחיק את האלצהיימר" (צילום: דוד טברסקי)

בתקופת הקורונה נפרדה מחתולתה 'בוסייה' בת ה-19, שהייתה שייכת ליאנה, בתה השנייה, שנפטרה לפני מספר שנים מסרטן. "כדי לא להיות לבד, התחלתי לגדל שני גורים, מרקיז ובוסייה, בן ובת. נכון, זה אותו שם כמו החתולה הקודמת, אבל אלו השמות שהיו נותנים ברוסיה לחתולים".

השירה מתגלגלת לה על הלשון תוך כדי דיבור. משפטים הופכים לחרוזים, מוצאים את מקומם בתוך בתים ופזמונים וחוזרים חזרה לשפת היומיום. "השירה נותנת לגוף הנאה, היא משנה את מצב הרוח", היא אומרת. "בתור רופאה, אני יודעת לספר שהשירה מיטיבה עם מעבר האוויר בריאות, ממריצה את תנועת הדם בכל הגוף, כולל בראש, ושינון השירים מרחיק את האלצהיימר".

היא למדה להשתמש בטאבלט שקיבלה מבתה. "למדתי את הדברים הפשוטים ביותר ושיננתי מאות פעמים", היא צוחקת וחוזרת מיד לטון רציני. "חיים תרבותיים הם לא מותרות. זה צורך אמיתי, זו חובה. אני אמורה להמשיך לשבת ככה בלי מעש במצב הזה שנקלענו אליו? מה פתאום. זה שעמום צרוף, זו התאבדות איטית".

"כשאדם שר הוא לא יכול להיות זועף וכועס"

היא נולדה בעיר מאגניטאגורסק שבחבל אורל במרכז רוסיה, ועלתה לארץ עם בעלה יוסף ב-2003, בעקבות בתה אילונה. רוב חייה עבדה כרופאת עור, אך אל השירה התחברה עוד כשהייתה בכיתה א'. "אני זוכרת את ההורים מנגנים משהו בסלון ואני עומדת בשקט, מנסה לשיר, ואבא שלי ניגש ולוחש באוזן: 'חזק יותר! חזק יותר!'".

באוניברסיטה הייתה סולנית במקהלה ולאחר שהתחתנה הלכה בערבים לשיר במקהלות שונות כדי לבחון את טעמה המוזיקלי. אך ההרפתקה הייתה קצרת ימים. "בעלי היה אומר לי: 'איזו מן אישה זו שאף פעם לא נמצאת בבית'. אבל אני לא כועסת. שני ילדים קטנים, בלי סבים וסבתות. למי היה פנאי לזה".

אנחנו נהנות מהנוכחות אחת של השנייה. לקחת חלק בקהילה בה את רצויה זה דבר חשוב ולא מובן מאליו בגיל שלנו"

נדרשו מעל ל-40 שנה והגירה כדי שתחזור לשיר. "כשאדם שר הוא לא יכול להיות זועף וכועס", היא אומרת. "הוא שר ונפשו מתרוממת ומרימה את נפשם של סובביו, והם לא צריכים לדעת עברית בכלל. הרעד של המוזיקה מרעיד ומעורר כל אחד".

המקהלה, מספרת גצקוזיק, שרה בשבע שפות – רוסית, עברית, יידיש, אוקראינית, אנגלית, ספרדית ולאדינו. "קשה נורא לשיר בעברית, אבל בשביל להראות לדינה המורה שאני יכולה, ושהשירים יצאו טוב – אנחנו מתאמצות".

החברוּת בה ממלאת עבורה לא רק את הצורך לשיר, אלא גם את הצורך במפגש חברתי. "כולנו בנות אותו גיל, מכירות את אותם השירים עליהם גדלנו. אין יריבויות או תחושות תחרות במקהלה. כל אחת שרה כמו שהיא שרה וזה בסדר גמור. רק לפעמים מקניטות אחת את השנייה אם מישהי שכחה טקסט. אבל זה בהומור. אנחנו נהנות מהנוכחות אחת של השנייה. לקחת חלק בקהילה בה את רצויה זה דבר חשוב ולא מובן מאליו בגיל שלנו".

"יותר פשוט ללמוד שפה תוך כדי שירה"

"בזמן הקורונה", מספרת מאשה (מריה) חראך (83), גם היא חברה במקהלה, "כשכל מה שנותר היה להתהלך בסיבובים בגן של הדיור המוגן, הייתי הולכת וכותבת שירים בעודי מביטה בציפורים ובפרחים". אחר כך, על הפסנתר שבחדרה הלחינה את שיריה. "זה היה לי מפלט מהקשיים של הסגר".

