במאי הסרטים התיעודיים יונתן ניר פרסם בדף הפייסבוק שלו, ביום שלישי השבוע, ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הזמנה להקרנה מקוונת של סרטו "האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל". הסרט יצא כבר ב-2017, אבל בימי הקורונה מקרין אותו ניר בהקרנות מקוונות, ועורך אחרי ההקרנה שיחה עם הצופים.

בהזמנה להקרנה כתב בין השאר: "וילפריד ישראל נהרג כשחזר משליחות הצלה של הסוכנות היהודית בפורטוגל ובספרד ב-1 ליוני 1943. טיסה BOAC777 שעליה היה, הופלה על ידי 8 מטוסי לופטוואפה גרמניים. יחד איתו, נהרגו על הטיסה ההיא ארבעה אנשי צוות ו-13 נוסעים, ביניהם שחקן הקולנוע לסלי הווארד מהסרט 'חלף עם הרוח'.

"היסטוריונים מעריכים כיום כי וילפריד ישראל היה מעורב בהצלתם של עשרות אלפים. בין השאר, הוא היה ממארגני מבצע הקינדר-טרנספורט (משלוח הילדים), במהלכו ניצלו חייהם של 10,000 ילדים יהודיים ללא הוריהם. הוא גם פעל יחד עם הוברט פולאק ועם חסיד אומות העולם, קפטן פרנק פולי (הידוע בכינויו 'המרגל שהציל עשרת אלפים יהודים') במבצע חשאי מתמשך להצלת אלפים נוספים.

וילפריד ישראל. "היסטוריונים מעריכים כיום כי וילפריד ישראל היה מעורב בהצלתם של עשרות אלפים" (צילום: אוסף פרטי)

"וילפריד ישראל היה אדם ששמר על פרטיותו ועל צניעות גדולה ואף הפציר בחבריו שישמרו את סיפורו בסוד. אבל האם זו הסיבה היחידה שבגללה מעטים כל כך שמעו עליו עד היום ?כנראה שלא…

אם תרצו לשמוע עוד על האיש המופלא הזה ועל הסיבות שבגללן לא הפך לחלק מהסיפור הישראלי, בואו לראות את הסרט 'האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל'".

ניר לא סיפר בפייסבוק שהסרט עליו עבד במשך שנים חשף בפניו לא רק את סיפורו של וילפריד ישראל, אלא גם את סיפור משפחתו שלו. "לא יכולתי לשער את העתיד להתרחש", הוא אומר בראיון למחרת ההקרנה. "בעצם נפתחה פה תיבת פנדורה שהסתתרה בתוך תיבת פנדורה אחרת".

"לא שאלנו מי היה וילפריד"

ניר (43) גדל בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל. במרכז הקיבוץ ניצב "בית וילפריד ישראל – מוזיאון לאמנות ולידיעת המזרח". "זה בית תרבות שיש לו שימושים שונים", הוא מספר, "סבא שלי, שהיה צייר ופסל, היה מציג בו את התערוכות שלו. במרתף של הבית אופסן אוסף פסלים יקרי ערך מהמזרח. כילדים ידענו שווילפריד ישראל תרם את אוסף האמנות המיוחד הזה לקיבוץ, אבל לא ידענו מי הוא היה. אתה מבין? שיחקנו שם כדורגל על הדשא. קראנו למוזיאון 'בית וילפריד', אבל לא ידענו וגם לא שאלנו מי זה אותו וילפריד. אפילו לאבא שלי, שנולד ב-1949, לא היה מושג. השלט שהוצב בפתחו של בית וילפריד תיאר אותו כפילנטרופ וחברם של מייסדי הקיבוץ".

