התאוריה הכללית של הניכור העצמי עוסקת בניכור העצמי הפרטי של בן אנוש, כל בן אנוש, לכל אורכה של ההיסטוריה האנושית מהיום שהוא הומו סאפיינס. כלומר, מהיום שהפך מיצור שפועל האינסטינקטים הטבעיים שמאפיינים אותו ליצור שיודע לתכנן "פעולות" על פי צרכיו, יודע לשמר כלים כמו אבן, להגנה עצמית, או מזון, או כסות כלשהיא עשויה מצמחייה או חומר אחר, אם שימר כלים לצורך חימום – שכן למד להעריך שהקור ישוב ויהא עליו להתגונן, וכן הלאה.

בן אנוש על פי טבע מהותו בוחר את פעילות חייו על פי רצונו ועל פי תודעתו, שכן, אחרת הוא זר לעצמו, זר לתודעתו, או בעברית יותר מדויקת : "מנוכר לעצמו". להבדיל מהחייה הוא יצור שפעילותו אינה מתוחמת בתוך מרחב קבוע וסופי של פעילויות. אילו כך היה , היצור האנושי היה עדיין מתקיים כמו משפחה של שימפנזות.

הניכור העצמי, הוא מצב תודעתי של בן אנוש שאינו מקבל את עצמו; כלומר, אני מנוכר לעצמי רק אם אני מודע לכך שאיני מקבל את עצמי. אני עלול להימצא במצב של ניכור –עצמי בתנאי שאני נחשף לכך ומתוודע למצב הזה.   מודעות עצמית כזאת אינה טריוויאלית ובדרך כלל לא קיימת. כלומר , אני יכול להתקיים ולפעול על פי האילוצים שנכפו עלי על ידי אחרים מבלי להיות מודע לכך, ולכן אינני במצב תודעתי של ניכור עצמי.

כאשר בני אנוש מתוודעים לניכורם העצמי, מתרחשים תהליכים מדהימים בהיקפם ובעומקם, ונפלטת מהם אנרגיות שלא ניתן לבלום, לבטח לא עלי ידי בני אנוש אחרים, והרצון לבצע שינוי הוא בלתי ניתן לעצירה, והוא זה שמניע את ההיסטוריה האנושית, כמו גנרטור בלתי פוסק, שמתקיים על הדלק הזה הקרוי "ניכור עצמי", גם כשהוא פועל תחת כסות – פרי מוחו של בן האנוש – דתית או לאומנית או אחרת כלשהיא.

התקופה של המאה העשרים ואחת היא תקופה של מהפיכת מידע ענקית. מהפיכה שמביאה מליארדי פריטי מידע אל כל אחד מאיתנו. בדחיפה (PUSH ). בין אם נרצה או לא נרצה. מהפיכת המידע הזאת חושפת את כולנו לניכור העצמי, שוב, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. זהו העולם החדש.   היחשפות לניכור עצמי של עשרות ומאות מליוני בני אדם, חשיפה והיוודעות שילכו ויגדלו כי עדיין מצויים בנו שכבות כזב עמוקות ורחבות שהן למעשה שקר עצמי ומושגי איוולת, שמוליכים עמים שלמים אל האבדון, אל אותו קיר שהוא כולו מציאות בלתי נראית, משום שמושג הכזב מתעתעים בהם, וכך גם למשל, ישראל שחותרת אל האבדון בתאוצות דומות לתאוצות של שלבי הקמתה.

4 מיליוני פלשתינים מנוכרים לעצמם, שמהווים דגל לעשרות מליוני מוסלמים, ובאחרונה גם לא מוסלמים שמצביעים על ישראל כאשם עיקרי במצבם. וזה לא עניין של שתי מדינות לשני עמים. זה עניין שמביא המון לנקודה שבה הרצון לשינוי הופך לאנרגיה קינטית חסרת מעצורים. ישראל מוכת עיוורון .

אותו עיוורון קיים גם בתוך החברה הישראלית, כשלפחות 40% מאזרחיה בפוטנציאל (20-30% יהודים ועוד 10-15% מיעוטים) של ניכור עצמי, כשחלקם הגדול (מתוך ה 40%) עדיין אינם מודעים לכך בגלל שכבות כזב שחלקן מתחבר עם מרכיבים פאראנואידים שהם בדי.אנ.אי שלנו, שהמערכת התעמולתית הצליחה לטשטש את הסיטואציה שבה הם נמצאים, בסיסמאות של "ביטחון", של "ביצור הביטחון", ועוד מילים ומושגים שעדיין מערפלים את הסיטואציה האמיתית.