היא נולדה בבלרוס ועם פלישת הנאצים לברית המועצות ברחה עם משפחתה לעיר קאזאן שבמרכז רוסיה. רוב משפחתה נספתה במלחמה. ב-1997 עלתה עם בעלה, משה ובתה מרינה.

מאשה (מריה) חראך. "אני מגלה שיותר קל לי לשיר בעברית מאשר ברוסית" (צילום: דוד טברסקי)

כיום היא מתגוררת עם בעלה בדיור מוגן בלב שכונת קריית יובל. בהכשרתה היא פיזיקאית ועבדה בתור חוקרת. כשעלתה ארצה החליטה לא לצאת לפנסיה ומצאה עבודה כאומנת. "בנעורי למדתי בבית ספר למוזיקה, ניגנתי על פסנתר וגם שרתי, אבל לא ניגנתי עשרות שנים וחזרתי רק לפני עשור".

את האהבה למוזיקה ירשה מאביה שהיה לדבריה זמר מעולה. "בשנות ה-60 הרשו למכור בברית המועצות תקליטים של מוזיקה יהודית. כשגילינו את זה, הוא היה שולח אותי לחנויות לקנות אותם בשביל לשיר שירים ביידיש, בה שלט טוב מאוד. אני בעצמי לא הבנתי טוב את המילים אבל אהבתי את השירה והצלילים, וניסיתי ללמוד את השפה. יותר פשוט ללמוד תוך כדי שירה". בשנים האחרונות לחייו, אביה שר הרבה בבית, "ואני הייתי מלווה אותו תמיד".

"אני פשוט עוצמת את העיניים ושרה"

החברות ששמעו אותה מנגנת בחדרה ניסו לשכנע אותה להצטרף, כשהמקהלה הגיעה לפני חמש שנים להופיע בדיור המוגן בו היא מתגוררת. "רציתי, אבל חששתי. מעולם לא שרתי באמת".

כיום היא לא מצליחה לדמיין את חייה בלי המקהלה. "זה תחביב שמרפא את הנפש". בשנים האחרונות הופיעו יחד בכנסת, במרכזי תרבות ובתחרויות, אך יותר מכל, אוהבת חראך את הופעותיהן מול קבוצות מבוגרים, כמוהן. "אלו אנשים שהשירים האלה ליוו אותם כל חייהם. אנחנו מסתובבות הרבה בבתי אבות וברכזים לקשיש, בחום ובקור, הכל בשביל להביא שמחה לאנשים, שחלקם כבר לא יכולים ללכת להופעות".

בזמן הקורונה, כשכל מה שנותר היה להתהלך בסיבובים בגן של הדיור המוגן, הייתי הולכת וכותבת שירים בעודי מביטה בציפורים ובפרחים"

המקהלה מבצעת שירים שתורגמו מרוסית לעברית וחראך מעדיפה לשיר כך. "אני כמעט ולא מדברת בעברית, אבל מגלה שיותר קל לי לשיר בעברית מאשר ברוסית", היא אומרת. "המילים בעברית קצרות יותר והשפה פשוטה יותר".

כמו חברותיה, גם היא הייתה מסויגת מהזום בתחילה, אך מהר מאד תפסה את העניין. כעת, היא מתרגלת לשיטה החדשה שבה מתנהלות החזרות. "עברנו לשירת סולו. אנחנו שרות אחת אחרי השנייה. גם זה משהו", היא צוחקת. "קשה לשיר יחד עם המנגינה, אבל דינה מתעקשת שכל אחת מאתנו תשיר לפחות כמה בתים. כמו קוסמת היא מצליחה להתאים את נגינת הפסנתר וגובה האוקטבות, כך שמהר מאוד הצלחתי לשיר ללא צורך לשמוע את פסנתר. אני פשוט עוצמת את העיניים ושרה".

"ככה נוצרת מקהלה"

"התלמידות כל כך רוצות לשיר שממש קשה לכל אחת לחכות לתור שלה", אומרת דינה מוציניק, המנצחת והמנהלת האמנותית של המקהלה. "לכן יש הרבה הפרעות אחת לשנייה. אני צריכה לתפעל אותן. להגיד מתי להתחיל ומתי להפסיק. להיות צמודה לשירה ומפוקסת על המעברים. במשך 45 דקות צריך כל הזמן להחזיק אותן, שחס וחלילה אף אחת מהתלמידות לא תחשוב ששכחתי ממנה. חוץ מזה, אני דואגת שכל אחת תשיר משך זמן שווה לחברתה. זה הרבה יותר קשה משיעור רגיל ששם אפשר פשוט לנגן וקדימה – שרים".

