"עכשיו אין מסעדה, אבל החתולים מחכים", אומר יעקב חנא (58), מסעדן עם ניסיון של יותר מ-40 שנה. המסעדה שלו סגורה, הטיילת של עכו ריקה מתיירים, אבל החתולים משוטטים. "הם בחל"ת", הוא אומר, "טוב להם כאן". גם לחנא טוב כאן. וגם לא כל כך טוב.

איך טוב? כי מאז שפרצה הקורונה ונסגרו המסעדות, חנא "בחופש גדול", כדבריו. "אני אחד שלא היו לו חופשים", הוא אומר, ומונה רק מלחמות שנתנו לו רגע לנוח. "היה לי חופש ב-91', בזמן מלחמת המפרץ; היה לי עוד חופש יפה של בערך חודש וחצי ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, ועכשיו החופש הכי גדול בקורונה.

דייר קבע בטיילת של עכו. "גם החתולים בחל"ת" (צילום: רז רותם)

"רציתי את החופש", הוא מודה, "זה היה חסר לי. הגעתי למצב שאני כבר נשבר. לא הכל בחיים זה עבודה. בן אדם צריך מנוחה, מרגוע, את המשפחה, את הילדים, הנכדות". אבל לא הכל טוב. "עכשיו זה כבר מוגזם", הוא אומר, "עכשיו אני מחכה שיסיימו כבר את הסגר".

הוא מתגעגע לעבודה. "לקום בלחץ, להתארגן מהר כדי להגיע לעבודה, טלפונים, העובד הזה הבריז, לריב עם הספק הזה, להתעצבן על העובד הזה. זה כיף, זה תענוג, אני חי את זה. זאת תנועה טובה, ותנועה זה דבר בריא מאוד". אבל ללב מתגנב גם חשש. "אני מרגיש משהו לא טוב בשבילי. התרגלתי לחופש. כבר אין חשק לחזור לעבוד. עכשיו, כדי שאחזור אני צריך להתרגל מחדש. לספקים, לביטוח לאומי, זה לחץ".

כדי להתרגל, החליט לנצל את ימי הסגר לשיפוץ המסעדה. "תיכף אני מסיים את כל השיפוצים, אני מביא צוות, מנקים, תוך יומיים המקום מבריק. אזמין אותך שתבואי לצלם", הוא אומר, והעיניים נוצצות.

חנא ומסעדת "הלחם והדגים" הסגורה. "רציתי את החופש, אבל עכשיו זה כבר מוגזם" (צילום: רז רותם)

נוצצות כי שוב מתגנב החשש. "העובדים ואני נפתח עם פחד, ממה שיהיה עוד חודש-חודשיים. נפתח ונתחיל לחשוב מתי יסגרו אותנו. העובדים יגידו: 'החזרת אותנו, אבל מי יכול לדעת שעוד חודשיים-שלושה התחלואה לא תעלה ויגידו שוב סגר'. לעובדים אין אמונה. הם כבר לא מאמינים. אנחנו תלויים אחד בשני. אני אכלתי אותה, הם אכלו אותה. כולנו אכלנו אותה. אני מקווה שזה לא יקרה, אבל יש לנו כבר את הפחד הזה בפנים.

מסעדת הלחם והדגים בשיפוצים. "אני מביא צוות, מנקים, תוך יומיים המקום מבריק" (צילום: רז רותם)

"כשפתחנו קצת בקיץ, התחילו לדבר על זה שהתחלואה עולה, שאנשים עושים מסיבות, חתונות. כבר באוגוסט התחלנו לדבר על הסגירה. להזמין או לא להזמין סחורה. בסגר הראשון נשארתי עם הרבה סחורה, חילקתי, זרקתי. זה היה קשה. אבל עכשיו אני נכנס, פותח מקררים ויודע מה אני צריך".

