גילי יובל (37), מנהלת עמותת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל, מגדירה את עצמה כ"שכירה נצחית". היא גרה בלונדון עם בעלה וילדיה מאז 2014. יש לה תואר שני באוצרות מאוניברסיטת סן מרטינס, היא עורכת פגישות עבודה בכריסטיז וסותביז (בית מכירות פומביות של יצירות אמנות), מתרועעת עם אמנים וצרכני אומנות, אך מה שמעסיק אותה בימים אלה הן חוויותיה כעובדת שכירה.

את אותן חוויות, איגדה לכדי ספר השירה הסאטירי "הפעם עם הקובץ" (הוצאה עצמית בעריכת שרון קנטור), שנמצא כעת בשלביו האחרונים של פרויקט מימון המונים. הוא מלווה באיורים של תמר ידין, ומתאר רגעים שונים ומשונים מהחיים בעולם העבודה המודרני של מיילים בשעות מאוחרות, מכונות אספרסו, היחסים עם הבוס, מתנות לחג, משרדים מעוצבים, עבודה באופן ספייס ושיחות מטבחון.

"ההוא שמכין דג במיקרו"

איך שיר נולד? במקרה של יובל, הוא נולד משעמום. כשעברה ללונדון, התקבלה, לאחר חיפושים רבים, לעבוד במשרד יח"צ לונדוני. בתחילה, נראתה לה המשרה זוהרת ומבטיחה, אך תוך זמן קצר, נחשפה אפרוריותה. "חברה שלי אמרה שמחפשים במשרד יח"צ מנהלת דיגיטל. קיבלתי זימון לראיון והתקבלתי. נורא התלהבתי, כי לא עבדתי מלא זמן ונורא חשוב ברילוקיישן שיהיה לך ניסיון מקומי.

"הקמתי להם אתר חדש, עובר שבוע ואני רואה שאין עבודה. דברים שאני מציעה מתמסמסים. היה לי משעמם. ישבתי כל היום בכיסא המשרדי, בוהה בפייסבוק ולא עושה כלום. הגעתי ב-9:00 (אם מאחרים בעשר דקות מקבלים קנס), מכינה קפה, אחרי שעה ארוחת בוקר, אוכלת את הסלרי וכולם שומעים אותי. נמנמתי, וב-12:30 וחצי יצאתי ללאנץ'. בזמן הזה התחלתי לשרבט שירים באייפון".

מתוך הספר. "ישבתי כל היום בכיסא המשרדי, בוהה בפייסבוק ולא עושה כלום. היה לי משעמם. התחלתי לשרבט שירים באייפון" (איור: תמר ידין)

את השירים פרסמה תחילה בעמוד פייסבוק שפתחה ב-2016 תחת השם "והעבד הזה הוא אני". "היו לי בראש שירים של יהודה אטלס, והתחלתי לכתוב על הבסיס הזה", היא מספרת. "כתבתי על איך לבקש העלאה, על הפסקת צהריים". בחלק משיריה היא עוסקת במרחב העבודה המשותף ובריחות העולים מהמיקרוגל המשרדי, "ההוא שמכין דג במיקרו, להגיע למיקרו כשאין תור, יש לי שיר על שיחת דיאטות".

"שיר תפילת הדרך לראיון עבודה"

מלבד חוויות פשוטות ויומיומיות, מתעדת יובל גם רגעים שכוללים התעמרות מצד מנהלים ובריונות של קולגות. "היו לי מצבים, בעיקר בישראל, של טריקות טלפון, העלבות, צעקות; וגם מצבים של אין עבודה והחרדה הכלכלית הנלווית לכך. "אני מהגרת והיו המון אכזבות. כשהייתי מובטלת זאת היתה חרדה קיומית. יש לי שיר תפילת הדרך לראיון עבודה. רק תראו אותי. תראו את מי שאני".

מתוך הספר. "בַּמִּטְבָּח הַמְּשֻׁתָּף יֵשׁ חֲלַב שְׁקֵדִים / וּמְכוֹנַת אֶסְפְּרֵסוֹ עִם פָּטֶנְטִים / גְּרָנוֹלָה מֻנְבֶּטֶת עַל חֶשְׁבּוֹן הַבַּיִת, / וּמֵעַל כִּסְאוֹת הַבַּר – סוּקוּלֶנְטִים" (איור: תמר ידין)

חקוקה אצלה גם חוויה אחת, מעליבה במיוחד, של פיטורים. כמה חודשים לאחר שהחלה לעבוד בעבודתה הראשונה בלונדון, במשרד היח"צ, פנתה למנהלת שלה וביקשה לעבור לחצי משרה. "העבודה היתה משעממת והרגשתי שאני נרקבת. העדפתי לקבל פחות כסף ושתהיה לי קצת יותר משמעות. אמרתי לה חבל לכם על הכסף, וזה כנראה נתפס כחוצפה וכזלזול, יכול להיות שזה הבדל תרבותי. היא מצאה משהו מטומטם וקראה לי לשיחת פיטורים. היא עשתה את זה בצורה מאוד דרמטית, 'אל תתנו לה להתקרב לאף חשבון סושיאל'. היא הסבירה לי למה אני לא מתאימה לתפקיד, והדבר המדהים הוא שכשעמדתי לצאת מהחדר הושטתי לה יד והיא לא הושיטה את היד בחזרה. זה היה מאד מעליב".

