גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.
על הסף
"אנו מתייחסים במלוא הרצינות לפציפיזם! אך אנו חייבים להעביר את תקציב הארטילריה שלנו."
גנרל סטאם אצל רוברט מוסיל, בתוך: האדם ללא תכונות (1942-1930)
אפילו בימים ההם שררה הרגשה שהידרדרות למלחמה תחולל קץ של עידן. ידוע במיוחד החשש מפני העתיד כפי שהביע שר החוץ של בריטניה סר אדוארד גריי (Grey) ב־ 3 באוגוסט 1914: "האורות כבים מקצה אירופה עד קצהָ. לא נראה אותם דולקים מחדש בחיינו". גם קנצלר גרמניה תאובלד פון בת'מָן הוֹלוֶג Bethman Hollweg)) רמז לאסון הממשמש ובא: "אני צופה אבדון גרוע מכפי כוחו של האדם מרחף מעל אירופה ומעל בני עמי", קרא ככל שסכנת המלחמה קרבה לקראת סוף חודש יולי 1914 . שלוש שנים לפני כן, בנאום ברייכסטאג, הפרלמנט של גרמניה, טען הסוציאליסט הגרמני אוגוסט בבל (Bebel), לקול קריאות התנגדות רמות ומחאה נמרצת, שסכנת המלחמה באירופה גוברת וכן שמלחמה כזאת תמיט אסון נורא על היבשת. "דמדומי האלים [Götterdämmerung] של העולם הבורגני קרבים והולכים", הכריז. שלא כנבואתו של בבל, המלחמה לא הביאה לקריסת הקפיטליזם ולניצחון הסוציאליזם, ואולם הוא צדק בתחזיתו כי היא תוליד עידן חדש. הדיפלומט האמריקני ג'ורג' קינן (Kennan) תיאר לימים את המלחמה כך: "הקטסטרופה הגדולה שתוצאותיה ייוודעו לזמן רב". הוא צדק, זו הייתה קטסטרופה, והיא נתנה את האות לעידן חדש — "מלחמת שלושים השנה" של המאה העשרים — מלחמה שיבשת אירופה תתקרב בה לסף השמדתה.
תור זהב?
מה שנותר מאותם ימים, בייחוד בזיכרונותיהם של בני המעמדות המיוחסים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה דימוי העידן הזוהר של יציבות, של שגשוג ושל שלום, עידן שנשטף באורח טרגי בזוועות שיבואו. "תור הזהב", כך תיארו האמריקנים את השנים שקדמו למלחמה. המונח הזה סלל את הדרך גם לתפיסתם של האירופים את התקופה. הבורגנות הפריזאית זכרה את 1"La Belle Époque" כתקופה שהייתה בה התרבות הצרפתית מושא לקנאה בעיני העולם כולו, ופריז נראתה כמרכז הציוויליזציה. המעמדות בעלי הרכוש בברלין זכרו את "עידן וילהלם" כתקופה של עושר, של ביטחון, של פאר ושל מעמד לאומי היאה לגרמניה שאוחדה זה מקרוב. גם וינה הצטיירה כניצבת בפסגת תפארת התרבות, הזוהר האינטלקטואלי וההדר האימפריאליסטי ההיסטורי. מינכן, פראג, בודפשט, סנקט פטרבורג, מוסקבה וערים אחרות ברחבי היבשת ידעו כולן פריחה תרבותית. צורות חדשות, מאתגרות ופרובוקטיביות של ביטוי אמנותי משלל זרמי האמנות, הספרות, המוזיקה והתאטרון צצו ועלו בפרץ של יצירתיות נועזת.
בלונדון הייתה הכלכלה חשובה מן התרבות. בבירת האימפריה הגלובלית עתיד הדור הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה להתגעגע לתור הזהב שחלף לבלי שוב, תור של צמיחה כלכלית מתמשכת, סחר פורח ומטבעות יציבים. הכלכלן הבריטי הדגול ג'ון מיינרד קיינס ( Keynes) כתב לאחר המלחמה את התיאור הידוע על "תושבי לונדון" היכולים להזמין "בטלפון, אגב לגימת תה של בוקר במיטה, מוצרים שונים מקצות תבל בכמויות הרצויות להם ולצפות במידה של סבירות שהם יגיעו אל סף דלתם". זו הייתה כמובן נקודת מבט מיוחדת על בן המעמד הבינוני־גבוה, עשיר ובעל עמדה בעיר הניצבת בלב הסחר העולמי. מעטים בעיירות של מזרח אירופה, בכפרים העניים של דרום איטליה, ספרד, יוון או סרביה או בין המוני תושבי הערים שהצטופפו בשכונות העוני של ברלין, וינה, פריז, סנקט פטרבורג או לונדון עצמה, יכלו לחלום על אורח חיים אידילי כזה. אך הדימוי של תור הזהב לא היה רק פרי המצאה לאחר המלחמה.