בית וילפריד ישראל – מוזיאון לאמנות ולידיעת המזרח. "שיחקנו שם כדורגל על הדשא, אבל לא ידענו מי זה אותו וילפריד" (צילום: ד"ר אבישי טייכר / ויקימדיה)

פתאום יום אחד שאלת את עצמך מי היה אותו וילפריד ישראל?
"יום אחד ב-2011 בא אלי חברי אופיר בר, שאביו היה מנהל בית וילפריד משך עשרות שנים, והניח בידי ספר מרופט, שכתבה היסטוריונית אנגליה, נעמי שפהרד, אודות וילפריד ישראל. בדיעבד הסתבר שהספר פורסם לפני כן גם בעברית. (וילפריד ישראל, שגריר ללא ארץ, מוסד ביאליק, 1989). קראתי את הספר ואמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות! אלברט איינשטיין כינה אותו 'האדם הנבחר', ואמר עליו שהוא 'האיש האציל, חסר האנוכיות והחזק ביותר שפגשתי מימיי'; חיים וויצמן הבטיח ש'זכרו ייחרט לעד בליבותיהם של הרבים שהצליח להציל'. אבל זכרו לא נחרט לעד אלא להיפך, התכסה באבק במרתפי ההיסטוריה ובארכיון הקיבוץ במשך עשרות שנים.

"כשהתחלנו לעבוד על הסרט ב-2012 בקושי היו עליו אזכורים ברשת. אופיר (בר) פתח ערכים עליו בוויקיפדיה – בעברית, אנגלית וגרמנית. מבין עשרות המרואיינים בספר של נעמי שפהרד, ניצולי הקינדר-טרנספורט, ואנשים שזכו להכיר את וילפריד ישראל, רק מעטים נותרו בחיים. רצינו לעשות סרט, אבל היה לנו ​מחסור​ במידע ומחסור כמעט מוחלט בחומרים ויזואליים".

מה עשיתם?
"הקמנו אתר אינטרנט ובו ב​יקשנו מהציבור עזרה​: מי ​יודע משהו​ על וילפריד ישראל ויכול לסייע לנו לפתור את הפאזל של חייו​?​​״​

עזרו לכם?
"קיבלנו עשרות פניות, בין היתר מילדיהם של עובדי חנות הכלבו של וילפריד (הוא הציל 700 מהם, והמשיך לשלם להם משכורת שנתיים קדימה)".

בסרט נראה בית הכלבו הגדול והידוע, "נ.ישראל", שפעל בתחילת המאה שעברה במרכז ברלין, והיה מוקד עסקיו של וילפריד, שהיה איש עשיר מאוד. בכספו הוא מימן את הצלת היהודים, ובהם גם חברי תנועת הנוער הקטנה, עמם נכלא על ידי הגרמנים. אחרי שעזבו את גרמניה ועלו לארץ יסדו חברי התנועה את קיבוץ הזורע.

מה שסבא מעולם לא סיפר

בתיבת הפנדורה שנפתחה, כדבריו של ניר, נחבא סיפור השתיקה של מייסדי הקיבוץ אודות הקשר שלהם עם וילפריד ישראל. הסרט רומז לסיבת השתיקה הזו, הקשורה בוויכוח שהתנהל בימי המלחמה על הצלת הוריהם של חברי הקיבוץ שנותרו בגרמניה.

גם סבו של ניר היה בין מייסדי הקיבוץ, ובתיבת הפנדורה שבתוך תיבת הפנדורה נחשף סיפורו המשפחתי של ניר. "תראה", הוא אומר, "אני גדלתי אצל סבא וסבתא שלי. מאז שההורים שלי התגרשו ביתם היה ביתי. הייתי אצלם כל יום. כשהייתי חוזר מהמוסד החינוכי לקיבוץ הייתי הולך קודם כל לסבא וסבתא. ואז, 30 שנה אחרי, סבא כבר איננו, פתאום אני נחשף לסיפור חייו שעליו מעולם לא דיבר".

איך הסיפור של סבך התגלה?
"במהלך התחקיר חברת הקיבוץ, אילנה מיכאלי, חשפה בפני שהיא הייתה נשואה לסבי, לפני שהוא נישא לסבתי. היא העניקה לי צרור מכתבים שכתב לה בשנות ה-30. אנחנו בכלל לא ידענו שסבא היה בברלין בסוף שנות ה-30, כי הוא עלה לארץ לפני כן".

יונתן ניר, במהלך צילומי הסרט. "הסיפור של סבי הוא כמו קו מקביל לסיפורו של ווילפריד והוא בעצם עזר לי להבין איך קרה שווילפריד נשכח עם השנים" (צילום: אלבום פרטי)

סבך הכיר את וילפריד?
"זה די מורכב. סבא שלי ווילפריד התעסקו באותו התחום, באותו מקום, באותו הזמן. שניהם עסקו בהוצאת יהודים מגרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם הכירו, אבל לא מצאתי קשר ישיר ביניהם, מלבד מכתב אחד שבו סבא מעלה את האפשרות לבקש עזרה מ'העשיר הגדול', ואני משער שזה וילפריד.

