כשרז טל (25), מנהל צוות שיווק מתל אביב, שב באחד מימי השישי האחרונים ממשמרת בעמותת "לחיות בכבוד" בה הוא מתנדב בארבעת החודשים האחרונים בחלוקת מזון לקשישים ניצולי שואה, הכאב והמחשבות הציפו אותו. "יש מתנדבים שמגיעים הביתה מלאים באנרגיות. אותי זה מוריד. אחרי כל סבב אני חוזר הביתה מבואס בטירוף ואין לי הרבה מה לעשות עם זה. הייתי צריך לפרוק", הוא מספר על תחושותיו לאחר אותה משמרת.

"בשישי האחרון עמדתי וחילקתי לחם וארוחות חמות לניצולי שואה", כתב בפוסט בפייסבוק. "זה היה מאוד ממלא מצד אחד. מצב שני איך זה הגיוני?! הם בנו לנו את המדינה, איך הפקרנו אתם ככה? אני עומד שם. רואה את הפחד בעיניים שלהם, כשהם מסתכלים על הלחם שהולך ונגמר. הם מפחדים שלא יישאר להם. סתם לחם לבן פרוס, כן? לא איזה לחם מושקע ממאפיה. זאת הייתה חוויה מטלטלת מאוד! זה סך הכל לחם. אצלי בבית אחרי שלושה ימים בדרך כלל הוא נזרק כי יש עליו עובש. פתאום נפל לי האסימון. אני חילקתי אוכל באותו יום לבערך 90 ניצולי שואה מתוך 2,200 שהעמותה דואגת להם. מה עם שאר ה-46 אלף? הם הולכים לישון רעבים כל היום? התשובה היא כן!".

"לחלק כסף או אוכל מהמדינה – לא מתרומות"

על פי נתוני הביטוח הלאומי, בשנת 2020 היו בישראל 135,172 קשישים עניים, המהווים 10.7% מהקשישים בישראל. בסוף חודש דצמבר נחשף כי עשרות מיליוני שקלים שהגיעו מגרמניה והיו אמורים להימסר לניצולים מדי שנה, נותרו בקופת המדינה והצטברו לכדי סכום של 59 מיליון שקלים. בעקבות הפרסומים, הצהיר שר האוצר ישראל כ"ץ (הליכוד), לפני כשבועיים, סביב יום השואה הבינלאומי, כי יקצה עשרות מיליוני שקלים לטובת ניצולי שואה נזקקים. אך ההבטחה נותרה על הנייר בלבד, כפי שפורסם ב"ידיעות אחרונות", זאת בין היתר משום שהמהלך כלל לא תואם עם הדרג המקצועי במשרדו, וממילא לא ניתן היה ליישם אותו בתקופה זו, שבה מכהנת ממשלת מעבר ולא אושר תקציב מדינה.

טל ומתנדבים נוספים, מחלקים אוכל לניצולי שואה במרכז חלוקה. "צריך לעזור לאנשים האלה לסיים את הכמה שנים שנשארו להם כמו שצריך" (צילום: אלבום פרטי)

"אם הייתי בעמדת כוח", אומר טל, "הייתי דואג שלאנשים האלה יהיה מה לאכול. מחלק כסף או אוכל מהמדינה – לא מתרומות. אני לא מגיע ממקום של לשנות את המדינה. אני גם לא אאשים את החברים שלי שזרקו חצי המבורגר כי הם הזמינו יותר מידי. בכנות, אני לא יודע איך קורה מצב כזה. אני לא חושב שזה הגיוני ושאפשר לתת לזה לקרות. מנקודת המבט שלי, אני חושב שצריך לעזור לאנשים האלה לסיים את הכמה שנים שנשארו להם כמו שצריך".

"לחם מאתמול" ו"עוגת דבש שלא הצליחו למכור"

נושא ניצולי השואה נוגע אצל טל בנקודה רגישה. כמי שגדל בקיבוץ מגידו שבעמק יזרעאל, שהוקם על ידי ניצולי שואה, הוא הושפע עמוקות מהסיפורים ששמע במשך השנים. במגילת היסוד של הקיבוץ נכתב: "אנו מניחים יסוד לישוב חדש במולדת. בני בלי בית, בני בלי שם, פליטת החברה האנושית היינו, כי בני מחנות הריכוז, שבויי גדרות התיל, משוללי צלם האדם היינו. כחיה נרדפת הסתתרנו שנים על שנים ביערות בחורים ובסדקים".

"יש לנו בקיבוץ ניצולי שואה שאנחנו מכירים טוב", מספר טל. "בכל יום זיכרון לשואה אנחנו עושים מפגש עם ניצול שמגיע ומספר את הסיפור שלו. אחד מהם היה גם הסבא החורג שלי בקיבוץ. הקיבוץ הוציא גם ספר עם כל הסיפורים של הניצולים. כל הסיפורים הם על ילדים שעשו דברים הזויים. אני בן 25 וזה לא נתפס בעיניי מה ילדים כל כך צעירים, לא בוגרי צבא ובלי בגרות עברו".

