רוני הירשנזון (75) אוהב לצאת מביתו במרכז תל אביב, לשוטט ולחפש ענפי עץ או רהיטים ישנים שנזרקו, מהם הוא בונה או מגלף פסלונים וחפצים חדשים. "אני מוצא ברחוב כורסה ומכין ממנה נדנדה וזה עושה לי את היום. למצוא משהו שנזרק, שהוא לכאורה אבוד, ולהפיח בו חיים. כמו החיים שלי – אובדן של שני בנים, ופתאום נוצר משהו חדש. תקווה שהחיים ממשיכים ואפשר להמשיך עם תקווה. זה לא במקום כאב ועצב, הם מתקיימים זה לצד זה".

אמיר ואלעד

הירשנזון שכל שניים מחמשת ילדיו – אמיר ואלעד ז"ל. אמיר, שהיה טירון בצנחנים, נהרג בפיגוע של שני מחבלים מתאבדים בצומת בית ליד, ב-22 בינואר 1995. אחיו הצעיר, אלעד, שם קץ לחייו ב-18 באוקטובר 2000. אלעד שרת בגלי-צה"ל כמפיק, והיה אחראי בין היתר לפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר", שמנציח שירי נופלים.

אמיר (מימין) ואלעד הירשנזון ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

בתחילת אינתיפאדת אל-אקצה, ב-28 בספטמבר 2000, נפל חברו הטוב, דוד בירי, לוחם גבעתי שנפגע מירי אנשי חמאס בציר קרני בנצרים. במכתב שהשאיר אלעד, שלושה שבועות לאחר מותו של בירי, הוא כתב שאינו יכול לשאת אובדן נוסף. "הצורך שלי ליצור", אומר הירשנזון, "התגבר מאוד אחרי המוות של הבנים שלי".

סירה מקליפה של אורן

הירשנזון גדל בשכונת נחלאות בירושלים, להורים ילידי הארץ – אבא ממוצא אשכנזי ואמא מרוקאית. "זאת היתה שכונה מעורבת: אורפלים, תימנים, עיראקים. לא ידענו מה זה מזרחי ומה זה אשכנזי. לא היה אכפת ולא היו הבדלים". בבית הספר, נחשב ל"תלמיד גרוע, כזה שהמורה אומרת לו בתחילת השיעור 'קח כדור וצא החוצה לשחק'". כנער היה חבר בתנועת נוער. "הבנתי שאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי", הוא מספר, "במקרה קראתי בעיתון שיש בית ספר טכני של חיל החימוש. הלכתי אליו ובגיל 17 וחצי כבר התגייסתי ונהייתי חשמלאי רכב. אחר כך מוסכניק. ואז התחתנתי והבאתי חמישה ילדים.

רוני הירשנזון. "היצירה היא צורת התקשורת המועדפת עלי" (צילום: אלבום פרטי)

"אחרי שאלעד קיפח את חייו עזבנו את ירושלים. מיד", הוא מספר. "ממש לקחו אותנו בכוח מהבית. עזבנו את הכל מאחורינו ועברנו להתגורר במרכז ליד בנותינו (תמי, ליאת והדס)".

שנים אחרי שנסיבות חייו הטראגיות הביאו אותו לעזוב את נוף ילדותו, הגילוף בעץ מהווה, אולי, גשר אל עברו. "יום אחד ידידה שאלה אותי: 'מה רצית לעשות כשהיית קטן?' השבתי לה: לגלף בעץ. כשהיינו ילדים, בירושלים, היינו מקלפים את הקליפה של האורן, עושים ממנה סירה ומשיטים אותה בשלוליות".

"להראות שאפשר לא לשנוא"

לאחר נפילת בנו אמיר, ב-1995, בימי ממשלת רבין, כשהרחובות סערו בעקבות החתימה על הסכם אוסלו, ראה הירשנזון במודעת רחוב של "מטה מאמץ" של הימין הקיצוני, את שמו של בנו אמיר לצד תמונות של הקורבנות מאז חתימת ההסכם. "בכותרת המודעה נכתב", הוא מספר, "הסכם הדמים, ובמרכז הופיעה תמונתם של רבין וערפאת לוחצים ידיים. זעם רב אפף אותי", הוא אומר. "בני נפל כי אין שלום. איך מישהו מרשה לעצמו לנכס לעצמו את הכאב שלי ולעשות בו שימוש כדי לעצור תהליך שלום?"

