מהכותל המערבי עד קו השמים של הונג קונג; מרחובותיה העתיקים של צפת עד למלונות המפוארים של לאס וגאס. סאם (שמואל) ברסקי (46) סורג כבר יותר מ-22 שנה סוודרים עם דוגמאות מאתרים שונים בעולם, ומצטלם לבוש בהם באתרים עצמם. את התמונות הוא מעלה לרשתות החברתיות, וכבר צבר לעצמו מעריצים ברחבי תבל.

אחרי שנים של מסעות בעולם, מגיפת הקורונה הגדירה מחדש את תחום המסעות שלו ושל אשתו דבורה (55), לקיבולת מיכל הדלק הקטן של מכוניתם, ולסביבת מגוריהם בבולטימור, מרילנד, ארה"ב. "התכוונתי לטוס לפלורידה בקיץ להיפגש עם חברים ומעריצים שלי מכל האזור, אבל נאלצנו לבטל", אומר ברסקי בראיון טלפוני. "אני מתגעגע למפגש אחד על אחד עם אנשים".

בבולטימור, ארה"ב. "אני מסתובב מסביב לעיר ונהנה ממראות שאינם מוכרים לעולם" (צילום: אלבום פרטי)

אבל למגבלה יש גם צד חיובי – האפשרות לגלות מחדש את אזור מגוריו. "אני מסתובב סביב העיר ונהנה ממראות שאינם מוכרים לעולם", הוא מספר. "לסוודר האחרון שלי קוראים טחנת ירושלים, אבל אין לו שום קשר לעיר ירושלים. זה מבנה היסטורי מפורסם בעיר. אשתי ואני הגענו אליו והצטלמנו לידו. אחד המעריצים שלי מהאזור הציע שאסרוג סוודר של המקום".

"רכשתי חברים בכל העולם"

ברסקי החל לפרסם את הסוודרים המיוחדים שלו לפני כארבע שנים, ולאחר שפרסם לא פחות מ-150 סוודרים, צבר עם הזמן מעל ל-100 אלף עוקבים ב'טיק טוק' ובאינסטגרם. "פעם ישבתי לאכול ארוחת בוקר במלון בירושלים", הוא מספר, "ואישה ניגשה אלי, חיבקה אותי, סיפרה שהיא מעריצה גדולה וביקשה צילום עם סוודר. רכשתי חברים בכל העולם".

את מסע הסריגה שלו החל לפני 22 שנה, בבולטימור שבה נולד וגדל. כלקוי למידה למד בבתי ספר לחינוך מיוחד, ולאחר שפרש מהקולג' הקהילתי שבו למד להיות אח, יצא למסע חיפוש אחר הייעוד שלו.

בגבעת הקפיטול, וושינגטון, ארה"ב (צילום: אלבום פרטי)

"ניסיתי לחפש מקצוע שאוכל להתפרנס ממנו, אבל לא מצאתי משהו שאני אוהב. היה לי חלום לסרוג. ניסיתי ללמוד דרך ספרים או דרך קבוצות סריגה, אבל אף פעם לא היו בהן מספיק משתתפים. היה לי מנהג להסתובב בכל יום ראשון בשוק הפשפשים בעיר, ובאחד הימים מצאתי דוכן של מוכר אריגים. שיתפתי אותו בחלום שלי ללמוד לסרוג והוא הסכים ללמד אותי בתנאי אחד – שאקנה את כל חומרי הגלם אצלו. הסכמתי".

"כל מה שצריך זה לדמיין"

הסריגה שלו התפתחה במשך השנים. בתחילה הסוודרים נוצרו בצבע אחיד ובהמשך החל להוסיף להם צבעים ודוגמאות. "ככל שראיתי שאני משתפר, התחלתי להוסיף צורות מורכבות יותר. בהתחלה השתמשתי בדוגמאות מוכנות מראש עליהן ביססתי את הסריגה אבל בשלב מסוים אמרתי לעצמי, למה אני צריך את זה? יש לי כל כך הרבה תמונות בראש, כל מה שצריך זה לדמיין".

