"כשמטפלים בילד חולה קורונה לא יציב, זה דורש להיות במיגון 5-6 שעות ברצף", אומרת סוניה שרעבי, האחות הראשית של יחידת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, "אסור לשתות, אסור לאכול, אסור ללכת לשירותים כי זה יקלקל את המיגון. אנחנו אמורות להיות במיגון רק שעתיים ברצף, אבל אין ברירה. ילד לא יציב אי אפשר לעזוב אפילו לשנייה, ואין מספיק צוות."

ביחידה שמנהלת שרעבי נפתחה לפני כשבוע וחצי, לראשונה בישראל, מחלקת טיפול נמרץ קורונה לילדים ותינוקות. היחידה פועלת במתחם נפרד, ומופעלת על ידי אחיות הטיפול הנמרץ, לצד הטיפול בשאר החולים. היא הוקמה עקב התרבות מקרי קורונה חמורים בקרב ילדים ותינוקות. עד כה היו במחלקה ארבעה מטופלים. אחד מהם, תינוק בן חודשיים, נפטר בשבוע שעבר לאחר שלושה שבועות בהם היה מורדם ומונשם והצוות נאבק על חייו.

לצד התינוק שנפטר טופלו עד כה במחלקה פעוטה בת שנתיים, ושני תינוקות, בן 13 ימים, ובן 9 חודשים. מצבם של התינוקות התייצב והם הועברו למחלקת קורונה ילדים בהדסה, וביחידה נותרה רק המטופלת בת השנתיים.

"הבנו שאין ברירה וצריך לפתוח מחלקה"

"להיות אחות טיפול נמרץ ילדים זה קשה בכללי", אומרת שרעבי (51), מעל עשרים שנה במקצוע, "לרובנו יש ילדים באותם הגילים כמו המטופלים. אנחנו רואים מצבים מאוד קשים. כשילד נפטר, אנחנו קובעים פגישות של הצוות כדי לאוורר את הקושי. פה מתווסף לקושי כל הסיפור של המיגון, והמורכבות של טיפול גם במצבי ההדבקה השונים של המשפחה. זה לא פשוט."

יחידת טיפול נמרץ קורונה ילדים, הדסה עין כרם. (צילום: ביה"ח הדסה עין כרם)

שרעבי מספרת שגם בגל הראשון של הקורונה היו מקרים בודדים של ילדים חולי קורונה שדרשו טיפול נמרץ, והם אושפזו בבידוד בתוך מחלקת טיפול נמרץ ילדים. "עכשיו, כשהמקרים התחילו להתרבות, הבנו שאין ברירה ושצריך לפתוח מחלקה. לא היה זמן לתכנן או להתלבט, פשוט הגיע ילד ועוד ילד, והודיעו לנו שיגיע עוד ילד בשישי בערב, אז היה צריך להתארגן מהר על בניית מתחם, ועל כל מה שצריך כדי להגן על הצוות ועל המלווים."

לוקחות עוד משמרות ומוותרות על חופשות

כלל האחיות ביחידה מטפלות גם בילדים חולי הקורונה, וגם ביתר הילדים המאושפזים ביחידה. שרעבי מנסה לחלק את הטיפול בחולי הקורונה בצורה מאוזנת, אך הצורך ללבוש ולהסיר את המיגון יוצר קושי. "חולי הקורונה התווספו לעבודה הרגילה, שגם היא מאוד אינטנסיבית. אני כאחות אחראית מנסה כמה שיותר לגרום לחילוף הצוות שבמיגון, אבל לפעמים אי אפשר אפילו את השניות האלה שייקח לאחות אחת להתמגן ואחות אחרת להוריד מיגון. ואז יוצא שאחות נשארת על מיגון שעות על גבי שעות." 

השמירה על סטנדרט טיפול למרות העומס הכבד אינה מובנת מאליה, ומתקיימת בזכות הנכונות של האחיות ביחידה לעבוד שעות נוספות. "אני משתדלת מאוד לשמור על היחס המיטבי של אחיות למטופלים – אחות על שני מטופלים לא יציבים, ואחות אחת על מטופל מכונת לב-ריאה (אקמו) אחד. זה דורש מהצוות שלי לקחת משמרות נוספות ולוותר על חופשות, שזה גם קושי, כי יש להן ילדים בבית ואין מסגרות. הן משיגות בייביסיטר כדי להגיע לעבודה. כולם התגייסו כמו במלחמה. עם לב שלם."