על אף המחלוקות הפנימיות והיריבויות הלאומיות באירופה השתתפו כל המדינות בתנועת סחורות והון בלי גבולות בתוך כלכלה קפיטליסטית בין־ לאומית גלובלית משולבת. היציבות שאפשרה את הצמיחה הכלכלית הזאת נשענה על ההכרה בזהב כמעין מטבע עולמי, ששורשיו נעוצים בשליטת העיר לונדון. מבחינה זו היה לבנק של אנגליה מפתח ליציבות הכלכלה העולמית. הכנסות סמויות מעסקי ספנות, ביטוח, ריבית ויצוא כיסו את עודפי היבוא של אנגליה ואף יותר מכך. בשנים 1897 – 1898 נרשם גידול ניכר בהספקת הזהב, בייחוד מדרום אפריקה. ואולם הבנק של אנגליה לא צבר מאגרי זהב מופרזים, שהיו עלולים לפגוע במדינות אחרות, ולא צמצם אותם. הכלכלות של ארצות הברית ושל גרמניה היו דינמיות יותר וצמחו בקצב מהיר משל כלכלת בריטניה. היה סביר וצפוי שארצות הברית תשלוט בכלכלת העולם. אך לבריטניה עוד היה רובו של הסחר העולמי (אף כי הוא התכווץ והלך), והייתה בלי ספק היצואנית הגדולה ביותר של הון להשקעות. אין ספק שהיריבות בין המעצמות הגדולות על הניצול הכלכלי של העולם השפיעה לרעה על יציבות הכלכלה הקפיטליסטית הבין־לאומית. ואולם עד 1914 נותרה בעינה השיטה שהביאה במשך עשרות שנים תועלת רבה כל כך לאירופה, ובייחוד לחלקיה התעשייתיים. האמונה בהמשך היציבות, הפריחה והצמיחה הייתה נחלת רבים. היריד העולמי הגדול שנפתח בפריז ב־ 1900 נועד להציג ציוויליזציה פורחת שאירופה בלבהּ ולשיר בקולי קולות מזמור הלל לקִדמה. עידן של טכנולוגיה חדשה הוצג לעין כול. מכונות ענקיות הרשימו את הצופים בעצמתן ובמהירותן. הזוהר של "היכל החשמל", שהואר ב־ 5,000 נורות תאורה, סחרר את המבקרים וסימא את עיניהם. 24 מדינות אירופיות, לצד ארצות הברית ומדינות מאפריקה, מאסיה ומאמריקה הלטינית, הציגו ביתנים משוכללים שזכו ללא פחות מחמישים מיליון צופים מוכי השתאות והערצה בששת החודשים שהיה בהם היריד פתוח. מזרח אירופה, ובראשה רוסיה ותשעת הביתנים שלה, הציגה אף היא נוכחות מרשימה. גם "שליחות התִרְבּוּת" של אירופה הוצגה לראווה. האימפריאליזם היה בשיאו, והתיאורים האקזוטיים המרהיבים של נכסים במיני מושבות נידחות נתנו ביטוי לרושם העז שאירופה שולטת בעולם ביד רמה. דומה שהמסחר, הרווחה והשלום יבטיחו את המשך השליטה הזאת בלי גבול. העתיד נראה מזהיר.
נדמה שהיה לאופטימיות הזאת על מה להתבסס. לעומת התהליכים שהתרחשו לפני המאה התשע עשרה, ועל אחת כמה וכמה אלו העתידים להתרחש אחריה, הייתה זו מאה של שלום. מאז עידן נפוליאון, עידן שבא אל קצו ב־ 1815 , לא פרצה מלחמה כוללת ביבשת. המלחמה בחצי האי קרים, בין השנים 1853 ל־ 1856 , וכן המלחמות הקצרות שהגיעו לשיאן באיחוד גרמניה ובאיחוד איטליה ב־ 1871 , לא איימו על השלום הכללי ביבשת. עשור לאחר אותו יריד גדול בפריז פרסם הסופר הבריטי נורמן אנג'ל Angell)) רב־מכר בין־לאומי בשם האשליה הגדולה ( The Great Illusion) ובו אף הרחיק לכת וטען שהעושר המודרני הזורם מהמסחר ומהכלכלה הגלובלית המשולבת מביא לכך שאין עוד טעם במלחמות. רבים, לא רק בבריטניה, היו שותפים לתפיסה זו. היה קשה לדמיין כי הרווחה, השלום והיציבות לא יימשכו גם בעתיד הרחוק וכי יהיה אפשר למחוק אותם בזמן קצר כל כך ובמהירות רבה כל כך.
אך היה לאירופה עוד פן, מושך לב הרבה פחות. בכל רחבי היבשת השתנה במהירות המארג החברתי, אף כי לא בצורה שווה ואחידה. אזורים של תיעוש עמוק ומהיר התקיימו לצד נתחים גדולים שעדיין היו בשלב החקלאי הראשוני. כארבע חמישיות מהאוכלוסייה העובדת של סרביה, בולגריה ורומניה מצאו את מחייתם ב־ 1913 בעבודה באדמה. ברחבי אירופה כולה היה שיעורם כשתי חמישיות. רק בבריטניה הוא ירד למעט יותר מעשירית. ורק בבריטניה, בבלגיה ולמרבה ההפתעה גם בשווייץ היה ב־ 1913 שיעור העוסקים בתעשייה מתוך האוכלוסייה העובדת שתי חמישיות. אפילו גרמניה טרם הגיעה לנתון דומה. מרבית האירופים התגוררו בכפרים ובעיירות. רמת המגורים השתפרה, אך תנאי המגורים של רוב האירופים היו גרועים, אם הצטרפו להמונים שחיפשו עבודה בתנאים הלא סניטריים ששררו בערים התופחות במהירות, כברלין, וינה או סנקט פטרבורג, ואם נאבקו עוד על חייהם הלא בטוחים בכפרים. רבים הצביעו ברגליהם ונטשו. מיליוני אירופים לא נהנו מפֵּרות הפריחה הכלכלית והציוויליזציה והשתוקקו להסתלק. ההגירה לארצות הברית שברה שיאים ב־ 1907, שאז חצו יותר ממיליון אירופים את האוקיינוס האטלנטי. בגל החדש שגאה לאחר תחילת המאה — פי שלושה מן העשור הקודם — היו רבים שברחו מאוסטריה־הונגריה, מרוסיה, ובממדים גדולים אף יותר מבמקומות אחרים — מהדרום המרושש של איטליה.
