מאות ערבים השתתפו באירוע הזום של ארגון שראקה ("שותפות" בערבית) שנערך אתמול (רביעי) לרגל יום השואה הבינלאומי וברוח הסכמי אברהם, ושמעו את עדותה של ורה קריגל מישראל, אחת מ"תאומות מנגלה". לפי הארגון, מדובר ביוזמה הראשונה של זיכרון השואה ברחבי העולם הערבי.

חלק מהמשתתפים ביקרו ביד ושם לפני כחודשיים בסיור של הארגון. באירוע הווירטואלי השתתפו יותר מ-200 איש מרחבי העולם הערבי, וגם מישראל, ארצות הברית ואירופה.

ניצולת השואה ורה קריגל. "עוד לא יצאתי מהריגוש הזה"

נשיא המדינה ראובן ריבלין בירך את המשתתפים ואמר: "אנו מפגישים בין ניצולי שואה לצעירים מישראל, מנהיגים מהמפרץ, יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים כדי לומר 'לעולם לא עוד'. יש להביס את וירוס האנטישמיות והשנאה הקיצונית, ולהפגין אפס סובלנות לכל הצורות של אנטישמיות, גזענות וקיצוניות".

"הסלובקים היו בשיתוף פעולה מלא עם הנאצים", אומרת קריגל ל'דבר'. "הם היו נוראים, לא פחות מהנאצים עצמם. בערב פסח 1942, אחרי שאחותי ואני כבר הלכנו לישון, ההורים עוד חגגו את החג. הם היו מאוד דתיים. פתאום הדלת נשברה. לי זכור שאני מרגישה שידיים מרימות אותי מהמיטה שלי. אני מסתכלת מי מרים אותי. אני רואה צעיר במדים ירוקים ואני צועקת. התחלתי לבעוט בו, ילדה בת 4. נלחמתי כמה שיכולתי ואני צועקת – 'לאן אתה לוקח אותי, תן לי להישאר במיטה, תעזוב אותי'. שום דבר לא עזר. הוציאו את כולנו החוצה והיינו ברחוב באמצע הלילה".

על גירוש המשפחה למחנה אושוויץ היא מספרת: "אבא שלי נרצח באושוויץ. נאמר לי שהוא יצא 'דרך הארובה', ובאותו הרגע אני לא הצלחתי להבין למה הכוונה. אמא שלי אמרה שיש לה תאומות. אנחנו תאומות לא זהות, בקושי נראינו אחיות. מנגלה אמר שזה נחוץ לו לניסויים, ביחד עם אמא שלנו. הוא רצה להחליף את העיניים הכהות שלנו בעיניים כחולות. עברנו ניסויים ברבריים וקרימינליים במעבדה שלו ליד משרפה 2 בבירקנאו".

30 דקות מול מאות משתתפים בזום

"עוד לא יצאתי מהריגוש הזה", מספרת קריגל. "איך הם מהאמירויות כל כך מעוניינים לדעת על העבר של העם היהודי. זה מדהים. אני פשוט המומה. לדבר 30 דקות בלבד על הסיפור שלי זה כמו ריצת מרתון. באו מאבו דאבי, מדובאי, מבחריין, מערב הסעודית, ממרוקו ואחת מסוריה. עד עכשיו אני בוכה מרוב התרגשות. כל כך מרגש אותי שנפתחו השערים לנישה הזו, שדווקא האנשים האלה כל כך רוצים לדעת על היהודים".

מה הם שאלו אותך?
"הם שאלו כמה זמן היינו במחנה אושוויץ ואיך שרדנו. שאלו גם איך אפשר להכניס את זה למערכת החינוך. מובן שהשאלה השנייה היא מעל לכוחותי לענות לבד, אבל אני רוצה שזה יקרה, גם בישראל, במגזר הערבי. אני עשיתי מה שיכולתי. ליוויתי נוער לאושוויץ הרבה פעמים. סידרתי משלחת לפולין לערבים מישראל".

משלחת נוער לפולין במחנה אושוויץ. "אני רוצה שהשואה תיכנס לתכנית הלימודים גם במגזר הערבי" (צילום ארכיון: יוסי זליגר / פלאש 90).

לאחר השואה עברו קריגל ואחותה למגורים ולימודים בטירה באירלנד לתקופת שיקום, שם רכשה את השליטה בשפה האנגלית. "היינו 100 בנות ו-30 בנים שנשלחו לשם על ידי ארגון 'בית יעקב'. אמא שלי עלתה לארץ. אני הגעתי לישראל בגיל 15, בשנת 1953 עם אחותי אולגה".

אמג'ד טאהא, ממייסדי שראקה, אמר לוורה שיש לה "בית חדש בבחריין ובלבו של כל שוחר שלום". הוא הדגיש כי מדינות בעולם הערבי ובמפרץ צריכות להכניס לתכנית הלימודים פרקים על רדיפת היהודים בידי הנאצים. "מגיל צעיר עד סיום הלימודים, הם צריכים ללמוד על השואה ועל דרכים להתנגד לאנטישמיות", אמר.

"רבים מהפעילים למדו רק שניים או שלושה משפטים על השואה, כחלק מלימודי מלחמת העולם השנייה בבית הספר", אמר עמית דרי, מייסד הארגון. "השואה היא הסיפור הלא-מסופר במזרח התיכון. זו ההזדמנות שהסכמי אברהם העניקו לנו". הארגון מתכנן משלחת של מנהיגים צעירים מארצות ערב למחנה אושוויץ-בירקנאו, כחלק מאירועי יום השואה הבא.