סטונהנג', אנגליה. "עם הזמן, התחלתי להוסיף צורות מורכבות יותר" (צילום: אלבום פרטי)

בסוודר הנוף הראשון שלו סרג דוגמה של גשר ומפל. "זו הייתה סתם תמונה שעלתה לי בראש, לא מקום ספציפי. אבל בהמשך המשכתי עם הקו הזה, עם תמונות של טבע ובעלי חיים. הבנתי שבעצם אפשר לשים על סוודר כל דבר, וככל שהשתפרתי, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי".

משפחתו גאה בעבודתו ותומכת בו, לדבריו, מההתחלה. "הם וחבריי הם המעריצים הגדולים ביותר שלי".

איך אתה מחליט מה לסרוג?
"אני מדמיין תמונה בראש, מחפש את החוטים המתאימים עבורה ומתחיל לסרוג מלמטה למעלה. יש הרבה חנויות בסביבה שלי והן מספקות לי את רוב הדברים שאני צריך. לפעמים, כשאני לא מוצא חוט בצבע מסוים, אני מזמין גם ממקומות אחרים.הרבה פעמים סורגים חובבים כמוני מוכרים בחנויות יד שנייה חוטים שנשארו להם מפרויקט שלא סיימו. יצא לי לקנות חוטים גם כשביקרתי בישראל".

כמה זמן לוקח לסרוג סוודר?
"מהרגע שבו סוודר עולה לי לראש עד לרגע שבו אוכל ללבוש אותו, חולף כחודש. יש סוודרים שהתחלתי לסרוג, הפסקתי, וחזרתי אליהם אחרי שנים. לאחרונה סיימתי סוודר שהתחלתי לסרוג לפני מעל לעשור".

ברסקי ואשתו דבורה בוונציה, איטליה (צילום: אלבום פרטי)

הסוודרים הקשים ביותר לסריגה הם הסוודרים העירוניים, אלו שיש בהם פרטים רבים. "את הסוודרים של טיימס סקוור, לאס וגאס והונג-קונג סרגתי בערך באותו זמן שלוקח לי לסרוג סוודרים אחרים, אבל הייתי צריך לחשוב ולעבוד קשה מאוד בשביל שהם יצליחו".

למה? מה יותר קשה בהם?
"בציור עירוני יש הרבה מכוניות. בכל מכונית יש כמה צבעים, כלומר, כמה חוטים, וכל עבודה כזו צריך להכפיל בכמות המכוניות ברחוב. אותו הדבר לגבי גורדי השחקים, כמו בסוודר של תל אביב, שבו היה צריך לחליף חוטים וצבעים בין כל בניין ובניין".

"לסרוג בזום, זה לא אותו הדבר"

הסריגה היא פעולה יומיומית אצלו, כמעט טבעית. הוא סורג בכל זמן שמתאים  לסרוג בו. "שזה רוב הזמן", הוא צוחק. לפני פרוץ המגפה, נהג להשתתף בקבוצות סריגה. היצירה בחברותא נותנת לו אנרגיה, פורצת מחסומים ועושה את התהליך הסיזיפי למהנה יותר.

"אני מחפש את הנוכחות של אנשים בחיים שלי והם מעלים בי שמחה", הוא אומר. "בימים רגילים אני משתדל להיפגש מדי יומיים-שלושה עם אנשים ולסרוג איתם. יש בקבוצת הסריגה שלי אנשים שאני מכיר שנים רבות. סרגתי לצידם עשרות סוודרים".

מאז אפריל האחרון הוא ממעט במפגשים חברתיים ומוצא נחמה חלקית, במפגשי סריגה בזום. "אבל זה לא אותו הדבר, 20 אנשים בזום לא מצליחים באמת לשוחח. נכנסים לדברים אחד של השני וזה בלתי נסבל".

להבות אש זוהרות בחנוכייה

יום אחד, לפני 20 שנה, יצא לתפילת יום שישי בבית הכנסת השכונתי, של קהילת "חברי צדק" שבה הוא חבר. "בעודי מתפלל ומביט מסביבי, תהיתי לעצמי למה בתור יהודי, אני לא עושה סוודרים עם סמלים יהודיים".