רז טל בקיבוץ מגידו. "זה הזוי להגיע מהמציאות שבה גדלתי בקיבוץ, למציאות אחרת" (צילום: אלבום פרטי)

וכיוצא קיבוץ שעבר לחיות בעיר הוא מוצא עצמו לעתים המום מהפער בין העיר בה ישנן תופעות של עוני ורעב ובין הקהילה התומכת בה גדל. "אלה סיפורים שאני רגיל לראות בטלוויזיה", הוא אומר. "מישהו עני שגר איפשהו. והנה אני פוגש אותם. ולא אחד או שניים אלא 100-90. זה עשה לי שוק להגיע לעיר ולראות שיש אנשים שאין להם קהילה מסביב, ולהבין שאם לא יהיו עמותות, אם לא יהיו תרומות ומתנדבים, פשוט לא יהיה להם מה לאכול.

"זה הזוי להגיע מהמציאות שבה גדלתי, בקיבוץ, למציאות אחרת. אני מחלק לחם שאם היה מגיע לשולחן שלנו בבית היינו אומרים שאנחנו לא אוהבים אותו, ש'הוא מאתמול'. וזה לא שאנחנו אוכלים לחם שיפון או דברים כאלה. לראות שהלחם הזה, ואיזו עוגת דבש שלא הצליחו למכור, הופכים להיות מה שמשמח אותם בסוף השבוע. זה ממש קשה לי ומטלטל. האנשים האלו בודדים. סבא שלי נפטר לא מזמן ואני חושב עליו הרבה. סבתא שלי גרה בעיר סמוכה לקיבוץ, אנחנו מאוד דואגים לה במשפחה בפן הצרכני, אבל מאז שאני מתנדב, אני יותר פעיל בלדבר איתה, להזמין אותה אלינו, לגרום לה להרגיש רצויה".

ארוחה חמה אחת ביום

ולמרות שהוא לא רואה את עצמו עושה מהפכה ברמת המדינה, הוא סירב לקבל באותו יום שישי את התפיסה "שאין מה לעשות עם זה". הוא החליט לגייס את הניסיון שיש לו כאיש שיווק שמלמד אנשים פרטיים ובעלי עסקים כיצד לשווק את עצמם ברשת, ולקחת על עצמו יעד שאפתני – לאסוף סכום כסף שיאפשר לכל ניצול שואה בישראל לאכול לפחות ארוחה חמה אחת ביום.

"עשיתי בדיקה עם המנכ״ל, ארז קרלשטיין, והוא אמר לי שהמכשול היחידי שעומד בין העמותה לבין להגיע לכל ניצול שואה רעב במדינה הוא כסף", הוא כתב. "כל ארוחה עולה 20 שקל. יש לא מעט אנשים שאמרו לי שזה לא אפשרי, אבל אני מאמין בנו, העם, שתמיד מוכיח את עצמו ברגעי משבר שנוכל יחד להגיע ליעד. בזכות ה-20 שקלים האלה ארוחה חמה ומזינה תצא בדרך לקשיש נזקק יחד עם יחס חם אנושי של מתנדב. כי גם הבדידות הורגת".

פנו אלינו קשישים ואמרו שהם זקוקים לסיוע. צירפנו אותם לרשימות שלנו. לא שאלנו מאיפה הם והאם הם עברו את השואה. כל קשיש במדינה, שאין לו כסף זכאי שיטפלו בו"

אחרי שפרסם את הפוסט הראשון קיבל פניות רבות. "אנשים שנחשפו למצב שאלו איך זה יכול להיות. איך המדינה נותנת לזה לקרות. בעקבות הפוסט מישהו תרם 6,700 שקלים שזה 335 ארוחות. 335 אנשים שיקבלו ארוחה חמה בזכות הפוסט שכתבתי, בזכות אדם פרטי אחד שתרם את הכסף. פנו אלי מאמן כושר, פיזיוטרפיסטית, בעלי מסעדות שרצו לתרום מזון, חשמלאי שמוכן לעשות תיקוני חשמל בחינם. זה מדהים אותי לראות איך העם מתגייס. זה חשוב לי יותר מהמילים שאומרים או כותבים לי".

"אחרי שכתבתי את הפוסט", הוא מספר, "פנו אלינו קשישים ואמרו שאין להם, שהם זקוקים לסיוע. צירפנו אותם לרשימות שלנו. לא שאלנו מאיפה הם והאם הם עברו את השואה. כל קשיש במדינה, שאין לו כסף זכאי שיטפלו בו".

