את יום המשפחה הקרוב יציין עמיר מנור (41) מתל אביב, עם משפחתו יוצאת הדופן. הוא גר בתל אביב, 300 מטר מהבית של אחינעם כהן (מטפלת בפסיכודרמה ומורה לתיאטרון) ורחל ריבקינד (כרגע בחופשת לידה) האמהות של בנו אורי (3). בבית נוסף, ממש קרוב אליהם, מתגוררים אופיר צויבל וערן רוזנבלט, האבות של רז (בן 5) וליבי (בת כמעט שנה), שכהן וריבקינד הן גם האמהות שלהם. "קוראים לצורה הזו משפחת תמנון", מסביר מנור, במאי סרטים, יוצר ומרצה באקדמיה. "המרכז, הראש של התמנון, הוא אחינעם ורחל והבתים הנוספים הם הזרועות".

"היכרות מעמיקה, לא חתימה על עסקה"

את המסע להקמת המשפחה שלו החל מנור לפני כעשור. "חיפשתי מישהי שתרצה שותף ולא תרומת זרע או מקור כלכלי". ב-2016, אחרי כמה ניסיונות חיפוש כושלים, פנה לחבריו ומכריו באמצעות פוסט בפייסבוק וביקש עזרה במציאת שותפה להורות: "אני בשל לילד/ה", כתב. "אם אתם מכירים מישהי, המחפשת שותף, אשמח אם תחברו ותקשרו".

"רחל, אותה הכרתי בשדה התעופה בברלין כמה שנים קודם כשחזרנו מהופעה, ראתה את הפוסט ואמרה שאני, היא ואחינעם חייבים להיפגש". וכך היה. "נפגשנו וכבר במפגש הראשון חשנו שיש חיבור ויצאנו לתהליך היכרות מעמיק".

את הבחירה שלהם בהורות משותפת, בחרו השלושה לעגן בחוזה משפטי. "אספנו חוזים מחברים והרכבנו אחד חדש, משלנו, שמשקף את תפיסת עולמנו. מבחינתנו, החוזה דרש מאיתנו לשבת ולשוחח על דברים שנורא חשוב לשוחח עליהם. התהליך הזה מאפשר לך להעלות את השאלות החשובות עליהן תדון עם האדם איתו אתה עומד לגדל ילד".

לא היו ויכוחים?
"לא ויכוחים קשים. בשלב הזה ידענו שאנחנו רוצים הורות שוויונית ובשותפות מלאה ולכן הדיונים היו נעימים ומעניינים. ברגע שבו התפיסה המשותפת שלנו היא שטובת ההורה היא טובת הילד ולהיפך, השיחות הפכו לשיחות היכרות מעמיקות ולא לשיחות על חתימת עסקה".

אז למה בכל זאת החלטתם לעשות חוזה?
"כל מה שאתה יכול לעשות באמצעות החוזה הוא לפתח את יחסי האמון. לנסות להגדיר את האופן בו מקבלים החלטות ומתמודדים. הדבר הזה הוא מה שצריך לבנות בתהליך ההיכרות. אמון, שותפות, ראיית עולם משותפת, הבנה של כיוון ודרך. ילד הוא לא אובייקט. הוא גדל ומשתנה ויש לו צרכים. כל ניסיון להגדיר את זה בחוזה נידון לכישלון. אתה לא יכול לצפות את הקשיים, את הרצונות ואת הצרכים".

קרה שעשיתם שינויים בחוזה?
"לא פתחנו את החוזה מאז. אם אתה פותח את החוזה בתוך ההורות המשותפת הכל מתפרק. החוזה הוא למקרי קיצון. בשביל לשבור חוזה צריך לפרק את האמון. כל עוד מתמודדים אז אין צורך בחוזה. זה היה תהליך בירור הרבה יותר מעמיק. זה דבר שאנשים לא עושים לפני שהם מביאים ילדים. הם פשוט נכנסים להיריון ובום, מביאים ילד".

התבוננות על ההורות

את הזמן עם בנם המשותף, עושים מנור, כהן וריבקינד בשיטת הרוטציה. "ראשון, שלישי וחמישי אצלי, שני, רביעי וסופי שבוע אצל האימהות. בשבוע שאחרי מתחלפים בימים".

מי מוציא את הילדים מהגן?
"מי שהילד אצלו. לפעמים גם דודים ודודות אבל זה קורה פעם ב… כשצריך עזרה".

אתה גם ההורה של האחים של אורי?
"אופיר וערן, ההורים של רז וליבי, לא מגדלים את אורי וגם אני לא מגדל את רז וליבי, אבל אנחנו כן נוכחים בחיים אחד של השני. אני אוהב אותם והם מתוקים ואני עוד דמות מבוגר אחראי בסביבה. אני גם לא יכול להתעלם ולא לקחת בחשבון את הדינמיקה עם האחים של הילד שלי. הדבר הזה הוא חלק מהותי מההורות ומההוויה של המשפחה".