המהירות שהתרחשו בה התמורות החברתיות יצרה גם לחצים פוליטיים חדשים, ואלו החלו לאיים על הסדר הפוליטי הקיים. בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הייתה העצמה הפוליטית באירופה בידי מעטים. המעמד השליט והצמרת הצבאית נשארו ברוב המדינות בידי קבוצות העילית של בעלי הקרקעות והמשפחות האריסטוקרטיות העתיקות. אלו קשרו קשרי נישואים עם השושלות החדשות, ששאבו את עושרן האדיר מהתעשייה ומההון הפיננסי. ולא פחות חשוב מכך, אירופה הייתה עוד יבשת של מונרכיות מוּרָשוֹת. הרפובליקות היחידות היו שווייץ (אשר הקונפדרציה עתיקת הימים שלה קיבלה בשנת 1848 חוקה רפובליקנית פדרלית מודרנית), צרפת (מ־ 1870) ופורטוגל (מ־ 1910).. באוסטריה־הונגריה היה הקייזר פרנץ יוזף, שעמד משנת 1848 בראש האימפריה ההבסבורגית הרב־לאומית רחבת הידיים על חמישים מיליון נתיניה, סמל ליציבותו של השלטון המלוכני.
בכל היבשת התקיימה מסגרת של שלטון חוקתי, של מפלגות פוליטיות פלורליסטיות (גם אם הן נבחרו בידי ציבור מוגבל ביותר של בעלי זכות בחירה) ושל מערכת משפט. אפילו האוטוקרטיה הרוסית נדרשה לסגת בעקבות ניסיון המהפכה של 1905 , כאשר הצאר ניקולאי השני אולץ להאציל סמכויות (אשר התברר כי היו קלושות ביותר) לפרלמנט, הדוּמָה. ואולם אפילו בבריטניה (שנחשבה מולדת הדמוקרטיה) עוד לא זכו מגזרים רחבים באוכלוסייה לייצוג פוליטי כלשהו. היו מדינות שנהגו שיטות בחירה עתיקות ימים, ובהן זכות בחירה לגברים בלבד. בגרמניה למשל העניקה החוקה משנת 1871 לכל הגברים בני 25 ויותר זכות בחירה לרייכסטאג (זכות ההצבעה בבחירות לפרלמנט של פרוסיה, שהשתרעה על כשני שלישים משטחי הרייך, הייתה מוגבלת הרבה יותר). באיטליה הוענקה זכות הבחירה לכל הגברים (כמעט) בשלב מאוחר הרבה יותר, רק ב־ 1912. אך בפרוס המאה העשרים לא הורשו הנשים להצביע בבחירות לפרלמנטים אף לא במדינה אירופית אחת. מאבקים פמיניסטיים ניסו לערער על האפליה במדינות רבות, אך עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו ההישגים בתחום זה מעטים: בפינלנד (על אף היותה חלק מהאימפריה הרוסית התברר שיש בכוחה להנהיג מעט שינויים דמוקרטיים לאחר הפיכת הנפל של 1905ברוסיה) ובנורווגיה.
השינוי המכריע, שקבוצות העילית בכל המדינות ראו בו סכנה מהותית לכוחן, היה טמון בעלייתן של מפלגות פוליטיות של מעמד הפועלים ושל האיגודים המקצועיים. ב־ 1889 הוקם "האינטרנציונל השני" של המפלגות הסוציאליסטיות באירופה כארגון גג לתיאום הדרישות הפרוגרמטיות של המפלגות במדינות השונות. מרבית המפלגות הללו עוד דבקו בדפוס זה או אחר של הדוקטרינה המהפכנית מבית היוצר של קרל מרקס Marx)) ופרידריך אנגלס (Engels). אך טבעי שההסתערות שלהן על אופיו הנצלני המובנה של הקפיטליזם וההטפה שלהן לחברה חדשה שתושתת על שוויון ועל חלוקה הוגנת של העושר הילכו קסם גדל והולך על המוני פועלי החרושת העניים ונטולי הזכויות. ניסיונותיהן של קבוצות העילית השליטות לאסור ולדכא את פעילותם של האיגודים המקצועיים הצומחים ושל מפלגות הפועלים כשלו. הפועלים התארגנו יותר מאי־פעם להגן על האינטרסים שלהם, והדבר בא לידי ביטוי בעלייה המהירה של האיגודים המקצועיים. עד 1914 כבר היה מספר החברים באיגודים המקצועיים בבריטניה יותר מארבעה מיליון, בגרמניה היה יותר מ־ 2.5 מיליון, ובצרפת היה מספרם כמיליון חברים.
