לילה ירד על בני ברק. השעה כבר היתה מאוחרת כשאברומי כף (43), התפנה לשוחח איתי בטלפון. חיבר בינינו דן לזר, צלם שמצלם בבני ברק מזה שנים, מחפש לזהות ולהראות את הדומה והמשותף בין חרדים לחילונים. את הסיפור על המפגש ביניהם, חילוני מהרצליה וחסיד סאטמאר מבני ברק, הכרתי; בשיחה עם כף, זכיתי לשמוע את הצד שלו. בימים כאלה, בהם הארץ חולה וגועשת וקרע נפער בין חילונים לחרדים, בריא להקשיב. אולי קצת להכיר.

***

כף מתגורר בבני ברק כל חייו. הוא נשוי למרים (43) ואב לשמונה: שתי בנות (24, 19) ושישה בנים (17, 15; תאומים בני 12 – "הם חברים טובים מאד. יש להם עוד שנה בר מצווה וכבר הזמנתי להם תפילין. הם מתרגשים מאד" – בן 9 ובן 5); וסב לשתי נכדות מבתו הבכורה (3 וחצי ושנה וחודשיים).

עבודה

הוא עובד בעיריית בני ברק כאחראי על הדואר. "כל הדואר היוצא והנכנס עובר דרכי. כשאת שולחת מכתב לעיריית בני ברק, זה מגיע לתא הדואר של העירייה. אני צריך לבדוק ולמען את זה למקום הרלוונטי. כל המחלקות שמוציאות פה דואר, אני מרכז הכל ושולח החוצה.

"אשתי עצמאית. יש לה עסק לרהיטים. אחרי חופשת הלידה עם התאומים נסענו לקנות ספה וסלון באלעד ואז עלה הרעיון לפתוח את החנות בבני ברק. בהתחלה רק מזרונים ומשם זה התפתח. היא עובדת מהבית. יש קטלוגים, יש מזרנים, ארונות. את יכולה לבוא לראות. זה לא איקאה. את מזמינה חדר ילדים, יושבת, משרטטת, אם צריך מעצבת פנים, יש כל מיני אופציות, מנגרים רגילים לנגרים ממפעלים. עסק מאד יפה.

אשתי, עוד לפני שהתארסנו, עבדה בבית דפוס. גם אני, למדתי שנה פלוס ואז יצאתי לעבוד ואני משלב בין עבודה לשיעורי תורה בבוקר ובערב"

"כמו בכל המדינה, רוב העסקים בבני ברק סגורים. אנשים היום פחות מרשים לעצמם לקנות דברים, אבל חייב ארון, חייב מיטה, זה לא דברים לוקסוס. אשתי, עוד לפני שהתארסנו, עבדה בבית דפוס. גם אני, למדתי שנה פלוס ואז יצאתי לעבוד ואני משלב בין עבודה לשיעורי תורה בבוקר ובערב. לא כל הגברים אצלנו עובדים, יש ויש. זה לא מוזר לעבוד, חייבים".

הבנות

"היה לי מובן מאליו שהבנות שלי ילכו לעבוד. את הבת הבכורה שלחתי ללמוד הוראה מתקנת, היא מאד מצליחה מזה, ההכנסה יפה ויש לה סיפוק מללמד ילדים. היא עובדת בבתי ספר פרטיים. כשהיא הולכת לעבוד אנחנו מכינים לה את הארוחות. אנחנו מאד עוזרים לה. בעלה עובד ויש לו את שיעורי התורה שלו.

"את הבת השנייה, שעוד לא נשואה, שלחתי ללמוד פאנות, שיהיה לה מקצוע ביד. היא מכינה פאות, טובה בזה ומאד אוהבת את זה. השקענו בבנות כדי שיהיה להן משהו ביד. להגיד לך שכולם עושים את זה? לא. אבל מה הן יעשו כל יום בבית?"

חיי משפחה

"אנחנו כבר מתכוננים לט"ו בשבט. משהו בקטנה, שולחן פירות, ארוחת ערב משפחתית. במהלך השבוע לא ממש יוצא לנו לעשות ארוחות משפחתיות, רק בשבתות. הבחורים באים הביתה מהישיבות כבר אחרי ארוחת ערב, הבת בעבודה והקטנים חוזרים אחד בחמש ואחד בשש, התאומים מסיימים בשעה 19:00. לקחתי מורה פרטי שיכין אותם לקראת בר המצווה, שיסיימו סדר משניות.

"בארוחת ערב אוכלים פעם בונדש (לחם מטוגן), פעם סלט ירקות, פעם סלט אבוקדו. לפעמים שומעים סיפור, פעם שומעים דיסק שהילדים אוהבים. מספרים חוויות, איך היה, מה היה. מעבירים חוויות, מתכוננים לשינה. כל אחד יש לו נגן והוא שומע כל מיני שירים שלו. העסק נפתח בין 21:00 ל-23:00. אצלנו זה מאד אינדיבידואלי.