בבית הכנסת השכונתי, של קהילת "חברי צדק", בולטימור (צילום: אלבום פרטי)

צלחת הפסח. "תהיתי למה בתור יהודי, אני לא עושה סוודרים עם סמלים יהודיים" (צילום: אלבום פרטי)

הסוודר האהוב ביותר על מעריציו של ברסקי – חנוכייה זוהרת בחושך (צילום: אלבום פרטי)

כשהגיע חג הסוכות, החליט לסרוג סוודר עם דוגמה של סוכה וארבעת המינים. "חשבתי שיהיה לי הכי קל לסרוג את הדוגמה הזאת בגלל שיש בה צבעים אחידים". הוא היה מרוצה מהתוצאה ופנה לחג הבא בלוח השנה העברי. "השגתי חוטי צמר זוהרים בחשיכה, אין לי מושג מאיפה, וסרגתי לחנוכייה להבות אש זוהרות בחשכה. על השרוולים סרגתי סביבונים". מאז, הוא מספר, סרג עוד חמישה סוודרים של פסח, ארבעה של חנוכה וסוודרים רבים של מועדים יהודיים קטנים וגדולים.

"אני נוהג ללבוש את הסוודרים האלה באופן קבוע בחגים, להצטלם איתם ולפרסם אותם ברשתות עם איחולים". ומכיוון שהוא מחויב למעריציו, הוא לא מזניח גם חגים של דתות אחרות. "סרגתי גם סוודרים לחג המולד, לחג ההודיה ובדיוק עכשיו אני סורג אחד לוולנטיינז דיי שיבוא בקרוב".

טנק אמריקאי בלטרון

יש לו, כמובן, גם קולקציה שיצר בהשראת טיולים בישראל. "טיילתי בישראל יותר מבכל מקום אחר מחוץ לארה"ב", הוא מספר. לאשתו יש משפחה בארץ, ויש לו כבר גם מעריצים ישראלים, שאיתם הוא משתדל להיפגש כשאפשר.

ברסקי ואשתו דבורה בתל אביב. "הסוודרים הקשים ביותר לסריגה הם העירוניים" (צילום: אלבום פרטי)

בגנים הבהאיים, חיפה (צילום: אלבום פרטי)

"יש לי אהבה העמוקה לארץ ובכל פעם שאני מבקר, אני מכין לפחות שני סוודרים עם מקומות שונים". הסוודר הראשון שיצר היה של הכותל. "זו בחירה מובנת מאליה. אבל אבל המקום האהוב עלי בארץ, זה ללא ספק עין גדי וים המלח. סרגתי שני סוודרים שלהם".

בכותל המערבי (צילום: אלבום פרטי)

בעין גדי. "המקום האהוב עלי בארץ" (צילום: אלבום פרטי)

על הסוודר שבו הצטלם ביד לשריון בלטרון יש לו סיפור מיוחד: "החלטתי לסרוג סוודר של טנקים, בלי קשר לישראל. אני לא איש של מלחמה, אבל אני מוצא את העיצוב שלהם על גבי סוודר מעניין מאוד.

ביד לשריון, לטרון. "הופתעתי מההתלהבות העצומה שלה זכתה התמונה" (צילום: אלבום פרטי)

באזור בולטימור היה מוזיאון שבו אפשר להצטלם ליד טנק, אבל כשהגעתי לשם לפני כמה שנים גיליתי שהמוזיאון נסגר לצמיתות. כמה חודשים אחרי זה טסתי לישראל והחלטתי ללכת לבקר בלטרון ולהצטלם עם הסוודר ליד טנק. הופתעתי מההתלהבות העצומה שלה זכתה התמונה; אני מפרסם אותה פעמיים בשנה, והיא זוכה לאהדה בקרב ישראלים ולא ישראלים".

בנהר הירדן. "טיילתי בישראל יותר מבכל מקום אחר מחוץ לארה"ב" (צילום: אלבום פרטי)

בגן גורו, קיבוץ ניר דוד (צילום: אלבום פרטי)

בעתיד, הוא חולם לסרוג סוודר עם יער ירושלים. "בשנים האחרונות הבנתי שזה אחד מהמקומות שאני הכי אוהב בעיר, אשתי ואני מטיילים שם בכל פעם שאנחנו מגיעים לאזור".

