אם מסתכלים על ישראל דרך מספר נתונים שפורסמו השבוע אפשר להאמין שהקורונה כבר מאחורינו. בחודש ינואר חזרו הכנסות ממסים ישירים (מס הכנסה ורכוש) להיקף נורמלי ואפילו גדלו. הירידה בשימוש בכרטיסי אשראי בסגר השלישי הייתה נמוכה בהרבה מהסגר הראשון והשני. גם נתוני הצמיחה שפורסמו לאחרונה מעידים על התאוששות.
מספר המפוטרים והשוהים בחל"ת התמתן בסגר השלישי בהשוואה לסגרים קודמים. באפריל נעדרו משוק העבודה מיליון עובדים. בסגר השני באוקטובר 845 אלף. במחצית הראשונה של ינואר, 679 אלף עובדים.
אבל הנתונים האלה מטעים. משבר הקורונה התחיל כהלם שסחף אחריו את המשק כולו, ולרגעים היה נדמה שהכלכלה מתקרבת לקריסה. ככל שחולף הזמן אימת הקריסה מתרחקת, והחברה מסתגלת למציאות החיים במגיפה. אבל לא כולם מסתגלים. הזמן שעובר מגלה את אופייה האמתי של המגפה – בהרחבת פערים כלכליים חברתיים.
הפגיעים נפגעו יותר
מחקרים בארץ ובעולם מראים בבירור כי מי שנפגע יותר בקורונה הם העובדים העניים ביותר. לפני נתונים של אוקספם וארגון העבודה העולמי, המיליארדים בעולם הרוויחו 3.9 טריליון דולר ב-2020, בזמן שמשכורות העובדים ברחבי העולם נפגעו ב-3.7 טריליון דולר (בישראל נרשמה בינואר גבייה גבוהה של מסים בענף הפיננסים וברווחי ההון). מחקר שנעשה באוניברסיטת שיקגו מראה בבירור שבארה"ב, הסיכוי לאבד את העבודה נמצא בהתאמה מלאה עם עבודה בשכר נמוך.
גם מחקרים שנעשו בישראל, בבנק ישראל ובמשרד האוצר, מראים תוצאות דומות. מפוטרי הקורונה הם מקבלי שכר נמוך, עובדים לא מקצועיים ועובדים במשרה חלקית. זו גם הסיבה שלא רואים אותם בנתוני מס ההכנסה – רבים מהם נמצאים מתחת למינימום המשכורת לתשלום מס, או משלמים סכומי כסף מזעריים. השפעתם על נתוני הצמיחה נמוכה יותר. מספר האנשים שמפסיקים לעבוד יורד, אבל שיעור המפוטרים בהם גדל. בשבילם הקורונה אינה מצב זמני.
הירושה האמתית והקשה של המגיפה עלולה להיות ההבנה שספינת החזרה לשגרה יכולה להפליג גם בלי כולם. אם הכנסות המדינה ממסים לא נפגעות, אם הביקוש למשכנתאות נותר גבוה, אם את כרטיסי האשראי ממשיכים לגהץ, מה זה משנה אם כמה אנשים נשארו מאחור?
המציאות היום כבר מספקת הצצה ליום שאחרי שירדו המסכות. למראה החנויות הסגורות כבר מתרגלים. אחרי המספר מיליון מובטלים, 400 או 500 אלף נשמע פתאום סביר. הפקקים עוד לא חזרו לחלוטין, אבל כבר היום מאות אלפי ישראלים חזרו לשגרה. כשהמגיפה תסתיים יצטרפו אליהם רבים מהעסקים שהושבתו, והשגרה תחזור כביכול. ישראל של 2025 יכולה להיראות די דומה לישראל של 2019 בעבור רוב האנשים, גם אם למאות אלפי או מיליוני אנשים זה לא יהיה המצב.
מדיניות ליום שאחרי
הדרך היחידה לאזן את הפערים שיוצרת המגיפה היא מדיניות הממשלה. בינתיים מלחמת הבלימה בפערים רשמה לעצמה הישג: לפי נתוני הביטוח הלאומי, מדד ג'יני ירד בישראל ב-0.1%. מדובר בירידה מזערית, אבל בלי צעדי מדיניות היה מזנק המדד בשיעור דמיוני של 7.8%. נכון היה להעביר סכומי כסף גדולים יותר, ודרך מנגנונים שהיו מקלים עליו להגיע לציבור (בקופסת הקורונה נותרו 16 מיליארד שקלים לא מנוצלים), אך גם הצעדים האלה הצליחו למתן קצת את השפעות המגיפה.
אבל האתגר האמתי עוד בדרך. מדדים רבים של חוסר שוויון לא נכללים בדו"ח העוני של הביטוח הלאומי, ויורגשו בעוצמה בהמשך. מאות אלפי מובטלים לא ימצאו את דרכם חזרה לשוק העבודה. לרבים מהם אין הכשרה מקצועית. מספר גדול של ילדים מבתים צפופים ועניים לא למדו דקה בזום, ומבחינתם מדובר בשנה אבודה. עצמאים ובעלי עסקים קטנים רבים לא יוכלו להקים את העסק שלהם מחדש. המערכות הציבוריות, החינוך, הבריאות והרווחה, לא נספרות בדו"חות העוני, אבל גם הן יצאו חבולות מהמגיפה, ויש להן תפקיד קריטי בצמצום פערים.
ממשלת ישראל צריכה להמשיך להזרים כסף למשק ככל שיידרש, ובמקביל, לבנות את התכנית הכלכלית של היציאה מהמשבר – הכשרה מקצועית, השקעה, עידוד יוזמות בענפים חדשים והרחבת השירותים במגזר הציבורי. התכניות שהוצגו עד כה רחוקות מלענות למטרה זו, ולמרות שיש בחירות, נראה שאת הכפפה הזו אף מועמד לא מעוניין להרים. מחיר המחדל אולי לא יורגש בכל בית בישראל, אבל בחלק גדול מהבתים הוא יורגש בעוצמה רבה.