כף ובנו בן ה-7 באירוע בר המצווה לבנו הגדול לפני כארבע שנים (צילום: דן לזר)

"בשוטף הילדים עוזרים בבית בהכל. בקניות ובארגון. יש חלוקת תפקידים. יש את מי שמארגן את הכביסות, הבן 15 חוזר בערב מהישיבה ובחמישי הוא עובר בסופר לעשות קניות לשבת. המשפחתיות שלנו מאד כיפית. הילדים מאד אוהבים אותנו. אין יום שלא מתראים, מדברים, מה היה, איך היה. אנחנו מאד קשורים. וגם הנכדות משוגעות עלי. אתמול הנכדה הקטנה באה אלי. היא בובה, היא מאד אוהבת אותי. הרמתי אותה והיא לא רצתה לרדת.

"זה לא חריג בנוף סבא צעיר כמוני. הלילה שעשיתי בו לבת שלי שבע ברכות היה הלילה של יום הולדת 19 שלה. לעומת זאת, הבת השנייה תהיה במאי בת 20 והיא עוד לא מאורסת. אין מקובל, זה איך שזה הולך. גם אני התחתנתי צעיר, בן 19 ורבע, ואשתי, ביום שהפגישו בינינו היתה בת 18. כמו הילדים שלי, גם אני גדלתי בבית עם שמונה ילדים. אשתי היא השישית מבין 16 ילדים".

שפה

"בבית אנחנו מדברים ביידיש, גם בבתי הספר של הבנות, וגם בתלמוד תורה ובישיבות. אצלי בבית, אמא שלי דיברה איתנו בעברית וגם חמותי דיברה עם אשתי בעברית. הילדים שלנו יודעים עברית. הם מדברים בעיקר יידיש ובשכונה שלנו הכל יידיש, אבל בחוץ מדברים בעברית. המעצמה של סאטמאר זה בארה"ב, פה זה כולה 600-500 משפחות".

התנדבות

"אצלנו בבית זה בגנים התנדבות וחסד. יש לנו ארגון בקהילה, 'חסדי יואל', שאבא שלי מנהל כבר המון שנים. גם אני התנדבתי שם. הייתי מחלק אוכל בבית חולים שניידר למשפחות של הילדים שם. יש לנו גם מטבח שבו מבשלים את האוכל. בחגים אנחנו יוצאים עשרה אנשים ומחלקים שם הכל. עד שהתאומים שלי נולדו התנדבתי בכל ערב שבת בבית החולים. הבת שלי מתנדבת פה במטבח מתחת לבית כדי להכין את האוכל לבית החולים וגם אשתי עשתה את זה שנים".

ימי הקורונה

"בגל הראשון, בחודש מרץ, אני הייתי עם קורונה. כמעט לפני שנה. קמתי בבוקר עם חום. אני אף פעם לא עם חום, אף פעם אין לי רעידות, אז מיד אמרתי שזה כנראה קורונה. נכנסתי מיד לבידוד מרצוני. עוד לא ידענו מה זה. לא יצאתי מהבית. התפללתי דרך המרפסת שנמצאת מול בית הכנסת. אחרי יומיים נסעתי עם אח שלי לדרייב אין בתל אביב לעשות בדיקה וקיבלתי חיובי.

לצערנו אנחנו שומעים כל הזמן מהתקשורת על המגזר שלנו – מדביקים, מפיצי מחלות. הילדים עשו בדיקות ויצאו פעמיים שלילי. זה מראה שאנחנו כן שמרנו, אני לא הדבקתי את אשתי ואת הילדים"

"הבת שלי, החתן שלי והנכדות היו אמורים לבוא לליל הסדר. אמרנו לה לבוא לכל ימי החג, אבל אמרו שיש סגר, ארגנו כבר את כל הציוד והכל, כשקיבלתי את התוצאה החיובית, שלחנו בחזרה את הכל, אשתי בישלה להם את כל החג ובליל הסדר הם היו לבד. זה היה מאד לא נעים. אבל זה מה יש. אני ישבתי רחוק מכולם, לבשתי כפפות חד פעמיות, ואת המצות והיין הבן שלי חילק במקומי.

"מד"א הגיעו לעשות אצלנו בדיקות לכולם. הכל יצא שלילי. לצערנו אנחנו שומעים כל הזמן מהתקשורת על המגזר שלנו – מדביקים, מפיצי מחלות. הילדים עשו בדיקות ויצאו פעמיים שלילי. זה מראה שאנחנו כן שמרנו, אני לא הדבקתי את אשתי ואת הילדים. יש לנו מספיק מקום בבית. יש לנו בית גדול – 150 מטר. אומרים שהתחלואה בגל הזה קטסטרופלית. יש מוטציות. אנחנו שומרים עד כמה שאפשר.