"הם פעלו בארגונים שלא היו להם אינטרסים משותפים. סבא עבד במשרד הארצישראלי, "Palestina Amt", שעסק בהעלאת יהודים גרמנים ארצה. ווילפריד היה בכיר, ואחרי ליל הבדולח ב-1938, הוא ניהל את 'חברת העזרה של יהודי גרמניה', שעסקה בהוצאת יהודים מגרמניה לכל העולם, מלבד פלשתינה. הם פעלו זה לצד זה בברלין ושניהם היו קשורים לקיבוץ הזורע, אז ברור שהיה ביניהם קשר. הסיפור של סבי הוא כמו קו מקביל לסיפורו של ווילפריד, שעליו עשיתי את הסרט, והוא בעצם עזר לי להבין איך קרה שווילפריד נשכח עם השנים".

הוא נשכח, בגלל השתיקה?
"במהלך הכנת הסרט נהגתי לבקר את אילנה, עם ובלי מצלמה, אחת לכמה חודשים. הייתי שותה איתה תה עם חלב והיינו מדברים על החיים, בדיוק כמו שעשיתי עם סבא שלי לפני שמת. בפעם האחרונה שנפגשנו, הקרנתי לה גרסה מוקדמת של הסרט. בסיום ההקרנה עמדה בינינו שתיקה מעיקה שנמשכה די הרבה זמן. אילנה הסתכלה עליי בעיניים המיוחדות שלה, שתמיד היה נדמה לי שדמעות מתנוצצות בהן, ובסוף אמרה משפט אחד: 'אתה יודע, אני בת 95 עוד מעט, אלה היו החיים שלי, ורק עכשיו, בפעם הראשונה, אני מבינה שבעצם גם אני הייתי בשואה". בסרט היא אומרת בהתרגשות שהיו דברים שעדיף היה לא לזכור.

איך הגיבה המשפחה שלך לגילויים האלה?
"אבא שלי שמח על התהליך שעברנו כמשפחה תוך כדי הכנת הסרט, נחשפנו לסיפורו של סבא שאותו בקושי הכרנו לפני כן".

האוצרות במזוודה האדומה

תחקיר לסרט תיעודי מזמן הפתעות לא צפויות. אחת הפניות שהגיעה לאתר האינטרנט שהקים ניר בתחילת העבודה על הסרט היתה מפתיעה במיוחד, וחשפה את הקשרים המיוחדים שהיו לווילפריד ישראל עם אישים נודעים בעולם.

"אחת הפניות המעניינות ביותר", מספר ניר, "הגיעה מאישה הודית בשנות ה-80 לחייה, שמה סראסווטי אלבנו-מולר, שמתגוררת כבר כמה עשרות שנים בעיירה ציורית בגרמניה, לא רחוק מהעיר קלן. היא כתבה לנו שבאחת מהתמונות ששמנו באתר שלנו​ היא זיהתה את אביה. שבוע לאחר מכן יצאנו לצילומים בגרמניה ונסענו לראיין אותה בביתה.

סראסווטי אלבנו-מולר, אוחזת בתמונתם של אביה (משמאל) עם ווילפריד ישראל (צילומים מההפקה)

"סרסוואטי סיפרה לנו שאביה, סונדאראם, היה אחד מראשוני תלמידיו של מהטמה גנדי (היא קראה לו גנדי ג׳י) והפך מאוחר יותר להיות העוזר האישי שלו. אביה נפטר ב-1967 והותיר אחריו​​ מזוודה אדומה ​גדושה​ במכתבים. בין המכתבים האלה היו ארבעה מכתבים חתומים בשם וילפריד, שנשלחו אל סונדאראם אי שם בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, מכתובת שכבר לא קיימת בברלין. לא היה בהם שם משפחה​ או פרטים מזהים נוספים. היא סיפרה שהתעלומה הזו רודפת אותה מזה עשרות שנים. מי הוא אותו וילפריד?"