"כשבצד השני יש אנשים שמחכים לאוכל – הכל מתגמד"

המרכז של עמותת "לחיות בכבוד" נמצא בראשון לציון, במבנה מגורים קטן שהוסב למטבח שמפיק בכל יום אוכל מבושל לאלפי קשישים. מידי ערב מגיעים טבחים שמבשלים את האוכל מפרודוקטים פשוטים, לעיתים משאריות שנתרמות על ידי בתי עסק. בבוקר מגיעים המתנדבים. מחממים את האוכל ושמים בחמגשיות. אחר כך, נכנסים לרכב ומסיעים את האוכל לבתים או למרכזי חלוקה אליהם מגיעים עשרות קשישים שעומדים בתור כדי לקבל חמגשית עם ארוחה חמה. "מחכים לנו למטה עם שולחנות ומפות, עוזרים לנו לסדר פינה עם האוכל ואז מגיעים 100-90 הקשישים ולוקחים את האוכל לדירה או לחדרים".

את החלוקה לבתים עושים המתנדבים בזוגות. "אני מגיע עם הרכב הפרטי שלי. אתה מקבל ארגז עם אוכל, כתובת ומספר טלפון. הם מאוד מפחדים לפתוח את הדלת", הוא אומר. אם לפני הקורונה היו הקשישים משוחחים עם המתנדבים, היום הם חוששים, למרות שרבים מהם בודדים וזקוקים למפגש אנושי ולאוזן קשבת. "הם פותחים חריץ קטן שתעביר להם את השקית דרך הדלת. לפעמים לא פותחים אלא מבקשים שנשאיר מחוץ לדלת. אותי לא הכניסו לאף דירה, שיחה קצרה על המפתן של הדלת זה המקסימום. לעיתים אומרים לנו תודה, אם הם לא אומרים אז הפנים שלהם מראות שהם מאוד מאוד מעריכים את זה".

זה האוכל שלהם. אם הוא לא יגיע, לא יהיה להם מה לאכול בהמשך היום. כשהם לא מקבלים את האוכל או אם אתה מאחר, הם בלחץ גדול ומתקשרים לברר מה קורה"

טל מספר שלעתים קשה לתקשר עם הקשישים, שרבים מהם כלל לא דוברים עברית. "לפעמים יש צורך להשתמש במישהו שיעזור לדבר, לתרגם לרוסית". ולעתים יש גם קשיים שקשורים בגיל. "יש לנו מישהי שאנחנו מחלקים לה אוכל כל שישי", הוא מספר. "היא חרשת ולא שומעת את הדפיקות שלנו. כמה שדופקים היא לא שומעת, אז הבנו שצריך לצלצל אליה. אם מישהו לא עונה אז אנחנו משאירים לו את האוכל מחוץ לדלת".

וגם מזג האוויר לא מקל על המשימה. "זה גדול יותר מ'בא לי' או 'לא בא לי'. בשבוע שעבר, ביום שישי, ירד גשם. מבול. הכל נרטב לי. הבגדים, הנעליים, האוכל. אבל כשאתה יודע שבצד השני יש אנשים שמחכים לאוכל הזה אז הכל מתגמד והופך לא רלוונטי. אתה צריך להבין", הוא מסביר, "זה האוכל שלהם. אם הוא לא יגיע, לא יהיה להם מה לאכול בהמשך היום. כשהם לא מקבלים את האוכל או אם אתה מאחר, הם בלחץ גדול ומתקשרים לברר מה קורה. לכן חשוב לי מאוד לדייק, להקפיד ולהגיע כל שבוע. אתה לא יכול לעשות מה שבא לך".

"אם הייתי יכול הייתי מגיע כל שבוע"

דווקא בתקופת הקורונה העבודה של טל פורחת. הוא עובד מהבית ולעתים גם ממשרדי החברה. אולי דווקא ההצלחה בפן המקצועי יצרה מקום עבורו לתרום לאחרים. "הגעתי למצב שיכולתי לפנות זמן", הוא מספר, "וחיפשתי מקום שלא ייקח ממני הרבה זמן". אך כשהתחיל, לא העריך עד כמה ההתנדבות בעמותה תשפיע ותשנה את חייו. "השותפה שלי לדירה ואני עושים את זה ועוברים את זה יחד. אני גם מדבר על זה עם חברים קרובים וכבר גייסנו כמה שיבואו ויצטרפו. אני משתדל להעלות את זה למודעות ולרתום אנשים לעשייה. מבחינתי, ככל שיהיה לי זמן אכנס יותר לעניין. אני לא מחפש תחומים נוספים להתנדב בהם. אני מאמין שכשיש מטרה צריך להעמיק בה. זה מקום שאני אוהב עם אנשים שאני אוהב ואם הייתי יכול הייתי מגיע כל השבוע".