"לא גדלתי בוס"

חנא נולד בבאר שבע. אביו, חאפז, היה איש קבע והמשפחה חיה בדרום. לאחר שהאב נפצע והשתחרר, עברה המשפחה צפונה, לכפר ראמה בגליל, שבו גדל האב. ב-1964-65, שכר האב שטח בטבחה, ליד הכנרת, הקים מסעדה, וקרא לה "הלחם והדגים", כשם הכנסייה הסמוכה. יותר מ-20 שנה פעלה המסעדה במקום, "עד שב-1987 המנזר החליט שכל מי ששכר שם יחזיר את האדמות", מספר חנא. "באותה תקופה אבא שלי הכיר כמה חבר'ה שאמרו לו שיש מקום בעכו העתיקה, שנקרא הנמל הפיזני, והציעו לו לפתוח שם יחד איתם מסעדה. אבא שלי הסכים".

התחלתי בלשטוף כלים ולנקות דגים. אבא שם אותי בעבודה הכי שחורה שיש במסעדה, שאלמד את החיים. שארגיש בעור שלי כמה זה קשה"

במשך שנתיים שיפצו את המקום, ופתחו את מסעדת גלילאו (היכן שכיום נמצאת מסעדת דוניאנא) ואת בית הקפה טוסקנה. חנא הוכשר לעבודה במסעדה מאז שהיה בן 16 וחצי. "עזבתי את בית הספר בכיתה י'. לא רציתי ללמוד. לא אהבתי. אמרתי שאלך בדרך של אבא שלי. אבא אמר לי: 'אתה לא רוצה ללמוד? אל תלמד. בכוח לא לומדים'. לא גדלתי בוס. התחלתי בלשטוף כלים ולנקות דגים. אבא שם אותי בעבודה הכי שחורה שיש במסעדה, שאלמד את החיים. שארגיש בעור שלי כמה זה קשה".

ב-1981 התגייס לצה"ל. "עשיתי את השלוש שנים. בתקופה של השירות קיבלתי ניסיון חיים, התבגרתי. הבנתי מה טוב ומה לא טוב, איך לעבוד, איך להתנהג. לאט לאט התחלתי להתעניין, למדתי איך למכור. כשהגעתי למסעדה בנמל הפיזני התחלתי ללמוד טוב את הבישולים. הטבחים עבדו ואני הסתכלתי. אבא נתן לי, הוא ראה שיש לי רצון, פתח לי את הדלתות ולמדתי טוב את העבודה".

"עברתי ממים מתוקים למים מלוחים"

חנא עבד אצל אביו במסעדה בעיר העתיקה, אבל חלם על מסעדה מחוץ לחומות, בפינה שקטה מול הים. "כל יום, כשנסעתי מהבית בראמה לעבודה במסעדה, עברתי כאן. עוד לא היתה פה טיילת. היה כביש צר, אבנים, קוצים, בלי תאורה, בלי כלום. הסתכלתי על הבניין ואמרתי לעצמי שפה תהיה מסעדה".

את החלום הגשים כעבור כשמונה שנים. האב נפרד משותפיו בעיר העתיקה, ויחד החליטו להקים מסעדה חדשה במקום שיהפוך לימים לטיילת שמחברת בין עכו העתיקה לעכו המודרנית. "אנשים אמרו לי: 'יעקב, אתה לא נורמלי, מה אתה בא לעשות במקום כזה. חשוך, אין כלום, אתה לא תעבוד'. אמרתי להם: 'חבר'ה, תנו לי כמה שנים ואתם תראו לְמה האזור הזה יהפוך'. אמרתי לאבא שלי שאקרא למסעדה 'הלחם והדגים', כי משם התחלנו. אלה השורשים שלנו. איפה שגדלנו ואיפה שלמדנו את המקצוע הזה".

המבנה שבו פעלה המסעדה המשפחתית הראשונה בטבחה לצד כנסיית הלחם והדגים משמאל. "בשבילי זה היה גן עדן" (צילום: אלבום פרטי)

חלפו שנים מאז שהמסעדה בטבחה נסגרה, וחנא נזכר באותם ימים בערגה. "אלה היו השנים הכי כיפיות. היתה תיירות, וטבריה ופאבים. עד היום אני חושב על המקום הזה. בשבילי זה היה גן עדן".