ברוב מדינות אירופה גיבשו לעצמן המפלגות והתנועות הסוציאליסטיות לגוֹניהן קול ייחודי משלהן, והן זכו לתמיכה גוברת. ב־ 1905 הניחו הסוציאליסטים הצרפתים לפילוגים בתוכם והתאחדו בהצהרה: "אין אנו מפלגת רפורמה אלא מפלגת המאבק המעמדי והמהפכה". ערב מלחמת העולם הראשונה זכתה מפלגת הפועלים הצרפתית (Section Française de l'internationale Ouvrière [SFIO]) ב־ 17 אחוזים מקולות המצביעים וב־ 103 מושבים בבית הנבחרים הצרפתי. בגרמניה השיגו מאמציו של ביסמרק לדכא את הסוציאל־דמוקרטיה תוצאה הפוכה מזו שהתכוון אליה. משנת 1890 ואילך צמחה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בגרמניה, בעלת מצעה המרקסיסטי, והייתה לתנועה הסוציאליסטית הגדולה ביותר באירופה, וערב המלחמה היו בה יותר ממיליון חברים. בבחירות לרייכסטאג (הפרלמנט של גרמניה) שהתקיימו ב־ 1912 הייתה התמיכה בסוציאל־דמוקרטים גדולה מזו שקיבלה כל מפלגה אחרת. היא קיבלה כמעט שליש מהמושבים והעבירה חלחלה בגוום של המעמדות השליטים בגרמניה. באזורים המתקדמים יותר באירופה מן הבחינה הכלכלית בלם הסוציאליזם המאורגן את הקיצוניות הבוטה, למרות הרטוריקה שלו, ותיעל את כוחו לעשייה פרלמנטרית ולא מהפכנית. בצרפת עשה לעצמו ז'אן ז'ורס ( Jaurès) חסידים רבים בזכות קריאתו, על אף הרטוריקה של מפלגתו הסוציאליסטית, להגיע אל הסוציאליזם לא במהפכה אלא במסלול פרלמנטרי. אמנם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית הייתה מחויבת לדוקטרינה המרקסיסטית מבחינת הרטוריקה שלה, אך למעשה ביקשה להגיע לשלטון דרך הקלפיות. בבריטניה צמחה מפלגת הלייבור (היא אימצה את השם הזה בשנת 1906) משורות האיגודים המקצועיים ונתנה ביטוי לדאגות הפרגמטיות שלהם לאינטרסים של העובדים, ולא למיני אוטופיות מהפכניות. המסר המרקסיסטי נדחק במידה רבה לקרן זווית לטובת מסר לא מהפכני, שעל פיו אין צורך להפיל את הקפיטליזם, שכן אפשר לשפרו במיני רפורמות לטובת מעמד הפועלים עצמו. ההנחה הייתה שאפשר לשנות את השלטון במדינה באמצעי שלום כדי שהוא ייצג את האינטרסים של מעמד הפועלים. הפועלים ברוב מדינות מערב אירופה, צְפונה ומרכזה היו עניים אך לא מרוששים לחלוטין, והם היו מיליטריסטים פחות מכפי שהיו בתקופות קודמות. היה להם הרבה מה לאבד חוץ מכבליהם, והם התיישרו במידה רבה מאחורי מנהיגיהם חסידי הרפורמות.
בחלקים המפותחים פחות של היבשת היה המצב שונה. העימות עם כוחה של המדינה היה חריף ונוקב יותר. לא הייתה כמעט זליגה של השלטון באמצעות ארגוני ביניים או מבנים חברתיים שהעניקו לאזרחים יד ורגל במדינתם. השלטוהיה בדרך כלל עריץ, הביט באזרחים מלמעלה למטה והסתמך במידה רבה על כפייה, על מעמד שליט מושרש היטב, על פקידות מושחתת ועל מוסדות ייצוגיים רופסים, או שכלל לא היו מוסדות כאלה. רעיונות בדבר התקדמות בלי סייג לכאורה של הציוויליזציה, הנשענת על סמכות מיטיבה של המדינה ועל כיבוד החוק — רעיונות שלימים יהיו חלק מהרגשת האבדן של תור הזהב בקרב מעמדות הביניים במרכז אירופה, בצפונה ובמערבה — נראו מוזרים ותמוהים בשוליים הדרומיים והמזרחיים שלה. כך למשל גברו בקטלוניה ובחבל הבסקים בשנים הראשונות של המאה העשרים השביתות, המהומות וההתקוממויות המקומיות נגד שלטון המדינה ונגד "שלטון הבורגנות". האנרכיזם, מלווה לא פעם בהתפרצויות של אלימות נגד המדינה, קיבל תמיכה רבה של הפועלים חסרי הקרקע באנדלוסיה. בדרום איטליה, ששם היו פקידי המדינה המושחתים בכיסיהם של בעלי האחוזות, היו גילויים רבים של תסיסה אלימה בקרב הכפריים. כנופיות של בריונים שוטטו בכפרים ושילבו פשע עם מחאה עממית והגנה על האיכרים ועל הפועלים חסרי הקרקע מפני כוחם של המדינה ושל בעלי הקרקעות הגדולים. מנהיגי אירופה נתקפו אימה מפני הסכנה של מעמד הפועלים המהפכני, בייחוד בגל הראשון של השביתות ושל התסיסה החברתית ב־ 1905. רוסיה ניצבה על סף מהפכה שאיימה להפיל את הצאר, והיד הקשה של המדינה המדכאת הפכה לאלימות קונטרה־מהפכנית של ממש באותה שנה, כאשר חיילים בסנקט פטרבורג טבחו במאתיים פועלים ופצעו עוד מאות. המהפכה דוכאה. נעשו ויתורים, קוסמטיים יותר מאשר מכוננים, לטובת הייצוג הפרלמנטרי, אך השלטון נשאר בידי הצאר ושריו הממונים. חסרי הכוח, ובייחוד ראשי התנועה הסוציאליסטית על שלל המחלוקות הדוקטרינריות שציינו אותה, לא הופתעו מכך. האוטוקרטיה של הצאר לא תשנה את פניה ברפורמות. יש להפיל אותה. התוצאה הייתה רדיקליזם פראי, מועצם של הסוציאליזם הרוסי.