ברגעים כאלה, השירה מהווה עבורה עיסוק מרפא. "כשקורה לי משהו כזה אני מרגישה את העלבון ואת הכעס ואני נשארת איתו רגע, וזאת נהיית תרפיה. שימי את זה על משפט, תוסיפי עוד שורה. לפעמים השירים הם שתי שורות".

חופשת מחלה

ההתנסות שלה בעולם העבודה הבריטי לימדה אותה לא מעט על תרבות העבודה הישראלית. ההבדלים, לדבריה, ניכרים כמעט בכל תחום. "תרבות העבודה בישראל משוגעת. כל הזמן עובדים. פה יש גבולות הרבה יותר ברורים. הרבה יותר שפוי פה. בארץ הכל מתערבב – הפרטי, הציבורי, העסקי".

מתוך הספר. "תרבות העבודה בישראל משוגעת. כל הזמן עובדים" (איור: תמר ידין)

בבריטניה גם למדה מושג חדש: חופשת מחלה על רקע שחיקה בעבודה. "רופא יכול לאבחן עובדת כעובדת שחוקה, ולתת חופשת מחלה של בין שבוע לשנה. למקום העבודה אסור לדבר איתך ומשלמים לך משכורת. היה לי איזה פרויקט שסיימתי לא טוב, קצת בדיכאון. הלכתי לרופאה והיא אמרה לי 'את צריכה לנוח שבוע'. בארץ מי יעז לעשות דבר כזה? זה נתפס כחולשה".

רופא יכול לאבחן עובדת כעובדת שחוקה, ולתת חופשת מחלה של בין שבוע לשנה. למקום העבודה אסור לדבר איתך ומשלמים לך משכורת"

היא מספרת שכדי להתאים את עצמה לתרבות העבודה המקומית נאלצה לפתח מחדש כישורים בסיסיים, שעד אז נראו לה מובנים מאליהם. "למדתי איך לדבר בטלפון, איך לכתוב מייל. איך לגרום בניסוח מסוים של מייל להוציא יותר כסף ממה שהאיש שכתבתי לו תכנן להוציא. אלה כישורים מטורפים. אני יכולה להשיג בעזרתם הרבה".

"גילי של הבית, גילי של המשרד"

עולם האמנות בו היא עוסקת נכנס השנה לסוג של תרדמת. המוזיאונים סגורים, ישיבות שהתקיימו בעבר פנים אל פנים מתקיימות בזום. "קשה לחוות אומנות דרך מסך. זה אחד הדברים שאני נורא מתגעגעת אליהם". ולכל זה מתווספת העובדה שהיא יצאה לחופשת לידה בשיא הסגר הראשון.

יש משהו ביציאה למשרד, שהוא סוג של טרנספורמציה. לפני הקורונה קמתי בבוקר, עליתי על הרכבת והיו לי 40-20 דקות בהן הפכתי מגילי של הבית לגילי של המשרד. יש משהו בסביבה, במעלית, במדפסת ובמזלג שנופל במטבחון"

בספטמבר חזרה לעבוד ומצאה מציאות שונה לחלוטין מזו שעזבה. "באה הקורונה וטרפה את הכל. יש לי שיר שנכנס לספר ברגע האחרון בגלל הקורונה, ועם הזמן נהיה יותר ויותר רלוונטי. הוא מתחיל במשפט 'לאחרונה מצאתי את עצמי מקנאה בנשים של מלחמת העולם השנייה שלא הייתה להן ברירה והיו חייבות לצאת לעבוד'. עכשיו קורה ההפך, אנחנו נזרקות הביתה. מה שמעצבן אותי זה שאני עושה את זה מעולה. הבית מבריק, הילדים ב'הום סקולינג', אבל כל מה שאני רוצה זה לחזור למשרד. 9:00 עד 17:00. אנחנו משלמות מחיר, עזבי את המחיר התעסוקתי, מחיר אישי, נמחקת לנו חלק מהזהות".

איזה חלק?
"יש משהו ביציאה למשרד, שהוא סוג של טרנספורמציה. לפני הקורונה קמתי בבוקר, עליתי על הרכבת והיו לי 40-20 דקות בהן הפכתי מגילי של הבית לגילי של המשרד. יש משהו בסביבה, במעלית, במדפסת ובמזלג שנופל במטבחון. אני לא אשים רגליים על השולחן ולא אסתובב עם תחתונים. אני אדבר בטון מסוים, אענה לטלפון בצורה מסוימת. כשאני מגיעה הביתה מהמשרד ומורידה את המעיל אני חוזרת להיות גילי של הבית".