אריה (צילום: יחסי ציבור)

הדובים (צילום: יחסי ציבור)

ימים ספורים לאחר מכן הוא נענה להזמנתו של יצחק פרנקנטל, אביו של החייל אריק פרנקנטל ז"ל, שנחטף ונרצח על ידי מחבלים ב-1994, להצטרף ליוזמה שתציג פנים אחרות של המשפחות השכולות. "היה עליהום על רבין", משחזר הירשנזון, "ובראש המתנגדים לו היו משפחות שכולות מהימין שאמרו שאסור לדבר עם האויבים. הן טסו להפגין נגדו באוסלו וזה הכעיס אותי מאוד כי הן לא מייצגות את כל השכול הלאומי".

יחד עם פרנקנטל הוקם וגובש פורום המשפחות השכולות. "בהתחלה היינו 14 משפחות ובהמשך זה התרחב לפעילויות שעשינו, להפגנות, למיצגים, ועוד משפחות הצטרפו. הנשיא עזר וייצמן קיבל אותנו בבית הנשיא ולאט לאט מיצבנו את עצמנו כקול מוביל בישראל".

אורחת גמלים מגזירי עץ (צילום: יחסי ציבור)

כיום מונה הפורום למעלה מ-600 משפחות ישראליות ופלסטיניות. "אמרו לנו שאנחנו נאיביים. שזאת פריווילגיה של ישראלים ושלא נמצא משפחות בצד הפלסטיני. אבל השר הפלסטיני לענייני אסירים יצר עבורנו קשר עם משפחות מעזה. נסענו לשם, עשינו שם מפגש והצטרפו אלינו גם משפחות פלסטיניות. אנחנו מנסים להראות שאפשר לא לשנוא, לא לנסות לנקום. אחרי האסון מגלים תעצומות נפש. יש שם אנשים הומניים. אם אנחנו יכולים לקיים עשייה משותפת אז כולם יכולים".

בתקופת הקורונה מתקיימים מפגשי הפורום בזום. "אני לא חוסך זמן בלהראות שניתן לחיות פה אחרת", אומר הירשנזון, שבמשך שנים הוביל את פעילות הפורום אך לאחרונה העביר את השרביט לאחרים. "זה מתיש מאוד ומחייב לפעמים להפוך את השכול למקצוע ואני לא רציתי את זה, אבל אני משתתף ומסייע במה שצריך, בפעולות או בראיונות".

"בלי מסמרים, ברגים או דבק"

בחמש השנים האחרונות הוא מחזיק סטודיו קטן בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, לא רחוק מביתו, שבו הוא מתגורר עם בת זוגו יעל לוטן, צלמת ובעלת משרד יחסי ציבור ומיתוג. "לפני זה היה לי מוסך, וכשסגרתי את המוסך עסקתי בשיפוץ מכוניות עתיקות".

הוא מגיע לעבוד בסטודיו שלושה-ארבעה ימים בשבוע. עובד מ-09:00 עד בערך 16:00, ומאזין ברדיו ל"קול המוזיקה". "אני לא שומע חדשות, לא אוהב לשמוע את המלל האין סופי של הפרשנים".

שעון (צילום: יחסי ציבור)

הרומן שלו עם גילוף בעץ ונגרות החל לאחר שביקר ביפן. "ליפנים יש מיומנויות מיוחדות לעבודה בעץ. בגלל רעידות האדמה הם לא בנו באבן ולא בברזל. כשהייתי שם ביקרתי במוזיאון שהציגו בו חיבורים מעץ. במשך שנים הם בנו רק מעץ, בלי מסמרים, ברגים או דבק. הם עשו הכל מעץ: בתים, סירות, פגודות. בפגודה אין מסמר אחד".