"ההורים שלי בסדר. הם גרים כאן, ממש שתי דקות ממני. אנחנו רואים אחד את השני, שומעים ומדברים. ההורים של אשתי גרים ממש מולנו. ההורים שלי, ברגע ששניהם קיבלו חיסון, הם פחות מודאגים".

ברחוב

"בגלל שהחלמתי אני מרשה לעצמי יותר. פעם צעדתי בקרבת הבית ב-1:00 בלילה ועצר לידי שוטר סמוי שעמד ואכל המבורגר או פלאפל. השוטר שואל: 'איפה המסכה?' זה היה לי ביד. אמרתי לו: 'באמת, אני פה לבד ברחוב. אתה רוצה לתת לי דו"ח? אתה אוכל עכשיו ב-1:00 בלילה פלאפל, זה הרבה יותר מסוכן לבריאות ממסכה'. הוא צחק ונסע משם".

ילדים

"בגל הראשון הילדים למדו מהבית. אין לנו מחשב ובכלל את כל הטכנולוגיה. יש קווי טלפון בקהילה. הילדים למדו עם דפים והסתדרו. עכשיו בגלל הקורונה שומרים פחות או יותר. אין כל כך למידה מרחוק. לומדים בקפסולות, לומדים בקבוצות. זה קשה. זה בשעות מצומצמות יותר, הפעילויות הן לא אותן פעילויות.

"הקורונה משפיעה כי הילדים לא מקבלים את מה שהם מקבלים בדרך כלל. זה משפיע ורואים ומרגישים את זה. זה לא הכי נעים. הילדים שומעים שזה נפטר וזה חולה. הקטנים יותר רואים שמשהו קורה, אבל הם לא מפחדים.

בגל הראשון הבאתי הביתה מקרן עם כל מיני סרטונים לילדים. עשיתי להם סדר יום. להעביר את הזמן: עכשיו לומדים, עכשיו רואים סרט, עכשיו משחקים, עכשיו מתפללים"

"לאחרונה, כשאשתי חלתה בקורונה, העירייה שלחה לנו מלא משחקים וערכות לחולי קורונה. ספרי קריאה, ממתקים, דיסקים וספרים כדי לעודד את האנשים להישאר בבתים. בגל הראשון הבאתי הביתה מקרן עם כל מיני סרטונים לילדים. עשיתי להם סדר יום. להעביר את הזמן: עכשיו לומדים, עכשיו רואים סרט, עכשיו משחקים, עכשיו מתפללים.

"יש באמריקה פעם בשנה בערך, בחול המועד של פסח וסוכות, הצגות ביידיש על כל מיני התרחשויות שהיו לפני המון שנים. עושים משהו ברמות מטורפות, מבחינת ההפקה, התלבושות, המשחק. כל הצגה זה חמש-שש שעות. מציגים את זה שם בערך ארבע פעמים, ובכל פעם יש 5,000 אנשים שרואים. יש לנו 10 הקלטות של הצגות כאלה מהשנים האחרונות, אז הבאתי לילדים שיראו. הם יכולים לשבת שעות, זה מרתק אותם. זה מתאים לכל הגילאים, אפילו אני נהנה. ברור שעושים הפסקה באמצע, שותים, אוכלים".

קהילה

"אצלנו בקהילה נפטר מישהו בשבוע שעבר, אשתו מאושפזת בעצמה. יש לי המון חברים בארה"ב שנפטרו. או שהסגר לא מהודק או שהמוטציות שינו את המשחק. אנחנו יודעים עכשיו שאנחנו לא יודעים כלום. משתדלים כמה שאפשר. לומדים מזה. שומרים על מרחק בבית הכנסת. אם זה חתונות, זה לא כמו החתונות שמתחילות ב-18:00 בערב ונגמרות ב-04:00 לפנות בוקר. היום יש בקושי 20 איש, שעה פה, שעה שם. החתונות של היום זה לא מה שהיה. אולי זה יותר טוב, פחות בלאגן, פחות מנקר עיניים, פחות רעש.

אותי לא מעניין שאומרים למה בבלפור מותר להפגין, ששם המשטרה לא עושה וכאן כן. אם מישהו לא שומר זה לא אומר שאני לא צריך לשמור. זה לא פותר אותי"

"אי אפשר להיסגר בבית שנה. זה יותר גרוע ממחלה. אתה תשתגע בסוף. אם יש לי שניים-שלושה חברים שנפטרו, ברור שזה עושה משהו לנפש. אני לא יכול לומר שאני רואה דיכאונות, רואים שלאנשים אין את החיוך על הפנים. אבל הוא יחזור.