"אין מחיר לסוודרים שלי"

מה אתה עושה עם כל הסוודרים שאתה סורג?
"אני שומר את כל הסוודרים שלי, ממש מהראשון. לעיתים רחוקות מאוד מצאתי את עצמי נותן סוודר למישהו אחר; אין מחיר לסוודרים שלי, כולם יקרים בעבורי, וזה לא קשור למחיר החומרים. השקעתי בהם את מיטב זמני, כשרוני ומאמציי".

רק במקרה אחד מכר סוודרים. "זה היה בעיר בולדר שבקולורדו. הזמינו אותי לשם במיוחד וביקשו שאסרוג שלושה סוודרים של הנוף מסביב לעיר, עם הרי הרוקי ברקע. הם הציגו אותם בספרייה במשך מספר חודשים, יחד עם עוד 40 סוודרים שלי. אנשים שביקרו שם השאילו סוודר, עשו סלפי של עצמם עם הנוף ברקע והחזירו את הסוודר למקום. בסוף האירוע המארגנים ביקשו לשמור את הסוודרים של בולדר אצלם; לא קפצתי על ההצעה אבל הם התעקשו ובעיקר היו מוכנים לשלם לי עליהם סכום נאה, אז לא סירבתי".

אם לא סוודר, אז טישרט

ברסקי מסרב להיפרד מהסוודרים שיצר, אך לחץ מכיוון מעריציו הביא אותו לשווק חולצות טי שירט עם הדפסים של הסוודרים שלו עליהן ולהציע אותן ברשתות החברתיות. מסתבר שיש בכך פרנסה. "זו הצלחה גדולה, ההזמנות מגיעות כל הזמן, גם בקורונה, ואנשים מבקשים סוודרים חדשים ונותנים הצעות".

הטי שירט המבוקש ביותר, ולא באופן מפתיע, הוא טי שירט עם הדוגמה של הסוודר האהוב על מעריציו – החנוכייה הזוהרת.

ברכת יום הולדת אישית מסאם ברסקי. "רוב האנשים משלמים מחיר סמלי" (צילום: אלבום פרטי)

מקור הכנסה נוסף שלו הם שיעורי סריגה והרצאות שהוא מעביר. "אני מספר על הילדות שלי ועל הדרך שבה הגעתי לסריגה דרך סיפורים קצרים מחיי – איך תפרתי סוודר של מגדלי התאומים מספר חודשים לפני פיגועי ה-11 בספטמבר; על נסיעה של שעות באוטו כדי להשיג חוט צמר שהיה חסר לי כדי לסיים סוודר ועוד רבים וטובים".

לאחרונה הכריז על מיזם חדש: ברכת יום הולדת אישית. "יש לי סוודר יום הולדת מיוחד שאותו אני לובש ומצלם את עצמי מברך יום הולדת שמח לפי הזמנה. הרעיון ליוזמה הגיע מאחד המעריצים שלי. כל אחד אחד יכול להזמין הזמנה ואין לה מחיר אחיד. אני אומר לאנשים שישלמו כמה שהם רוצים. רוב האנשים משלמים מחיר סמלי, אבל יש כאלה שמשלמים לי הרבה מאוד".

"שנת הקורונה שלי"

"אשתי", הוא מספר, "עובדת כמשווקת של מוצרי מזון שונים, אבל מאז המגיפה אנחנו לא מרגישים שזה מספיק בטוח להיכנס לסופרמרקטים, כך שבינתיים היא מתנדבת מהבית בטלפון, בין היתר בליווי תלמידים בישראל דרך הסקייפ". אבל את חוויות הקורונה הוא לא יסרוג. "אני מסרב לעשות סוודר שקשור לקורונה".

למה?
"אני לא רוצה להפוך את המגפה הזאת לסמל. מדובר בטרגדיה שהרגה מעל ל-400 אלף אנשים במדינה שלי, והמספרים ממשיכים לעלות. אחרי הקורונה אני מקווה לבנות הרצאה חדשה שתספר על שנת הקורונה שלי".

כשתחלוף המגפה, הוא מקווה להגיע לעוד מקומות ברחבי העולם כדי לסרוג סוודר שלהם. "בראש הרשימה שלי נמצאים היום המאצ'ו פיצ'ו בפרו ומרחבי הטבע של אוסטרליה. חוץ מזה אשתי ואני מקווים להביא לעולם ילד".