תנועות נגד פופוליסטיות צצו ועלו לא רק בתגובה למה שנתפס כסכנה מצד תנועות השמאל, אלא גם כדי לסייע לממשלות שלא היה להן כמעט גיבוי להרחיב את בסיס התמיכה שלהן. רבות פעלו בחסות ישירה או עקיפה של תעשיינים או בעלי אדמות, שביקשו להסיט את ההתנגדות המעמדית ולתעל אותה לאפיקים שיהיה קל יותר לשלוט בהם. הם ביקשו "להלאים" את ההמונים, להחדיר בהם רוח של לאומנות תקיפה, אימפריאליסטית וגזענית, כדי להבטיח את המשך הסטטוס־קוו הפוליטי. המשימה עלתה בידם במידת־מה. לאומנות לוחמנית, אנטישמיות פרועה ושאר סוגי הגזענות היו עניין של שגרה מחוץ למיעוט שנמשך לדוקטרינות של הסוציאליזם הבין־לאומי. התרחבות החינוך היסודי, עליית האוריינות וכן העיתונות העממית הזולה הציעו אפיקים להתפשטות ההשפעות האלה. הפוליטיקה של ההמונים נפתחה לצורות חדשות של גיוס מימין ומשמאל. ודאויות מוכרות מימים ימימה החלו להתפוגג. הממסד הפוליטי של קבוצות העילית השמרניות והליברליות הישנות איבד את ביטחונו.
המחשבה שגיוס ההמונים עלול לאיים על הסדר הפוליטי והחברתי הקיים דחפה את הפסיכולוג הצרפתי גוסטב לה בון ( Le Bon) לפרסם ב־ 1895 ניתוח של התנהגות ההמון, ההמון: חקר הנפש העממית (The Crowd: A Study of the Popular Mind או בנוסחו המקורי — La Psychologie des fouls). טענתו, שהרציונל נעלם כאשר האדם נתון לדחפים רגשיים אי־רציונליים של ההמון, השפיעה רבות בפרוס המאה החדשה — סִפרו נמכר ב־ 45 מהדורות ותורגם ל־ 17 לשונות, ולימים נחשב ספר חובה לחולמים להיות דיקטטורים פשיסטים. ברחבי אירופה לא היה קושי לטפח את הדחפים הרגשיים, שייחס לה בון למאפייני ההמונים, על ידי פניה אל הלאומנות. קבוצות העילית השליטות של אירופה לא ראו בלאומנות גורם מסוכן כמו הסוציאליזם. ואכן, עד המלחמה היה אפשר להכיל את הסכנות שהוטמעו בלהט הלאומנות ולבלום אותן. אך הן טמנו את זרעי כוחות העתיד לערער ולבסוף גם להשמיד את הסדר הקיים.
הקיטוב הפוליטי, המתחים ששררו בענייני חוץ וההסתבכות בעימותים חיצוניים — כל אלה עיצבו רטוריקה לאומנית צורמנית ברמות שונות. בספרד נעשו ניסיונות ליצור אחדות סביב רעיון "התחייה הלאומית", אך הם סוכלו עקב התבוסה הרת האסון ואבדן המושבות לארצות הברית במלחמה ב־ 1898 שזכתה לתמיכה עממית רחבה. הניסיונות הללו היו ממילא אבודים מראש לנוכח השסעים הפנימיים העמוקים, הן האזוריים והן האידאולוגיים, שקרעו את המדינה לגזרים. אך הלהט הקדוש לצאת למסע הצלב של כינון אומה שקמה מן האפר על ידי מאבק באויבים מבית עתיד להוביל עם הזמן לעימות נורא מאין כמותו.
ברוב המדינות הוטמעו דימויי האויב מבית ומחוץ ברטוריקה ששברה שיאים של תוקפנות. תקשורת ההמונים עוררה שנאות — בדרך כלל הייתה זו שנאת זרים עמוקה, ולא פעם גם גזענות לכל דבר ועניין — שהממשלות שמחו לעודד. המלחמה שפרצה בדרום אפריקה בשנים 1902-1899 תרמה מאוד ללָחמנות הלאומנית הקיצונית בבריטניה — "ג'ינגואיזם", כפי שזו כונתה. בגרמניה טיפחה הממשלה השמרנית להט לאומני במה שכונו "הבחירות ההוֹטֶנטוֹטיוֹת" ב־ 1907 כדי להשחיר את פניהם של יריביה הסוציאל־דמוקרטים הלא פטריוטים כביכול. העובדה שהסוציאל־דמוקרטים הגדילו למעשה את כוחם בקרב המצביעים — אף כי איבדו מספר ניכר של מושבים — מעידה כי כמו בבריטניה, גם כאן היה הג'ינגואיזם מטבע עובר לסוחר בקרב מעמדות הביניים הרבה יותר מאשר בקרב מעמד הפועלים.
הארגונים הלאומניים, כמו הליגה הפאן־גרמנית, ליגת הצי וליגת ההגנה הגרמנית — ליגות שלכל אחת ואחת מהן היו תומכים רבים בקרב מעמד הביניים ומעמד הביניים הנמוך — הטיפו למדיניות חוץ תקיפה הרבה יותר הדוגלת בהתפשטות. עד 1914 היו הארגונים הללו רק קבוצות לחץ חשובות, אך עוד מחוץ לזרם המרכזי של הפוליטיקה, וכמובן מחוץ לממשלה. אף על פי כן פשטו הרעיונות הלאומניים התקיפים וחדרו לכל פינות הזירה הפוליטית, פרט לשמאל הסוציאליסטי. באיטליה נותרה הרגשת השפלה לאומית עקב התבוסה הרת האסון של צבא איטליה הקולוניאלי (תוך כדי אבדן של יותר מ־ 5,000 חיילים איטלקים) לצבא אתיופיה באָדוֹוָה ב־ 1896 , והתחזקה ההרגשה שהמדינה היא "אומה פרולטרית" שאין לה מקום ליד שולחנן של המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות של אירופה. רגשות אלה הזינו רגש לאומני בעל להט דתי כמעט, וזה הדגיש את המאבק ואת הקרבן והטיף למדינה אנטי־ סוציאליסטית חזקה, לעצמה צבאית ולמדיניות חוץ תקיפה יותר. למרות כל הרעש והצלצולים, האיטלקים הלאומנים לא ייצגו את דעת הרוב בחברה השסועה הזאת, והם נחשבו למטרד עבור הממשלה ותו לא. עם זה, הלחץ של הלאומנים מילא תפקיד בהחלטתה של הממשלה הליברלית להשיג לעצמה מושבה על ידי כיבוש לוב ב־ 1911 — המלחמה הראשונה שהיה בה שימוש בהפצצות מן האוויר, כאשר האיטלקים הפציצו מספינת אוויר את הכוחות העות'מאניים הנסוגים. באיטליה וכן בגרמניה עוד הייתה הלאומנות הרדיקלית בבחינת עניין למיעוטים. ייתכן שאלמלא פרצה "המלחמה הגדולה", היא הייתה נשארת כזאת, אך זרעי ההתפתחויות הממאירות כבר נטמנו.