***

צוֹמֵחַ דּוֹמֵם
עַל לוּחַ שָׁחֹר מְסָרִים מְחַזְּקִים,
מִלּוֹת הַשְׁרָאָה וְהַרְבֵּה קוֹמְפְּלִימֶנְטִים.
רִהוּט מֵעֵץ, כֻּרְסָאוֹת עֲמֻקּוֹת
וְעַל כָּל הַשֻּׁלְחָנוֹת – סוּקוּלֶנְטִים.
בַּמִּטְבָּח הַמְּשֻׁתָּף יֵשׁ חֲלַב שְׁקֵדִים
וּמְכוֹנַת אֶסְפְּרֵסוֹ עִם פָּטֶנְטִים
גְּרָנוֹלָה מֻנְבֶּטֶת עַל חֶשְׁבּוֹן הַבַּיִת,
וּמֵעַל כִּסְאוֹת הַבַּר – סוּקוּלֶנְטִים.

"זֶה לֹא רַק מִשְׂרָד, זֹאת קְהִלָּה"
מְנַהֵל הַמְּכִירוֹת מִתְמַלֵּא סֶנְטִימֶנְטִים,
"זֶה מִשְׂרָד?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת, "זֹאת לֹא מִשְׁתָּלָה?!"
כְּבָר הִתְבַּלְבַּלְתִּי מֵרֹב סוּקוּלֶנְטִים.

סְתוּמָה
לִפְעָמִים אֲנִי אוֹהֶבֶת לַחְשֹׁב,
מָה יַגִּידוּ עָלַי כְּשֶׁאֶעֱזֹב.
בֶּטַח יֹאמְרוּ: "זֹאת הָיְתָה נְשָׁמָה"
וַאֲפִלּוּ: "בֶּאֱמֶת בַּחוּרָה חֲכָמָה",
וִיסַפְּרוּ כַּמָּה מַצְחִיקָה וּמִקְצוֹעִית הָיִיתִי
וְיִשְׁכְּחוּ לִי אֶת כָּל הַפְּעָמִים שֶׁטָּעִיתִי.
וְיַגִּידוּ "אַחַת כָּמוֹהָ לֹא מוֹצְאִים כָּל יוֹם"
וְ"אֵיךְ נִסְתַּדֵּר בִּלְעָדֶיהָ פִּתְאוֹם?"
וַאֲנִי אֶסְתַּכֵּל בְּמַבָּט מַחֲנִיף,
וְאֹמַר: "נוּ בֶּאֱמֶת, לְכֻלָּם יֵשׁ תַּחְלִיף"
וּבִפְנִים אֲקַוֶּה, רַק שֶׁאִישׁ לֹא יִשְׁמַע –
שֶׁבִּמְקוֹמִי יָבִיאוּ מִישֶׁהִי סְתוּמָה.

הִיסְטוֹרְיָה
לָאַחֲרוֹנָה, מָצָאתִי עַצְמִי מְקַנְּאָה
בְּנָשִׁים בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה
שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהֶן בְּרֵרָה, וּכְדֵי לִשְׂרֹד
הָיוּ חַיָּבוֹת לָצֵאת לַעֲבֹד.

לָמָּה לְהִתְגַּעֲגֵעַ לִתְקוּפָה פָשִׁיסְטִית?
כִּי בִּפְנִים צוֹעֶקֶת לִי הַפֵמִינִיסְטִית:
"תִּרְאִי אוֹתָךְ בַּבַּיִת, עִם הַיְּלָדִים וְהַכְּבִיסוֹת,
אוֹפָה וּמְבַשֶּׁלֶת, חוֹלֶמֶת עַל טִיסוֹת".

צְחוֹק הַגּוֹרָל – אֲנִי כָּזֹאת מְעֻלָּה:
הַבַּיִת מַבְרִיק, הַכְּבִיסָה כְּבָר קֻפְּלָה.
הַיַּלְדָּה בַּת 3 וְקוֹרֵאת מַאֲמָרִים,
הָאֹכֶל בָּרִיא וְטָרִי וְטָעִים,
הָעֲצִיצִים פּוֹרְחִים, הָרִצְפָּה רֵיחָנִית,
בַּתַּנּוּר יֵשׁ חַלּוֹת, בַּקֻּמְקוּם אֵין אַבְנִית

וּבֵין פְּעִילוּת אַחַת לְאַחֶרֶת,
מְקַבֶּלֶת עָלַי אֶת הַתֹּאַר "עֲקֶרֶת",
אַךְ כָּל שֶׁאֶרְצֶה וְכָל שֶׁאֲבַקֵּשׁ:
לִהְיוֹת אִמָּא נֶעֱדֶרֶת מִתֵּשַׁע עַד חָמֵשׁ.