המעבר מהכנרת לים של עכו לא היה פשוט. "עברתי ממים מתוקים למים מלוחים", הוא אומר, "זה היה שינוי קשה. החיים שלי מחולקים לשניים. החצי הראשון זה טבריה וטבחה והכנרת, והחצי השני זה עכו והים. אני לא יכול בלי ים. לא חשוב איפה אתה, ים זה טוב. כשיש סופה, רוחות, אני שומע את הרעש של הגלים… אני קם בבוקר, ים. הולך לישון, ים. יוצא למסעדה, ים. כשאתה ליד ים שום דבר לא קשה".

"טעם זה משהו שבא מבפנים"

הוא אב לשתי בנות: מרי (31) ויארה (29) ובן: חנא (27); וסב לנכדות תאומות, ריטה וראלה (3). לפני כארבע שנים עבר עם משפחתו מראמה לעכו, ומאז הם מתגוררים בבניין שמעל המסעדה. סאנה, אשתו, וחנא, בנו, עובדים אתו במסעדה. "הבן בכיוון שלי. הוא אוהב את זה ורוצה להמשיך את המסעדה אחרי".

הוא עצמו במטבח. "אני עושה הכל עם שלושה טבחים. אני אוהב לעמוד ולבשל ולהקפיץ על המחבת. הכי חשוב זה הטעם, וטעם זה משהו שבא מבפנים. טעם אף פעם לא לומדים. אם את אוהבת לאכול, את תצליחי באוכל. כשמבשלים, הכי חשוב לטעום. לא להתבייש. תטעמי. זה מאוד חשוב".

אני אוהב לעמוד ולבשל ולהקפיץ על המחבת. הכי חשוב זה הטעם, וטעם זה משהו שבא מבפנים"

אביו, שנפטר לפני כ-12 שנה, עבד איתו כמה שנים במסעדה עד שחלה. "הוא היה מאוד מרוצה, ראה שהכל עובד טוב, שהכל רץ, שאנחנו מצליחים. אלה היו זמנים מאוד טובים". דלתות המסעדה היו פתוחות תמיד, וסביב השולחנות ישבו סועדים רבים שנהנו מהאוכל ומנוף הים. "כשאת רואה שאנשים יוצאים מכאן והם מחייכים, ואומרים תודה ו'היה חבל על הזמן' ו'סוף הדרך', כל המילים האלה, זה עושה לך טוב".

מזכרת מביקורו של שמעון פרס במסעדת "הלחם והדגים" המחודשת. משמאל: יעקב חנא, 1995 (צילום: אלבום פרטי)

את האווירה במסעדה מתאר חנא כביתית. הלקוחות ברובם קבועים. "אנשים נכנסים ובלי שהם ידברו אני יודע מה הם רוצים. ההוא אוהב רק חומוס וטבולה, זה אוהב יותר מלח, זה אוכל בלי קלמרי. עם הזמן לומדים".

במשך כחצי יובל, אכלו אצלו גם אישים מוכרים. מהמגירות בדלפק הכניסה הוא שולף תמונה ממוסגרת: "מכירה? שמעון פרס והשומרים שלו. היו פה הרבה אנשים. אנשים מכובדים. אבל בשבילי כל האנשים מכובדים".

"עכו זה ים, זה דגים"

משונה לדבר על אוכל במסעדה סגורה, אבל איך אפשר בלי? "אנחנו מגישים דגי ים ובריכה, פירות ים ובשרים. עכו זה ים. זה דגים, זה הריח של הים כשאת יושבת בחוץ, בקיץ, את אוכלת ומריחה את הים. זה הכיף, זה התענוג".

עכו והים. "כשאת יושבת בחוץ, בקיץ, את אוכלת ומריחה את הים. זה הכיף, זה התענוג" (צילום: רז רותם)

הוא משתדל לשמור על פשטות. "כשאבא שלי התחיל שם, בטבחה, הכל היה אחרת. אז לא היה את 'מאסטר שף' ואת התפריט הצרפתי והאיטלקי והגורמה. הכל היה פשוט. אני זוכר טוב, היו שם איזה חמישה-שישה סוגי סלטים – חומוס, טחינה, סלט חצילים, לבנה, כרוב וסלט ירקות. היה מושט של הכנרת, בורי של הכנרת, התחילו להכניס את הפורל. היום אנחנו מתחילים במבחר של איזה 15 סוגי סלטים, קרים וחמים. פעם לא היה סלט עם תירס, סלט טונה, סלט רוקט, טבולה".