"לפני שפתחנו יחידת קורונה אני הייתי שולחת 4-5 אחיות כל פעם ליחידות טיפול נמרץ קורונה מבוגרים, אבל כשפתחנו בעצמנו הבנו שלא יהיה אפשר יותר לעזור. זה מקשה על טיפול המבוגרים, אבל כולם מבינים שאין ברירה."

"צילומי חזה ממש כמו כל חולה קורונה"

"היו לנו ביחידת קורונה שני ילדים במצב מאוד קשה, מונשמים ומורדמים. עוד שניים היו אצלנו במצב בינוני, אבל כבר הראו שיפור ועברו למחלקת הקורונה הרגילה. לא מדובר בילדים עם התסמונת הדלקתית שפורסמה בחדשות שעלולה לתקוף ילדים שבועיים-שלושה אחרי המחלה (תסמונת הדומה לתסמונת קוואסקי – ד.א.). ממש ילדים שחולים במחלת הקורונה עצמה. צילומי החזה שלהם ממש כמו כל חולה קורונה."

יחידת טיפול נמרץ קורונה ילדים, הדסה עין כרם. (צילום: ביה"ח הדסה עין כרם)

"אחד מהילדים, בן 9 חודשים היה בריא לחלוטין, בלי שום מחלת רקע. הוא פיתח דלקת ריאות שהלכה והחמירה. שלושת האחרים – אחד נולד לאמא חיובית ועבר אצלנו ניתוח לב פתוח, אחת בת שלוש עברה לטיפול נמרץ ממחלקת הקורונה הרגילה עם דלקת קרום הלב ויש לה מחלת רקע, והאחרון גם יש לו מחלת רקע."

מחלקת הקורונה מאתגרת את היכולת של ההורים להישאר עם הילד, ומעלה דילמות רבות. "הורה שרוצה להישאר עם הילד במחלקה יכול, לא משנה אם הוא מחלים או חיובי או בכלל לא – אבל אז הוא צריך להישאר שם 24/7. ואז הוא גם לא מתמגן. יש לנו את כל התנאים – כורסת הורה ליד מיטת הילד, אוכל בית החולים, מקלחת ושירותים, מקרר. זה לא בית, אבל זה תנאים שמאפשרים."

"אם מלווה לא רוצה להישאר במחלקה, אלא רוצה לצאת ולהיכנס, צריך שתהיה לו תעודת מחלים, או שנבצע לו בדיקה כל שלושה ימים. היו לנו מקרים של הורים שליליים שבאו כל יום להיות עם התינוק שלהם, התמגנו כל פעם בחליפות המגן ולקחנו מהם מטושים, הם שהו עם התינוק שלהם כמה שרצו ואז חזרו לשאר ילדיהם השליליים שבבית."

"הייתה אמא שנשארה במחלקה יום ולילה. אנחנו עודדנו אותה לעבור הביתה לנוח, כי הילד שלה היה מורדם ומונשם והיו לה גם עוד ילדים בבית. היה לה קשה, אבל בסוף היא הסכימה. הייתה עוד מקרה שבגלל מחלה בבית ההורים לא יכלו להגיע, אז דודה עם תעודת מחלים הגיעה כדי להיות עם הילד. ילדים בגילאים האלה חייבים שיהיה איתם מישהו שמכיר אותם."

"מעבר לביקורים במחלקה, אנחנו בתקשורת תמידית עם כל ההורים בווטסאפ ודרך שיחות וידאו. היו גם מקרים שאף אחד לא היה יכול לבוא לבקר במשך עשרה ימים, כי כל המשפחה הייתה חיובית בבית, ועשינו להם שיחת וידאו מרגשת מאוד בה הילדים הכירו בפעם ראשונה את אחיהם החדש."

"יש סיפורים שאני סוחבת איתי כל הזמן"

"יש סיפוק אדיר בעבודה של טיפול נמרץ ילדים. בנתינה, להרגיע את ההורים ולתת להם תחושה שהילדים בידיים טובות, לשתף אותם כמה שאפשר בטיפול. אפילו במקרים שבהם ילד נפטר, כאשר ההורים אומרים תודה על כך שהילד קיבל את הטיפול המיטבי עד הסוף, ואני מרגישה שעשיתי את כל מה שיכולתי. זה גם מאוד אינטנסיבי. ויש משהו ממכר באינטנסיביות שבטיפול נמרץ. זה מקום מאוד טכנולוגי. צריך לאהוב את זה.

"ויחד עם זאת, זה קשה. יש סיפורים שאת לוקחת הביתה, סיפורים שנגעו בליבי ואני סוחבת אותם כל הזמן."