בסצנה, שבסופו של דבר לא נכללה בסרט, וקטע ממנה נחשף בסרטון המצורף כאן, אומרת סרסאווטי: ״הוא סיקרן אותי מאוד, הוא כותב לאבי בידידות גדולה, ובמכתבים שלו ​נזכרים שמותיהם של ​אנשים מפורסמים ​אותם פגש יחד עם אבי. ​נמצאים שם ​ אלברט איינשטיין, מרטין בובר, לורד סמואל, תומאס מאן​​, כריסטופר אישרווד, חיים וייצמן, ועוד​ ועוד. זה גרם לי להניח שווילפריד הזה היה כנראה מישהו חשוב, גם לאבי באופן אישי וגם בכלל. אבל לא היה לי שמץ של מושג מי הוא".

שבועות אחדים לפני כן, העבירה לסטודנטים גרמנים, סדנה על ההתנגדות הלא אלימה של גנדי, וסיפרה להם על וילפריד שאינה מצליחה למצוא. "אחת הסטודנטיות הציעה שנערוך חיפוש בגוגל ואמרתי לה שעשיתי זאת בעבר ולא מצאתי כלום. היא הציעה שננסה שוב".

כך הגיעו לאתר האינטרנט שהקים ניר. "בעמוד הראשון של האתר", היא מספרת, "ראיתי את תמונתו של וילפריד עם אבי ועוד בחורה, והם צוחקים בשמחה גלויה… מעולם לא ראיתי את התמונה הזו לפני כן! ואבי כמעט אף פעם לא צחק ככה".
"האמת היא," משיב לה ניר, "שזו גם התמונה היחידה של וילפריד שבה הוא צוחק ככה".

בהמשך סרסוואטי מראה לצוות ההפקה את ״המזוודה האדומה המפורסמת״, כך היא קוראת לה. היא מקריאה את ארבעת המכתבים מווילפריד, ואז אומרת: ״ובואו תשמעו את זה״. היא אוחזת צרור דפים ומסבירה שזהו היומן שאביה כתב ב-1931. הוא יצא אז בשליחותו של מהטמה גנדי, להכין את הקרקע לביקורו המתוכנן של המנהיג ההודי באירופה. קודם כל הגיע לאיטליה, שם פגש את מוסוליני, ואחר כך נסע לברלין שם תכנן לבקר את ידידו משכבר הימים, וילפריד ישראל.

"וילפריד וסונדאראם נפגשו לראשונה בשנת 1925", מספר ניר, "בזמן מסעו של וילפריד למזרח הרחוק, מסע שבמהלכו רכש חלק מאוסף האמנות המפורסם שלו שמוצג עד היום במוזיאון בקיבוץ הזורע, לפחות מה שלא נשדד בקיץ האחרון".

סרסוואטי קוראת מהיומן: ״בשולי ברלין נמצא כפר קטן בשם קאפוט. נסענו לשם במכוניתו של וילפריד, בדרך שעברה בתוך יער אורנים עבות, אל עבר ביתו הקסום של איינשטיין. המדען המהולל קיבל את פנינו בסלון ביתו בשמחה. שוחחנו ארוכות על ההתנגדות הלא אלימה של גנדי ג׳י ועל תיאוריית ׳הגלגל המסתובב׳. לאחר מכן איינשטיין פרש אל חדר עבודתו ושהה שם זמן מה. כשחזר, הביא איתו מכתב, אותו אני נושא עימי בכבוד רב, כמסר יקר לגנדי ג׳י״.

סרסוואטי מסיימת להקריא ואומרת: ״אין לכם מושג כמה אני שמחה שאתם כאן, אני כבר לא צעירה ולא יודעת כמה שנים נשארו לי. סוף סוף סגרתי את המעגל הזה שאבא שלי השאיר לי לסגור״. וניר, שעומד מולה, אומר בעברית לאנשי צוות ההפקה: ״אתם קולטים מה היא אמרה לנו כרגע? אתם קולטים שגיבור הסרט שלנו וילפריד ישראל הוא האיש שחיבר בין איינשטיין לגנדי?"

"סביר מאוד שוילפריד היה גם מי שחיבר בין בובר לבין גנדי", הוא מספר כעת, "אבל אין לי הוכחה מוצקת לזה. והסיפור הזה הוא רק אחד מני רבים להם נחשפנו תוך כדי הכנת הסרט".