דינה מוציניק. "הושיבו אותי מול פסנתר לפני שהתחלתי לדבר, ומאז אני מנגנת" (צילום: דוד טברסקי)

מוציניק גדלה בבית מוזיקלי בעיר ניז'ניי נובגורוד ברוסיה. אמה, טאיסיה, ניהלה בית ספר למוזיקה. "הושיבו אותי מול פסנתר לפני שהתחלתי לדבר, ומאז אני מנגנת". היא יודעת לנגן אינספור שירים באינספור סגנונות. "קלאסי, ג'אז, פופ, עממי – מה שיבקשו ממני אני אנגן", ובתור מוזיקאית, הופיעה בקונצרטים רבים וזכתה בתחרויות. לצד זאת, בנתה קריירה בתחום החינוך. "בשנות ה-90 הקימו בית ספר יהודי בעיר ולימדתי בו עברית ושיעורי מסורת. הכל דרך שירים. לא ידענו הרבה על ישראל או על מסורת והכשירו אותנו לזה".

לארץ עלתה ב-1997 עם אמה ובתה אילנה. כשעלתה, החליטה להרחיב את אופקיה ולמדה טיפול דרך מוזיקה. "הלכתי בין בתי אבות והוסטלים וניגנתי. בסוף כל קונצרט שאלתי את הקהל: 'מה אתן רוצות שאנגן ואתן תשירו?' ותמיד יש כאלה שקמות ושרות ורוצות עוד – ככה נוצרת מקהלה".

למקהלת "הדרור" הצטרפה ממש בראשית הדרך, לפני למעלה מ-20 שנה. ולמרות שהיא מוגדרת כמקהלת חובבים, מוציניק מתייחסת לעבודה עם הזמרות ברצינות רבה. "קונצרט צריך להיות קודם כל מקצועי ומתכוננים אליו הרבה מאד זמן; אנחנו שרות בכל קונצרט לפחות 20 שירים, בכמה קולות ובכמה שפות. הדבר הכי יפה זה כשאנחנו מופיעות מול קהל רב-לשוני. השירים מאפשרים לנו לחבר את כל האנשים לשירים וזה דבר מאוד חשוב".

"בעזרת מוצארט אני יכולה לאזן לחץ דם"

לתפיסתה של מוציניק, מטרת המעבר לזום היא יותר מכל על מנת לשמור על הגחלת ועל התלמידות. "שהשירים לא יישכחו ושמיתרי הקול לא יחלידו. אני דואגת לכל אחת מהתלמידות. רציתי שיוכלו לראות אחת את השנייה, לשמוח ממראה עיניים וחיוך מוכרים. השיר", היא מדקלמת שיר סובייטי ישן, "עוזר לנו לבנות ולחיות. למוזיקה יש כוחות מרפאים, בעזרת מוצארט אני יכולה לאזן לחץ דם".

למרות החסרונות הבולטים של המעבר לזום, היא לא מוותרת על הפדגוגיה שלה ועל שירה במספר לשונות. "אספתי מאות שירים עבריים שתורגמו מרוסית תחת אותו לחן. זה מקורי, נותן טעם מיוחד לשיר ודורש התאמצות מכולן".

חזרה של מקהלת "הדרור" ב'זום'. "התלמידות כל כך רוצות לשיר שממש קשה לכל אחת לחכות לתור שלה" (צילום מסך)

היא פיתחה יכולת מרשימה לעקוב אחר תנועות השפתיים של הזמרות. כך היא מתגברת על חוסר התיאום בין התמונה לקול. "זו השיטה היחידה לעקוב אחר המקום בשיר. בנוסף, אני משננת את הגובה של הקול של כל אחת מהן ומנגנת בטון הנכון בכל מעבר ומעבר".

היא מספרת שהמעבר לשירת סולו לא היה קל. "חלקן מתביישות לשיר סולו, שזה דבר באמת לא פשוט ולעיתים מביך. גם אני מצאתי את עצמי אבודה בהתחלה, כל הרעש והתקיעות שיגעו אותי, אבל אני חושבת שהאהבה שלי לדברים חדשים וזה שאני מוצאת בזה עניין אפשרו לי להמשיך לנסות".

דווקא הימים האלה, מול מסך הזום, הדגישו עבורה עד כמה החברוּת במקהלה חשובה לתלמידות. "מה שהדהים אותי זו המוכנות שלהן לבוא ולשיר. זה דורש המון תמיכה ועידוד ממני ואחרי החזרה השלישית ולפעמים הרביעית, פתאום השירה עולה מתוכן. העיניים נפקחות, כל הגוף מתעורר. בהתחלה חלש, אחר כך עם ביטחון. אני השתניתי בתקופה הזאת ואני חושבת שאפשר להגיד שגם הן השתנו. אלו דבר שאנשים רבים יגידו שכבר לא אפשריים יותר בגיל הזה".