הלאומנות הלכה והגדירה את "הלאום" לא על פי הטריטוריה אלא על פי המוצא האתני — וכך קבעה מי יורשו להימנות עמו. אדמונד ארשדיקון Archdéacon)), הצרפתי הלאומני למשל, הכריז על עצמו בבחירות 1902 כי הוא אויב מוצהר של האינטרנציונליזם. "כאנטישמי אני דורש ש־ 150 אלף היהודים ומשרתיהם ו־ 25 אלף הבונים החופשיים ישימו קץ לדיכוי ולחיסול של 38 מיליון הצרפתים". לדבריו, הוא מייצג את "הרפובליקה האמתית, הרפובליקה הצרפתית". למעשה, בצרפת ובמקומות אחרים באירופה הייתה הלאומנות תנועה פוליטית רווּיַת מחלוקות פנימיות. לא היה בכוחה להתמודד על השלטון במדינה, אלא לכל היותר לגרום לממשלות לנקוט עמדות חדות יותר וצעקניות יותר במדיניות החוץ שלהן. ואף כי הפוליטיקה הלאומנית הייתה רק נחלת השוליים בצרפת, הרעיונות שעמדו בלבה — אומה המוגדרת על פי הדרתם של מי שאינם ראויים להימנות עמה, ובראשם היהודים — נותרו צרופים כשהיו, כחלק מהתרבות הצרפתית המפולגת. טיעונים דומים נשמעו ברוב ארצות אירופה.
האנטישמיות הייתה מונח חדש לתופעה ישנה שרווחה ביבשת: שנאת היהודים. האנטגוניזם הנוצרי המסורתי כלפי "רוצחי ישו", שהיה קיים מאות בשנים, נשאר נפוץ וקוּדם בידי הכמרים הנוצרים — פרוטסטנטים, קתולים ואורתודוקסים. מרכיב אחר של שנאה מושרשת נמצא בשנאות הכלכליות והחברתיות עתיקות הימים, שגברו בד בבד עם החירויות החדשות שהיהודים נהנו מהן והרחיבו את מעורבותם בחיי העסקים והתרבות. השנאה הזאת באה חיש מהר לידי ביטוי בהפיכת היהודים לשעיר לעזאזל בכל משבר כלכלי. לקראת סוף המאה התשע עשרה נוספו על הביטויים המוכרים והאכזריים לא פעם של שנאת היהודים גם נימות חמורות ומאיימות הרבה יותר. עתה הן השתלבו בדוקטרינות גזע חדשות, רצחניות באופיין, שהציעו מיני הצדקות פסידו־מדעיות, ביולוגיות, לשנאה ולרדיפה. האפליה הישנה, המוכרת והגרועה ממילא אפשרה ליהודים (ולעתים אף אילצה אותם) להתנצר. האנטישמיות הביולוגית פסלה את האפשרות הזאת. על פי הלך הרוח הזה, היהודים שונים "בדמם" מן הבחינה המדעית, הגזעית. יהודי אינו יכול להפוך לצרפתי או לגרמני, כשם שחתול אינו יכול להפוך לכלב. הדוקטרינה הזאת הצביעה לא רק על אפליה אלא אף על הדרה מוחלטת. זאת ועוד, זו הייתה דרך להשמדה פיזית.
הרטוריקה האנטישמית הייתה מחרידה. אנטישמים גרמנים נקטו לשון מעולם הבקטריולוגיה כדי לתאר את היהודים. קרל לואגר (Lueger), ראש העיר הפופולרי והנערץ של וינה, כינה את היהודים "חיות טרף בדמות אדם", ולפני כן אמר שהבעיה היהודית תבוא על פתרונה אם כל היהודים יועמסו על אנייה גדולה שתוטבע בלב ים. אך למרות הרטוריקה הזאת, נדמה שהאנטישמיות כמדיניות פוליטית הייתה במגמת דעיכה בתור הזהב שקדם למלחמת העולם הראשונה, למצער במערב אירופה. זה היה עניין מטעה מעט, שכן במקרים רבים מצאה האנטישמיות את מקומה בזרם המרכזי של השמרנות. הפצת הדימויים השליליים לא נעלמה מעל לפני השטח, אך עד המלחמה הייתה השפעתה הפוליטית מוגבלת. למרות האנטישמיות בשוליים הפוליטיים יכלו רוב היהודים להרגיש בבית בגרמניה של וילהלם. צרפת חוותה זה לא כבר את פרשת דרייפוס המחפירה, פרשה שהורשע בה שלא כדין בבגידה קצין צבא יהודי ונתנה את האות לגל של אנטישמיות חסרת רסן. שם הייתה אפוא האווירה כלפי היהודים מאיימת יותר. אך גם בצרפת השתפר המצב בשנים הראשונות של המאה החדשה. גרוע הרבה יותר היה מצבם של היהודים במזרח אירופה. פוגרומים ברוטליים, שהותירו אלפי יהודים הרוגים ופצועים, פרצו מדי פעם בפעם ביזמת המשטרה וממשל הצאר והכתימו שטחים נרחבים במערב רוסיה בשנים 1903 – 1906 . פולין, אוקראינה, הונגריה, רומניה והאזורים הבלטיים היו גם הם זירות של שנאה פרועה ליהודים. לא במקרה עתידים האזורים הללו — בנסיבות שונות — להיות גאיות ההריגה הגדולים של אירופה.