תחושת אשמה לא פתורה

התחקיר לסרט גילה פן נוסף בחייו של וילפריד, עליו סיפר ניר בפייסבוק. וכך כתב: "בשנת 1939, מתפרסם הספר 'פרידה מברלין' של הסופר הבריטי הנודע כריסטופר אישרווד. בספר זה, מתוארת כמו בעקיפין הסערה המתגעשת על ברלין של שלהי רפובליקת ווימאר לקראת עליית הנאצים לשלטון, דרך עיניהן של שלל דמויות שאישרווד פוגש במהלך שהותו בגרמניה באותן שנים.

"בין הדמויות הללו נמצאת גם דמותו של ברנהרד לנדאואר, איש עסקים יהודי גרמני, בעל בית כלבו גדול במרכז ברלין. לנדאואר על פי אישרווד היה נוהג ללבוש קימונו בביתו המפואר, וישן כשלצידו פסל מאבן חול של ראש הבודהא. הוא מוצג בספר באופן שלילי למדי, כאדם רדוד ונהנתן שאינו מתעניין בשינויים הפוליטיים הרי הגורל המתרחשים לנגד עיניו ובמצבם המחמיר של בני דתו. 'פרידה מברלין' הופך ברבות הימים למחזמר 'קברט', אשר מעובד לסרט הנושא את אותו השם וזוכה בלא פחות משמונה פרסי אוסקר.

הסופר כריסטופר אישרווד. הביע חרטה עמוקה על האופן שבו תאר את וילפריד בספרו 'פרידה מברלין' (צילום: ויקיפדיה)

"אישרווד מהגר לארה"ב ומנהל ממנה קריירה ספרותית מזהירה עד מותו בשנת 1986. כעשר שנים לפני מותו, כותב אישרווד רומן אוטוביוגרפי חושפני בשם 'כריסטופר ובני מינו'. ברומן זה הוא מתאר את חוויותיו בברלין של שנות השלושים ודן בפתיחות בנטייתו ההומוסקסואלית. הוא גם חושף בו תחושת אשמה לא פתורה שהוא נושא עמו משך שנים ארוכות ומבקש כפרה. הוא מתוודה, כי ברנהרד לנדאואר הוא למעשה וילפריד ישראל, יהודי גרמני ממוצא בריטי, בעליה של חנות כלבו גדולה שעמדה במרכז ברלין, אותו הכיר באופן אישי בתקופה ההיא. אישרווד מביע חרטה עמוקה על האופן שבו תאר את וילפריד ב'פרידה מברלין'.

"ב'כריסטופר ובני מינו' הוא כותב על עצמו בגוף שלישי: 'כריסטופר חשד כי וילפריד הינו הומוסקסואל מודחק באופן קיצוני, וככזה, וילפריד גינה את כריסטופר על הכנות האגרסיבית בה נהג ביחס לחיי המין שלו. יתכן והעוינות שבין השניים מנעה מכריסטופר לראות ולתאר את וילפריד ישראל כגיבור'. אישרווד כותב גם שהכאיב לו מאוד לדעת, שווילפריד הספיק לקרוא את הספר ואת האופן שתואר בו לפני מותו".

בשיחת זום עם הצופים לאחר ההקרנה, נשאל ניר האם לדעתו לעובדה שוילפריד היה הומוסקסואל יש חלק בהשכחתו. ניר שלל את האפשרות הזו. לדעתו, דווקא העובדה שלא היו לו ילדים, הובילה אותו להצלת הילדים בקינדר-טרנספורט.

בסרט מתראיינים כמה מילדי הקינדר-טרנספורט, ומספרים, בזקנתם,  סיפורים קורעי לב על הפרידה האחרונה מהוריהם, בתחנת הרכבת שממנה נשלחו לבדם לבריטניה.

