יש מי שמצפה בהתרגשות לחזרה לעבודה במשרד, ויש מי שמבועת מהמחשבה על החזרה לשגרה, למפגש עם הקולגות הבוס והמטלות. "יכול מאוד להיות שדווקא בתקופה הזו של שוך הסערה, יצופו אצל אנשים תחושות של אובדן משמעות, חרדה, דכדוך" אומרת הפסיכולוגית התעסוקתית והארגונית מירב פירק.
"זה דבר מאוד לגיטימי ונורמלי להרגיש ככה, דווקא אחרי ששיא המשבר עבר, אחרי שהמחסומים מוסרים וכשיש איזו שהיא הקלה. כמו שהרבה פעמים אנחנו חולים אחרי פרויקט גדול ומלחיץ, דווקא כשהלחץ עובר הגוף 'מרשה לעצמו' לבטא את המצוקה. זה נובע הרבה פעמים מהצורך להתארגן מחדש".
"צריך להיזהר מציפיות מוגזמות. מאוד יכול להיות שנשחקנו בתקופה הזו בתמרון שבין עבודה לילדים", אומרת פירק. "עברנו תקופה של משבר וצריך לקחת בחשבון את ההשלכות של התדלדלות המשאבים ברמה הפסיכולוגית. צריך לקחת בחשבון שתהליך החזרה לשגרה עצמו עשוי לדרוש גם כן משאבים פסיכולוגיים ורגשיים".
מה אנשים מביאים מהסגר אל העבודה?
"עברנו משבר לא פשוט, שהשפיע על אנשים שונים באופן שונה. לאנשים עם משפחות היו הרבה התמודדויות לא קלות עם הילדים. הרבה אנשים שגרים לבד בבית חוו בדידות מאוד קשה. אנשים הושפעו מאוד במישור הכלכלי והבריאותי. אלו דברים שיש להם השפעות פסיכולוגיות. צריך לקחת בחשבון שמצבי משבר ממושכים עשויים ליצור שחיקה רגשית שמתבטאת לאורך זמן.
"בסגר הראשון ראינו שאנשים המציאו את עצמם מחדש, אבל עכשיו אנחנו כבר רואים גם השלכות שליליות של שחיקה והקצנה".
איך השחיקה וההקצנה באות לידי ביטוי?
"אחת התופעות שמדברים עליה, למשל, היא איך עובדים שהיו מצוינים תפקודם עולה עוד יותר, ואילו הבינוניים קומלים. המצוינים התפנו מלסייע לאחרים במשרד ואילו הבינוניים לא יתקשרו במיוחד כדי לשאול את השאלה שבפינת הקפה כן היו מרגישים בנוח לשאול.
"העבודה מהבית מזקקת גם את מהות העיסוק – אם עד עכשיו הייתי מגיע למשרד גם בשביל ההנאה מהמפגשים והאינטרקציות ואולי גם היו לי תפקידים חברתיים לא פורמאליים, עכשיו אני רק עושה את העבודה שלי. יש אנשים שמגלים פתאום שזה לא באמת מה שהם רצו לעשות. יש כאלו שמרגישים אובדן תחושת משמעות, וחשוב לעשות לזה מסגור מחדש – לא איבדתי את כל המשמעות, אבל אני כן צריך להתארגן מחדש".
איך אפשר להיערך לתהליך כזה?
"יש חשיבות קודם כל לתיאום ציפיות ביננו לבין עצמינו, וכדאי להבין שלא הכל יקרה בבת אחת. צריך לזכור שכל תקופת מעבר היא תקופה שבה אנחנו זקוקים להדרגתיות, לחמלה עצמית ולציפיות מותאמות".
חמלה עצמית?
"כן, הציפיה שעכשיו כשאני חוזר למשרד אני אוכל בבת אחת להשלים את כל מה שלא יכולתי כשעבדתי מהבית עם הילדים היא לא תמיד ריאלית. נדרשת מודעות גבוהה של העובד לעצמו, מה מצבו, מה מוביל אותו ומה תוקע אותו.
"הוא גם חייב להיות מסוגל לדבר על כך. אם אני לא עומד בתפוקות כי קשה לי אין טעם לשכנע את עצמי שאני כן. צריך לחשוב איך לתקשר על זה עם הבוס. וגם אם אני כן עומד בתפוקות, אבל נמצא בחרדה – גם את זה צריך להכיר ולדעת לדבר על זה".
איך נכון לעשות את ההתבוננות העצמית הזו?
"זה לא קל כי אנחנו לא תמיד במודעות, אבל זו מיומנות שניתן לתרגל אותה. נכון גם למפות את הקשיים והאתגרים, ולהחליט במה מתמקדים. לפעמים העצירה הזו לתכנן ולחשוב יכולה מאוד לסייע. היא מאפשרת לנו גם למקד אנרגיות כדי למצוא את הפתרונות הכי יעילים ויצירתיים לבעיות שאנחנו חווים ומתוסכלים מהן אבל לא תמיד רואים אותן באופן מודע".
יש לך הצעות איך לדבר על המצב הזה עם המעסיק?
"קשה להציע הצעה כללית איך נכון לדבר על זה עם המעסיק, כי זה מאוד תלוי בקשר הספציפי ומה הציפיות ההדדיות ואופי הארגון. אבל אני כן חושבת שגם למעסיקים נכון לאמץ גישה יותר מוכוונת כלפי העובדים. כדאי לראות את הצרכים הנוכחיים של העובדים מעבר לתפוקות המידיות שהם יכולים להביא, ולקחת בחשבון שהעובדים מגיבים למצב באופן שונה. לא נכון לצפות לסטנדרט אחיד בחזרה לשגרה.
"יש עובדים שהתקופה הזו פחות השפיעה אליהם, יש אפילו כאלו שיחזרו לעבודה בכוחות מחודשים. אבל יש אנשים שקרה להם משהו בשנה הזו. גם רמת החרדה הבריאותית שונה מאדם לאדם – יש כאלה שהם באוכלוסיית סיכון או שיש להם קרוב משפחה בבית עם סיכון, ויש כאלו שלא. יש אנשים שחוו אובדן של אדם קרוב.
"אם הציפיה לחזור לשגרה היא בבת אחת ובאופן אחיד, המעסיק עשוי לפספס הרבה עובדים שבסופו של דבר בטווח הארוך הם דווקא עובדים טובים מאוד".