פניו האפלים של תור הזהב של הציוויליזציה והקִדמה באירופה התגלו בצורתם העוברית גם בדפוסי מחשבה אחרים: "האיגניקה" ושאר בשרה הקרוב "הדרוויניזם החברתי", שורשיהם נטועים בעבודתו של סר פרנסיס גלטון (Galton) בלונדון. גלטון יישם את התאוריות האבולוציוניות של דודו צ'רלס דרווין (Darwin) וטען שהיכולת היא עניין תורשתי, וכי אפשר לשפר את הגזע האנושי על ידי הנדסה גנטית. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה משכו איגניקנים את שימת הלב במדינות אחרות באירופה, בהן ארצות סקנדינביה, שווייץ וגרמניה, וכן בארצות הברית. האיגניקה נחשבה מדע "מתקדם". עם תומכיה בבריטניה נמנים הוגים ידועים שהיו קשורים לממסד הליברלי או לשמאל הפוליטי בראשיתו, כגון ג'ון מיינרד קיינס, לורד בוורידג' (Beveridge), ה"ג' ולס (Wells), סידני וב (Webb) וג'ורג' ברנרד שו Shaw)). במכתב פרטי שכתב הסופר האנגלי ד"ה לורנס ) Lawrence ( ב־ 1908, יותר משלושים שנה לפני "פעולות המתת החסד" של הנאצים, הוא ראה בחיוב הקמת "חדר מוות" גדול, שיוכנסו אליו בעדינות, לצלילי תזמורת שתנגן נעימות חרישיות, "החולים, הפיסחים ובעלי המום".
נדמה שהאיגניקנים מציעים אפשרות "לעקור" מן החברה מיני גורמים המולידים פשע, אלכוהוליזם, זנות וצורות אחרות של התנהגות "סוטה". האיגניקה התמזגה באידאולוגיה האימפריאליסטית הקלסית של "הדרוויניזם החברתי", אידאולוגיה הנשענת על ההנחה שיש סוגי גזעים הנעלים מטבעם על האחרים. גלטון עצמו כתב ב־ 1908 שהיעד הראשון של האיגניקנים הוא להגביל את הילודה של "הלא כשירים". חיסול "הלא בריאים" יניב עם הזמן, כך הניחו, חברה טובה יותר, בריאה יותר. חששות מפני ניוון הגזע בשל קצבאות סעד המעודדות הִתרבות בקרב המגזרים "הנחותים" בחברה השתלבו ברעיונות על היעילות הלאומית.
כתב עת גרמני ערך בשנת 1911 תחרות בשאלה "כמה עולים הגורמים הנחותים למדינה ולחברה?" הזוכה היה פקיד של "המקלט הכללי לעניים" מהמבורג, שכלל בתשובתו את הרוב המכריע של הוצאות הרווחה. הרעיון לעקר את ה"נחותים" החל לצבור תאוצה בחוגי הרפואה. בגרמניה קשר הרופא אלפרץ פלוץ (Ploetz) את האיגניקה ל"היגיינה גזעית" והקים את האגודה להיגיינה גזעית. עד 1914 היה מספר חבריה קטן, 350 , והיו לה ארבעה סניפים בערים בגרמניה. בשנה זו ניסחה האגודה את דרישתה להסדרת הליכים "שבהם הפלה מלאכותית או עיקור נראים רצויים מן הבחינה הרפואית". רק שבועות אחדים לפני המלחמה הכינה ממשלת הרייך טיוטת חוק שדחתה נימוקים חברתיים או נימוקי איגניקה לעיקור או להפלות מלאכותיות והתירה נקיטת צעד כזה רק במקרה של "סכנה מידית על החיים או על שלמות הגוף". קודם שהצעת החוק הייתה לחוק הייתה גרמניה במלחמה. כמו האנטישמיות, ייתכן מאוד שבלי המלחמה גם האיגניקה — ועל אחת כמה וכמה הגרסה שדיברה על היגיינה גזעית — לא הייתה זוכה לחשיבות שקיבלה באווירה שהשתנתה מן הקצה אל הקצה. אך גם כך הונחו היסודות האינטלקטואליים של ההתפתחויות המאוחרות יותר לתור הזהב של הציוויליזציה באירופה.