ספסל עשוי מאדני רכבת מעץ אלון (צילום: יחסי ציבור)

כמו היפנים, גם הירשנזון עובד בכלי עבודה פשוטים: מסוריות, נייר זכוכית ומפסלות. "נפגשתי עם נגר יפני ועשינו יחד סדנה של כמה ימים. בנינו כיסא מיוחד בסגנון יפני. ממנו למדתי איך להשתמש בכלים נכון".

הוא עובד עם חומרים נגישים ונעזר, במידת הצורך, באינטרנט. "אני מסתכל על דברים שאנשים עשו ורואה איך בדיוק עושים את הדברים". הוא בונה קופסאות תכשיטים ושעוני קיר ומגלף דמויות של  נגני ג'אז, מכוניות מכונפות, ובובות עץ, בעיקר של בעלי חיים. "הבובות שאני בונה הן בהשראת האמנות היפנית ובהשראת טיול של חצי שנה שעשיתי בדרום אפריקה, שם ראיתי מקרוב ג'ירפות, אריות ופילים. התחלתי בגילוף איילות וסוסים והיום אני כבר מעצב היפופוטמים".

"האמנות חשובה קודם כל לנפש שלי"

הוא לא חש צורך להציג את יצירותיו ונהנה לחלוק אותן עם משפחתו ומכריו. "אני מחלק את היצירות שלי. אם זה ביום הולדת או באירועים שאני מוזמן אליהם, או אם מישהו מגיע אלי לסטודיו או הביתה ורואה משהו שמוצא חן בעיניו, אני נותן בשמחה. אם אני הולך למסיבה ומביא מתנה, יש התפעלות וזה משמח אותי. אני מקבל שמחה ביומיום וזה חשוב". הוא גם מציג את עבודותיו בפייסבוק ומזמין את עוקביו לאתגר אותו ולבקש ממנו להכין עבורם פסלים.

מכונית מעופפת (צילום: יחסי ציבור)

"אני לא בברנז'ה של האמנים. אין לי ידידים אמנים ואני לא מבקר בתערוכות. האמנות חשובה קודם כל לנפש שלי. כשמישהו מתפעל או מעביר ביקורת על משהו שיצרתי מתפתחת שיחה. מרגש אותי כשהאדם והחומר מתחברים. היצירה היא צורת התקשורת המועדפת עלי. אני מרגיש טוב עם כל מה שאני יוצר. אמנות בעץ, בברזל, כל מה שאני מוצא בו עניין".

"אנחנו במצב של אובדן ערכים"

הירשנזון מעיד על עצמו שאינו איש של סמלים. משפחתו אינה בקשר עם צה"ל ולא משתתפת באירועי זיכרון ממלכתיים. "אני רחוק מהטקסים, מהאנדרטה המגלומנית בצומת בית ליד. אנחנו, המשפחה, עושים אזכרה לבד. החברים של אמיר עושים כבר כמה שנים אזכרה ואני מגיע בתור נציג המשפחה. הם מתכנסים בערך עשרה חבר'ה, בתאריך הלועזי. זה דבר מדהים לראות איך אחרי כל כך הרבה שנים הם עדיין מתכנסים יחד".

איש הפח (צילום: יחסי ציבור)

יש לו ביקורת חריפה על ממשלות ישראל שאינן מקדמות פתרון לסכסוך. "אנחנו במצב של אובדן ערכים", הוא אומר, "לא רואים קדימה. לא רואים איך חיים בשלום עם השכנים הפלסטינים. המצב שאנחנו מצויים בו היום מאוד עצוב לי. עצוב לחיות בארץ הזאת.

"אמיר בני רצה מאוד ללכת לצנחנים ואני שאלתי אותו אם הוא לא מעדיף לשרת במקום אחר, אולי לא ללכת לקרבי. אבל הוא מאוד התעקש ואמר לי שהמדינה נתנה לו כל כך הרבה והוא רוצה להחזיר לה. אמיר נפל לא בגלל הטרור אלא כי ממשלות לא סיימו את הסכסוך. אחרי 50 שנה של כיבוש אנשים לא מבינים שלא יהיה עתיד למדינה. אנשים לא רואים את הקשר בין המצב לבין הכיבוש".