"אין לי ביקורת על מנהיגי הקהילה. מה הם יכולים לעשות יותר ממה שהם עושים? אני רואה בעיניים שלי שיש פה חמ"ל קורונה בעירייה, מחלקים, עושים, היו מלוניות, על מה אני יכול לבוא בטענות?

"אותי לא מעניין שאומרים למה בבלפור מותר להפגין, ששם המשטרה לא עושה וכאן כן. אם מישהו לא שומר זה לא אומר שאני לא צריך לשמור. זה לא פותר אותי".

מהומות

"רוב הציבור החילוני לא מבין לצערי עד כמה חשוב לנו לימודי תורה, שהקורונה מונעת מאיתנו את ציפור נפשנו. זה הדבר הכי חשוב. הם חושבים שזה כדי להתריס, שזה דווקא, אבל זה ממש לא כך.

"המהומות, מה שהיה פה בשבוע שעבר, זה קומץ, מיעוט קיצוני. אנשים שבאו מבחוץ ועשו בלאגנים. זה פשע ששרפו אוטובוס. זה ילדים ממורמרים שמוציאים את התסכול שלהם. זה כל מיני נערי שוליים, כל מיני מסכנים. אבל שלחו פה פלוגה של מאות שוטרי יס"מ, פרשים, הפכו את העיר ברימוני הלם ועוד.

"אתם רוצים לאכוף את הסגר, אתם רוצה שאנשים יהיו בריאים, ככה אתם רוצים אותנו בריאים? כשאתם מכים בנו? יש דבר כזה שמישהו מפר חוק ומכים אותו? כשמישהו נוסע באדום נותנים לו דו"ח, לא מכות.

הציבור החילוני לא מבין לצערי עד כמה חשוב לנו לימודי תורה, שהקורונה מונעת מאיתנו את ציפור נפשנו. זה הדבר הכי חשוב. הם חושבים שזה כדי להתריס, שזה דווקא, אבל זה ממש לא כך"

"אחרי הכל, אנחנו אחים ובנים לאבינו שבשמיים. מה שהיה בתקשורת על בני ברק זה קטסטרופה. התקשורת מלבה שנאה. מראים אותנו בזווית בכלל לא נכונה. זה מגיע לפסים לא רצויים וזה מלבה את השנאה. גם ככה אנחנו בברוך, בשביל מה להוסיף על זה? הרי הקורונה תיגמר יום אחד. אנשים מתים כמו זבובים, אלימות במשפחה, כלכלה, אז מה, מוסיפים עכשיו גם פוליטיקה שרוצים לעשות על הגב של מישהו?"

משטרה

"לפעמים נגררים, מגיע שוטר לשכונה והילדים מתחילים לצעוק. זה יצר נעורים, זה חברים, זה מגרה, זה מעניין. אוהבים אקשן. אני אומר לילדים שלי: 'אתם אל תצעקו. אל תהיו שם'. הייתי רוצה שלא תהיה שנאה. שלא יהיה תוהו ובוהו. שלא יהיה מה שהיה בשבוע האחרון. בכל הצדדים. אם שוטר מגיע – לא לקרוא לו נאצי. ואם שוטר רואה מישהו בלי מסכה, אל תתחיל להכות בו. אני בעצמי הזהרתי את הילדים שלי: 'אני לא מקנא בכם אם אני שומע מישהו שאמר נאצי על שוטר. לא רוצה לשמוע את זה'. אני אומר להם את זה כל יום".

מפגש

"לפני חמש-שש שנים, בפורים, דן (לזר) בא אלינו לשכונה. לבית הכנסת מול הבית שלי. הוא הגיע לצלם עם קבוצה ואנשים כאן שלחו אותם החוצה. חשבו שאולי זה עיתון. ניגשתי אליו – מה, מי, מו – והוא הסביר 'אנחנו בית ספר לצלמים'. החלפנו מספרים ומאז אנחנו חברים טובים. בל"ג בעומר הוא בא להדלקות של מדורות אצלנו. לפני שנה הוא בא וצילם. הוא עלה אלי הביתה, הראיתי לו את ארון הספרים ואת אלבום החתונה של הבת שלי. גם אני הייתי אצלו פעם בהרצליה וכשהאדמו"ר שלנו הגיע מארה"ב לארץ לאירוע משפחתי וקהילתי דן ודובי פיינר המורה שלו הגיעו לצלם.

"חשוב לי להיפגש איתו ולדבר כי זה כיף. לא יודע איך להסביר את זה. לשתף. לדעת. להעשיר בידע. בסוף יש לנו אבא אחד למעלה. לא יעזור. בן אדם צמא לדעת, רוצה לשמוע, לראות. בן אדם שבא לבית כנסת, לצלם, מה אני אגיד לו, 'לך לעזאזל?' מי שלא רוצה לשמוע זה לא משנה מה תגידי לו, זה לא מעניין אותו. מי שמכיר אותנו מכיר אותנו".