על אף מראית העין השטחית של שקט ושלווה טמנה בחובה אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה את זרעי האלימות שהתפרצה מאוחר יותר. יריבויות ושנאות — לאומיות, דתיות, אתניות ומעמדיות — חיללו וזיהמו כל חברה וחברה. המקומות האלימים ביותר ביבשת היו ארצות הבלקן והאימפריה הרוסית. לאחר כישלון המהפכה ברוסיה, ב־ 1905 , נקמו כנופיות פרוטו־פשיסטיות באויביהן נקמה אכזרית, במקרים רבים בתמיכת המשטרה. מי שסבלו יותר מכול מפרצי הזעם הללו היו היהודים. יותר מ־ 3,000 יהודים נרצחו ב־ 690 פוגרומים שדווח עליהם באוקטובר 1905. הפוגרום הנורא ביותר התרחש באודסה והשאיר אחריו 800 יהודים הרוגים, 5,000 פצועים ויותר ממאה אלף בלא קורת גג. פעולות גמול קונטרה־מהפכניות הסתיימו בהוצאתם להורג של 15 אלף מתנגדי המשטר הצארי. חמור יותר היה המצב באימפריה העות'מאנית, שהשתרעה על פני רוב שטחו של המזרח התיכון והייתה בשליטת הטורקים למן המאה החמש עשרה, אך עתה הייתה נתונה בשקיעה שלא הייתה ממנה דרך חזרה. על פי כמה אומדנים, יותר משמונים אלף ארמנים נרצחו באימפריה העות'מאנית בין 1894 ל־ 1896 בפעולות הדיכוי הברוטליות של השולטאן עבד אל־חמיד השני. הטבח נעשה בהשראת חששותיהם של הטורקים מפני עליית הלאומיות הארמנית ומטעמים של תסיסה כלכלית ושל אנטגוניזם דתי ומעמדי. אפילו המשטרה עמדה מנגד. מעשי הטבח בארמנים נמשכו מדי פעם בפעם ברחבי האימפריה העות'מאנית. ב־ 1909 נרצחו עוד 15 עד עשרים אלף ארמנים.
ואולם רוב מעשי האלימות יוּצאו אל מחוץ לגבולות אירופה. אפילו מעצמות אימפריאליסטיות ששרר בהן שלום יחסי והייתה בהן פריחה גואה מבית נקטו אלימות לא קטנה כדי להבטיח את שלטונן בשטחים זרים ולשעבד את תושבי המושבות שלהן. ארבע חמישיות משטח העולם היו בשליטה ישירה או עקיפה של בריטניה, של צרפת ושל רוסיה. ואם נתקל השלטון האימפריאליסטי בהתנגדות, הוא הגיב באכזריות. וילהלם השני קרא לכוחות הגרמניים לנהוג כמו אטילה ההוני בדיכוי מרד הבוקסרים בסין, ב־ 1900 . כוח בין־לאומי הורכב מכמה מדינות באירופה, מדינות בעלות עניין בניצול הכלכלי של סין, ולצדו כוחות אמריקניים ויפניים. כוחות אלו השתתפו במעשי זוועה של ביזה ואונס רבים מספור. על פי כמה אומדנים, מאה אלף סינים נפלו קרבן למעשי הטבח הללו.
גילויי אכזריות קשים מנשוא פרצו באין מפריע במושבות. בין 1885 ל־ 1908 נרצחו בקונגו — שהייתה למעשה אחוזה פרטית של לאופולד השני מלך בלגיה — כעשרה מיליון גברים, נשים וטף במעשי זוועה חסרי רסן שעשו אדוניהם הקולוניאליים תוך כדי ניצול הביקוש העולמי לגומי. בשנים 1899 – 1902 היו הבריטים מעורבים בשלוש שנות לחימה מרה בבּוֹרים, הביסו אותם וכוננו שלטון מלא בדרום אפריקה. בדרך אל הניצחון לא בחלו הבריטים במדיניות אדמה חרוכה חסרת מעצורים, שתכליתה הייתה להשמיד את רכוש האויב ולכונן מחנות שהוגדרו "מחנות ריכוז", בעיקר למעצר נשים וילדים בורים. רבע מ־ 28 אלף האסירים (רובם ככולם בני פחות מ־ 16 שנה) מתו בצפיפות המזעזעת ובתנאי הסניטציה שורצי המחלות. על פי אומדנים אחדים, שמונים אחוזים מבני השבטים הֵרֵרוֹ ונָאמָה (כ־ 65 אלף איש בסך הכול) נספו בין 1904 ל־ 1907 בדרום מערב אפריקה (כיום נמיביה). כוחות קולוניאליים של גרמניה ביצעו מעשי נקם שיטתיים נגד המורדים בשלטון הקולוניאלי שלהם, גירשו אותם ללב המדבר, ושם מתו רובם מרעב ומצמא. רבים אחרים הועבדו עד מוות במחנות עבודת כפייה )הגרמנים אימצו את המונח האנגלי שלהם והחלו לכנותם "מחנות ריכוז"(.
המתחים הבין־לאומיים בין המעצמות הגדולות החלו לגאות, וכך גם הלחצים להתחמש מחדש ולהכיר ביכולת ההרס של כלי נשק חדשים, העלולים לשנות את פני המלחמה המוכרת מאז ומעולם. ב־ 1899 הזמין דווקא הצאר של רוסיה, ניקולאי השני, הוא ולא אחר, נציגי ממשלות של 26 מדינות לוועידה בהאג. מטרת הוועידה הייתה לשמר את השלום ולהגביל את החימוש כ"פתיחה משמחת למאה שבפתחה אנו עומדים". התוצאות — ועידות כלליות על יישוב מחלוקות בין־לאומיות, חוקי מלחמה ואיסור השימוש בכלי נשק מסוימים לתקופה של חמש שנים — התגלו חיש מהר כריקות מתוכן; אך הן העידו על ההבנה שאי אפשר לראות בהמשך עידן השלום באירופה עניין מובן מאליו ועל אי־נחת לנוכח היכולות של הנשק התעשייתי המודרני. הייתה הרגשה גוברת והולכת שהמשימה הראשונה במעלה היא מניעת המלחמה עצמה, על התהפוכות הפוליטיות והכלכליות האדירות שיתלוו אליה. לצורך לקיים את השלום באירופה ולהבטיח את המשך הצמיחה הכלכלית ואת הפריחה היה ממד חדש. אך מנהיגי אירופה, הגם שקיוו לשלום, התכוננו למלחמה. ואם אין מנוס ממלחמה, מוטב שהניצחון יהיה מהיר.
1 "התקופה היפה", 1871 – 1914 , תקופה של פריחה באמנות ובמדעים בצרפת.