מתי אורי נפגש עם האחים שלו?
"הם נפגשים בזמן המשותף אצל האימהות שלהם. בזמן שאורי אצלי, רז וליבי אצל ערן ואופיר".

איך אתה מסתדר עם זה שאתה לא רואה את הילד שלך כל יום?
"כשאני לבד, החוויה החזקה שלי היא געגועים. כשאורי איתי אני כולי בחוויה ההורית. אני מבלה איתו כל הזמן. אני משתמש מעט מאוד בבייביסיטר. יש רגעים שאני לא שם לב, כשאני עם הטלפון לדוגמה, ופתאום אני קולט שאני לא עם הילד. בגלל שהזמן שלי איתו מוגבל, זה גורם לי להיות בהתבוננות על ההורות שלי. להורים רבים אין את הזמן הזה, הם כל הזמן בסיר לחץ. וכשהתחושה של השחיקה מתקרבת ומעורר חוסר סבלנות, הוא עובר לאימהות שלו".

עמיר מנור ובנו אורי. "הוא קיבל שני בתים, שכולם, וזה היתרון הכי הגדול של הורות משותפת, רוצים להיות הבית הכי מיטיב עם הילד" (צילום: גיא רז)

המעבר בין הבתים לא מבלבל את הילד?
"כשהילדים גדלים לתוך העולם הזה, ומקבלים אותו כמציאות חיים, אין להם סימני שאלה. זו מציאות חייו. כשהוא אצלי – הוא אצלי. אם בזמן הזה אחינעם תתקשר אלי והוא ישמע אותה, הוא ירוץ אל הטלפון ויגיד לה, 'אבל אמא, אני אצל אבא היום', ולהיפך. אין לו רגע שהוא בוכה שהוא רוצה לאמא. הוא קיבל שני בתים שכולם, וזה היתרון הכי הגדול של הורות משותפת, רוצים להיות הבית הכי מיטיב עם הילד. אני מניח שיגיע שלב שהוא ישאל שאלות על איך יכול להיות שיש לי ככה ולא אחרת, אבל כיום הוא רק נהנה מהיתרונות. עכשיו, לדוגמה, הוא בא אלי לנוח מ'המלחמה' בבית".

מלחמה?
"מאז שנולדה לו אחות קטנה הוא מגדיר את המקום שלו מחדש. הוא בתקופת גדילה ומתעסק כל הזמן בשאלות של כמה הוא גדול וכמה הוא קטן".

"את הזכויות והחובות ניסחנו בינינו"

המוסדות אינם מכירים באופן רשמי ביותר משני הורים, והחתומים על הסכם השיתוף בהורות הזו הם מנור וכהן, למרות שבמציאות היומיומית, ריבקינד היא אם לבנם לכל דבר ועניין. "זה שהמדינה לא רואה את האפשרות להורה שלישי זו אפלייה קשה ועוול", אומר מנור. "אבל אנחנו לא השארנו את זה ליד המקרה. דיברנו על הדברים האלה מבעוד מועד. את הזכויות והחובות ניסחנו בינינו. בתוך ההסכם הגדרנו את הזכויות והחובות ומעגלי האחריות של בני הזוג וענינו על שאלות. אם מישהו הולך לעולמו חס וחלילה, אני אוכל לנתק את אורי מאמא שלו רחל? בשום אופן לא. אנחנו לא משאירים למדינה להסדיר את היחסים בנינו".

"לייצר שותפות מלאה"

"רציתי שהילד שלי יגדל בעולם שיש בו גיוון מגדרי", מסביר מנור את ההחלטה להביא ילד לעולם עם שתי נשים ולא עם בן זוג. "רציתי שהילד שלי יבין שגבריות ונשיות הם דברים שיש בהם מורכבות ויקבל ייצוג בריא של שניהם. אנחנו רוצים שהילד יקבל את החירות לעצב ולהגדיר את עצמו. עם היכולת לראות שוויון אמיתי בין נשים וגברים. פה יש שוויון. יש פה מהפך רדיקלי. אחינעם לא אשתי ואני לא בעלה. אין פה שום דיכוי לכאורה".

למה לכאורה?
"כי לא משנה איך תסתכל על זה, בעולם שלנו, גברים מרוויחים יותר מנשים. נקודה. אנחנו החלטנו שאם קונים משהו לאורי אז אין כזה דבר מאבא או מאמא. אתה לא מייצר פערים כלכלים בתוך הבית ויוצר דימוי מעוות של גבריות ונשיות. הבחירה הייתה ליצר שותפות מלאה וזה דורש לפתח המון רגישות והמון אחריות. כל גבר שנכנס לדבר הזה הוא גבר שחי בעולם ולא מנותק".