הציבור הישראלי עדיין זקוק לרמטכ"לים כדי שיהוו פוטנציאל מנהיגותי, וזה כמובן אבסורד, שכן, אלה האחרונים שיכולים להבין את אופיו של הקיר שהולך ומתקרב אלינו. רמטכ"לים לשעבר יכולים להוות מבצעים המשרתים מנהיגים שיש להם את יכולת הראייה הזאת, כושר הראייה שלהם אינו שונה מכושר ראייתו של זבן מסטיקים בשוק.

המנהיגות הפוליטית של ישראל כיום חסרה את כושר הראייה, ואת היכולת לקבל החלטות. לאו דוקא החלטות על אופן כיבוש עזה או ירדן או לבנון.   אלה הם מהלכים צבאיים הפחות חשובים בתהליך ההתחמקות מהקיר הזה. המהלכים הדרושים לנו הם אחרים לחלוטין.

אנחנו לא רואים שומדבר כי איבדנו את יכולת החשיבה, איבדנו את האומץ לדבר, גם ביננו – כי הרי רק כך אפשר להתחיל לחשוב – אפילו איבדנו את האמון שאנחנו בכלל מסוגלים לחשוב. וכאן הסוף. בסטאגנציה הנעימה הזאת, רוויית שכרון חושים.

ניכור כמושג

שורש המילה ניכור הוא "נכר". כלומר, זר, אני לא יכול לקבל את עצמי או זרות אל עצמי. כלומר,– אני כבן אנוש, בעל תודעה שהיא זאת האמורה לכוון את פעילות חיי , כפי טבע מהותו של כל בן אנוש , שכן הגעתי לעולם הזה כבן אנוש ולא כאבן חצץ האמורה לשמש כביש או קיר בטון יחד עם עוד הרבה אבני חצץ. טבע מהותי הינו שאני בוחר את פעילות חיי על פי רצוני, על פי תודעתי, ואם אני לא יכול להתקיים באופן הזה, ניצני הניכור העצמי מבעבעים בנפשי.

אני זר לעצמי, פירושו , שפעילות חיי, החברה שסביבי, מעשי ומחשבותי זרים לי, בכל רגע מרגעי חיי, וכך יהיה לנצח, על פי מה שאני מבין. אם בגין מוצאי האטני, או הפוליטי ואם בגין הסיטואציה הכלכלית שבה אני נמצא .

דמוקרטיה מהותנית

מכאן אפוא, מדינה שמבקשת להיות מופת לכל העמים, חייבת להתקיים במדיה מקיימת דמוקרטיה מהותנית. כלומר, תאפשר לכל אחד מאזרחיה להימנע מן הניכור העצמי.   זאת תפיסה חדשה לחלוטין, והיא נולדת רק עכשין בתחילתה של המאה העשרים ואחת בגין מהפיכת המידע הגדולה ביותר שחוותה האנושות – הרשת קיברנטית שהשפעתה על תודעתנו ועל חשיפתה לניכור שבו אנו מצויים גדולה בסדרי גודל מהשפעת המצאת הדםוסס במאה החמש עשרה על ידי יוהאן גוטנברג. המצאת דפוס – למרות שהיא מהפיכה קטנה יותר בעוצמתה מהמהפיכה הקיברנטית (כמהפכות מידע) הקפיצה את האנושות אל הנאורות והמהפכה התעשייתית אבל לא לפני שהשתחררה (האנושות) משיכבת הקאתוליות שאחזה בכל המערב במשך מאות שנים כשכבת כזב סטאגנטית. מהפיכת המידע שלש מכונות הדפוס יצרו שחרור משיכבת הכזב של הקאתוליות. אנחנו במהפיכה גדולה יותר בסדר גודל. לכן המעבר ממדינה נאורה שבסיסה הוא שוויון בפני חוקי המדינה של כל אזרחיה, ואפילו שוויון זכויות (לכאורה) של כל אזרחיה, הקפיצה היא אל הדמוקרטיה המהותנית שיוצרת את השחרור משכבת הכזב הנוכחית , שליבתה ועיקריה טמונים בניכור העצמי שנחשף והולך בקרבם של המונים שחיים (וחברתיים) בתנאי קיום של חייה. אילו כל ההמון הזה היה מתקיים במדינה שאין בה פערים כלכליים כל כך גדולים, רמת הניכור העצמי היתה נמוכה, מדוע? משום שרק כך היו חשים שתנאי הקיום השקולים לחייה של חיה הם אבן יסוד לקיומה של מדינתם. אבל הפערים העצומים מוחקים את התחושה הזאת.