היום כל העולם בלחץ. הכל השתנה. כדור הארץ מתפוצץ. אנשים השתנו. אז היתה יותר אהבה, יותר שמחת חיים, אנשים היו יותר טובים. היום הכל כסף, אינטרס"

פעם גם היו פחות מתחרים. "רק בתחילת שנות ה-80 התחילו לבנות את המתחם של חוף גולן, עם כל המגלשות, ואז פתחו שם מסעדה. חוץ ממנה היתה בטבריה עוד מסעדה מזרחית. שלוש מסעדות בסך הכל בכל האזור. היום בעכו יש משהו כמו 30 מסעדות. לא היתה שם תחרות. הכל היה פשוט. אנשים היו פשוטים. היה טוב מאוד. תחזירי אותי אחורה לימים ההם? אני מעדיף. למה? כי היום כל העולם בלחץ. הכל השתנה. כדור הארץ מתפוצץ. אנשים השתנו. אז היתה יותר אהבה, יותר שמחת חיים, אנשים היו יותר טובים. היום הכל כסף, אינטרס".

"אנשים צמאים למסעדות"

בשנה שכמעט כולה סגר, חייבים לדבר על כסף. וחנא מסביר איך שרד עד כה. "אנחנו עובדים פה כ-25 שנה. אם הייתי עסק חדש, הייתי אוכל אותה. אם חצי שנה או שנה לפני הקורונה הייתי עם הלוואות ומינוס בבנק, הייתי אוכל אותה. אבל זה עסק שקיים כבר שנים, מנוהל טוב, עסק בריא. הממשלה משלמת אמנם, אבל דווקא עכשיו, בחודשיים האחרונים, התמיכה קצת נעצרה".

יעקב חנא. "אנשים מתגעגעים, צמאים למסעדות" (צילום: רז רותם)

פתאום הדלת נפתחת, ולמסעדה מציץ בחור צעיר. "פתוח?" הוא שואל בביישנות. "'סגור", עונה לו חנא, "'עוד מעט, עוד מעט'… אנשים מתגעגעים", הוא אומר לי, "צמאים למסעדות". אבל שוב מתגנב החשש. "מדאיג אותי שבחגים לא נפתח. יש את פורים, פסחא, פסח. בשנה שעברה כמעט לא עבדנו. בפסח שעבר לא עבדנו, גם בסוכות, גם בראש השנה. בחג הקורבן עבדנו. והיתה עבודה יפה. אנשים לא נסעו לחו"ל, הם שמו את הכסף בארץ. היתה תיירות פנים, היתה עונה טובה. זה מה שנתן לנו קצת… יש לי תקווה שנפתח בחודש הקרוב", הוא אומר ומנופף לשלום לאורי ירמיאס, בעליה של מסעדת "אורי בורי" הוותיקה והידועה. "הנה, גם הוא כמוני", אומר חנא. "אותן בעיות. אבל אני לא מתלונן. בכללי הכל בסדר. הקורונה תעבור. אני אופטימי".

אבל לא לגמרי. "זה לא יצליח להחזיק ככה הרבה זמן", הוא מודה, "אם זה יימשך אנחנו ניגמר. מתחילים לאט לאט להרגיש את זה. יש כוח לעוד חודש, חודש וחצי".

פאינה והחתולים בטיילת של עכו (צילום: רז רותם)

לחתולים יש סבלנות. המסעדות סגורות אבל הם שם. "החתולים מחכים", הוא אומר. "אני תמיד אומר לאנשים: אל תתנו להם אוכל, הם יילכו פה כל הזמן, יכנסו לאנשים בין הרגליים, זה עושה לנו בלאגן". אבל גם חתולים צריכים לאכול. בינתיים הם תלויים בחסדיהם של עוברי אורח. פאינה, למשל, תושבת עכו, לא יוצאת לצעידה היומית בטיילת בלי לקחת איתה בשקית ניילון מזון לחתולים, מַעֲשֵׂר מהחתולה השבעה שלה.

דיירת קבע רובצת על חומת הטיילת של עכו בשקיעה. "החתולים מחכים. טוב להם כאן" (צילום: רז רותם)