בעולם שלנו, גברים מרוויחים יותר מנשים. החלטנו שאם קונים משהו לאורי אז אין כזה דבר מאבא או מאמא. אתה לא מייצר פערים כלכלים בתוך הבית ויוצר דימוי מעוות של גבריות ונשיות"

נתקלתם במחלוקות שקשורות למגדר?
"היה לנו עניין סביב ההנקה. לא הרגשתי שיכולתי להתערב בהנקה עד גיל מאוחר. תהיתי והעליתי את השאלה, אם זה לא פוגע בהתפתחות הרגשית של הילד ובזה שהוא לא מצליח להתמודד עם תסכולים בלי לרוץ לפתרון המידי. הייתה התמודדות והלכנו לייעוץ הורי ומצאנו פתרון שהרגשנו שלא מוחק אף אחד. בבית כזה אתה לא יכול לקבל החלטות בלי לנמק. אתה לא יכול להגיד 'כי בא לי'. זאת לא אופציה".

החירות לעצב את ההורות

כבמאי סרטים ("חיותה וברל", "הבית ברחוב פין"), תופס מנור את ההורות המשותפת כחלק מעולם היצירה שלו. "היא דורשת במקרה שלנו לצאת מאזור המובן מאליו, מהנורמה. לחשוב יחד על המרכיבים בטרם נכנסים לתהליך הבאת הילד – חינוך, בריאות, אמונה, חלוקת זמן ומשאבים, מגורים ועוד. ניתנה לנו חירות לפרק את המבנים הקיימים וליצור אותם מחדש בהתאם לערכינו ואורח חיינו. לכן אני רואה את זה כיצירה".

כשהכרתי את אחינעם ורחל הן כבר היו אימהות. הייתי בשוק. הן יוצאות שלוש פעמים בשבוע, רואות סרטים, הולכות לתיאטרון, מטפלות בזוגיות. זה היה מדהים לראות שהחירות ומרחב הבחירה לא נפגע בגלל ההורות"

הוא משמש כמדריך במיזם "החסידה" שהקימה חברת הכנסת לשעבר מיכל בירן, וחולק עם גברים את ניסיונו ותובנותיו על הורות משותפת. "התפקיד שלי", הוא מסביר, "הוא לתת אוריינטציה ופרספקטיבה שתאפשר לגברים שאני נפגש איתם לבחון את הדברים מנקודת מבט אחרת. הפחדים איתם הם באים הם לא רציונליים וקשורים להבניות ולחוויות שקשורות לחוויות ילדות של כולנו. אני אומר להם שיש להם חירות מאוד גדולה לעצב את ההורות שלהם. זה דבר מטורף להבין את זה. זו חירות מטורפת, זו הזדמנות להיות אדם מורד אמיתי ולעשות דבר שייתן לכולם איזה בוקס לראש".

בוקס?
"כי זו גישה חדשה שאומרת שילדים לא צריכים שתהיה משפחה שמורכבת דווקא מאבא, אמא וילד. משפחה היא דבר הרבה יותר מורכב והורות היא דבר הרבה יותר מורכב. באפשרות הזאת, בעיני, מרכיב הבחירה הוא יותר משמעותי מהמרכיב הביולוגי".

אילו תגובות אתם מקבלים ממשפחות "רגילות"?
"אני חושב שסטרייטים מסתכלים על המשפחה שלנו ומקנאים נורא. אחד הדברים היפים בהורות שלנו זה שאנחנו לא הופכים להיות קורבנות של ההורות. כל החברים הסטרייטים שלי, ברגע שהם עשו ילדים, לא פגשתי אותם יותר. הם נעלמו מהרדיוס. לא חיו יותר, לא נשמו ונכנסו לאינקובטור של התמודדות עם ההורות הטרייה. כשהכרתי את אחינעם ורחל הן כבר היו אימהות. הייתי בשוק. הן יוצאות שלוש פעמים בשבוע, רואות סרטים, הולכות לתיאטרון, מטפלות בזוגיות, נפגשות עם אנשים, עושות תכניות. זה היה מדהים לראות שהחירות ומרחב הבחירה לא נפגע בגלל ההורות".

אתה חושב שהורות משותפת יכולה להתאים לכל אחד?
"אם אתה מגיע להורות משותפת מתוך תפיסה של תועלת אתה תהיה בצרה צרורה; אם אתה מגיע לזה מתוך רצון להקל עלויות – אתה בבעיה. לא מדובר כאן במפעל עסקי. זה מפעל שדורש אהבה ורצון להיטיב עם השותפים שלך. זה תהליך שדורש ממך להיות אדם דיאלוגי, שיתופי ואחראי. זה אתגר".