הקרנה טעונה ומרגשת

ליוזמה לעשיית הסרט ולהפקתו בפועל שותפים כחמישה מחברי הקיבוץ, ובמהלך עשייתו נרתמו חברי קיבוץ נוספים לפרויקט. "היה ברור", אומר ניר, "שלא ניתן להפוך את הספר של שפהרד כולו לסרט.  זה ספר ארוך המכיל אינספור סיפורים ורגעים משמעותיים מחייו של וילפריד ישראל. היינו צריכים לבחור משהו מתוך הספר שבו נתמקד. בתהליך החשיבה על הסרט הבנו שהשאלה המעניינת ביותר היא מדוע נשכח. השארנו רמזים קטנים, נגיעות מאינספור סיפורים שווילפריד היה חלק מהם. חלק מהסיפורים הללו נחשפים בסרט לראשונה".

איך התקבל הסרט בקיבוץ?
"הקרנת הבכורה בקיבוץ הייתה טעונה ומרגשת. ישבו באולם כמה מאות אנשים, יכולתי להרגיש את האנרגיה באוויר. חששתי. בסוף ההקרנה באו אלי אנשים ואמרו לי שהסרט עשה להם סדר. הסרט נתן להם אפשרות להבין את ההורים שלהם, דור המייסדים, שלא דיברו על מה שקרה שם, והיו חסומים מבחינה רגשית. הסרט עזר לחברי הקיבוץ להבין מאיפה הם באו ולהתחבר להוריהם שנים אחרי מותם".

כרזת הסרט "האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל". "הסרט נתן לחברי הקיבוץ אפשרות להבין את ההורים שלהם, דור המייסדים"

הסרט החזיר את ווילפריד לתודעה?
"תודעה היסטורית היא משהו שמתעצב כל הזמן. הזיכרון עובר תהליך אינסופי של הבניה, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית. בהקשר הזה, כשהתחלנו לעבוד הסיפור הזה לא היה חלק מהנרטיב. בקושי היה לו ערך בוויקיפדיה. זה לא שאנחנו גילינו את ווילפריד ישראל. הוא היה אדם מאוד מוכר גם לפני השואה, ובטח בשנות השיא של פעילות ההצלה שלו בין 1938 ל-1943.

"ב-1944, שנה לאחר מותו, נכתב ספר הספדים לזכרו. בספר הזה ובמסמכים רבים אחרים, שנמצאים בארכיון הקיבוץ, כותבים עליו מרטין בובר, לורד הרברט סמואל, ד"ר חיים וויצמן, אלברט איינשטיין, משה שרת, זיגפריד להמן, מקס וורבורג, הנרייטה סולד, מרגוט קלאוזנר ועוד רבים וטובים. הם מספרים שם בהערצה גלויה על מפעל ההצלה של וילפריד ישראל. הספר של שפהרד, שפורסם ב-1984, הוא הבסיס המחקרי לסרט שלנו. אבל ההשפעה של כל אלה על הציבור הרחב הייתה מזערית. זו עובדה שעד היום אין בישראל אפילו רחוב אחד על שמו.

"יחד עם זה, בשנים האחרונות השתנתה התודעה בנוגע אליו וליהודים אחרים שהצילו יהודים בשואה. 'יד ושם' הקדיש את השנה שעברה ליהודים שהצילו יהודים תחת הכותרת של 'סולידריות בעולם מתפרק', ווילפריד ישראל היה לדמות מרכזית.

"נוסף לכך, מאז שהסרט יצא, ב-2017, קיבלנו עשרות, אולי מאות, חיזוקים מילדי הקינדר-טרנספורט, שהם כיום סבים וסבתות, וניצלו בזכותו. אם תשאל היום כל חבר בקיבוץ הזורע מי היה וילפריד ישראל? אתה תראה איך העיניים והלב נפתחים. הצדק ההיסטורי מתחיל להיעשות".

יונתן ניר בהקרנת סרטו בבנייני האו"ם בוינה. "כשהתחלנו לעבוד הסיפור הזה לא היה חלק מהנרטיב. בקושי היה לו ערך בוויקיפדיה" (צילום: אלבום פרטי)

בשל מגפת הקורונה והמשבר בתעשיית הקולנוע, מקרין ניר את סרטיו פעם בשבוע בהקרנות מקוונות, ללא תשלום, ומשוחח עם הצופים לאחריהן. "התחלנו להקרין את הסרטים", הוא אומר, "כמין תרומה של סולידריות לחברה, וראינו שזה תופס". הזמנה להקרנה של אחד מארבעת סרטיו אפשר לקבל בהרשמה לניוזלטר שלו.