דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ז בתשרי תשפ"ב 23.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

ארץ עיר / "המשבר חשף את הבעייתיות שיש בהפרטת הזכות הכי בסיסית לדיור, שהיא כמעט כמו הזכות לחיים"

תל אביב במהלך הסגר הראשון. פרופ' יפתחאל: "יש מתקפה מבחוץ שמשנה סדרי עולם, והעיר, שבעבר היתה יכולה לסייע בתחומים מסויימים, נחלשה" (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

הקורונה והעיר: המרחב הציבורי, השימושים החדשים של הקניונים, עירוב תעשייה ומגורים, הסיכוי הגדול של הפריפריה | פרופ' אורן יפתחאל ופרופ' טלי חתוקה, מומחים לתכנון עירוני, על מצבן ועתידן של ערים שנחלשו בימי המגפה

רז רותם
רז רותם
צרו קשר עם המערכת:

פרופ' אורן יפתחאל, ראש הקתדרה ללימודים עירוניים באוניברסיטת בן גוריון, מודאג ממה שחולל משבר הקורונה למעמדה של העיר. "אני קורא לזה התקופה הקורוניאלית", הוא אומר, "כמו בתקופת הקולוניאליזם – הגיע כוח, טרף את הקלפים ועכשיו אנחנו נאבקים על מה שקורה אחריו".

תסביר.
"יש מתקפה מבחוץ שמשנה סדרי עולם, ובטווח הקצר והבינוני אנחנו רואים שהעיר, שבעבר היתה יכולה לסייע בתחומים מסויימים, נחלשה".

מה החליש אותה?
"המדינה לקחה ממנה תחומים שעברו בעשורים האחרונים לניהול של העיר – סמכויות ברמה הפוליטית והחוקית – והנחיתה הנחיות, סגרים, הגבלות על התחבורה וריחוק חברתי. הכוח הרך של העיר – התרבות, הכלכלה, כל אלה נלקחו ממנה. לא בצורה מוחלטת, אבל בצורה שהחלישה אותה. בטווח הארוך זה יכול לפגוע בחיים של כולנו".

למה?
"האזרחות העירונית, החבילה של הזכויות – בתי ספר, בריאות, נגישות לתחבורה – ככל שיהיו יותר מבוזרים, ככל שהניהול יהיה אזורי ומטרופוליני, כך המצב יהיה יותר טוב, יותר שוויוני ויותר דמוקרטי".

פגיעה באוטונומיה העירונית

יפתחאל (64), מרצה לגיאוגרפיה פוליטית ותכנון עירוני ופעיל בארגונים חברתיים וזכויות אדם, מסביר כי תופעת החלשת העיר על ידי המדינה אמנם ייחודית לקורונה, אך היא מתחברת לבעיות נוספות שהמשבר הקצין.

לדבריו, הפגיעה באוטונומיה של הערים יחד עם העמקת אי-השוויון, מחלישים את העיר, את האנשים שחיים בה, ובסופו של דבר את החברה כולה. "אי-השוויון שהלך והתגבר בימי הקורונה נחשף בצורה מאד חדה אצל מהגרים, צעירים ואנשים במעמדות נמוכים. רואים את זה במיוחד בדיור – העובדים הזמניים, המהגרים, הצעירים, האנשים בעלי ההכנסות הנמוכות, חלקם היו צריכים לוותר על העיר. סטודנטים היו צריכים לחזור לבתי ההורים. המשבר פגע הרבה יותר בשוכרים ובבעלי המשכנתאות מאשר בבעלים שבטוחים בדיור שלהם.

פרופ' אורן יפתחאל. "אנשים שירדה להם ההכנסה נאלצים לוותר על הדיור שלהם, אבל זה לא מחויב המציאות" (צילום: אלבום פרטי)

"המשבר הזה בעצם חשף את הבעייתיות שיש בהפרטה של הזכות הכי בסיסית לדיור, שהיא כמעט כמו הזכות לחיים. אנשים שירדה להם ההכנסה נאלצים לוותר על הדיור שלהם, אבל זה לא מחויב המציאות, במיוחד כשהמדינה שולטת ברוב הקרקעות. המדינה יצרה את התחרות המטורפת הזאת בספקולציות בין יזמים. עד שנות ה-90 זה לא היה כך, וכעת אנחנו רואים את המשבר העירוני, גם כחלק מאותה מערכת נדל"ניסטית מופרטת, שבה המדינה מעבירה את הדיור ליזמים, להם יש אינטרס ברור, ואת ואני והילדים שלנו סובלים מזה".

איך הפגיעה בבעלי ההכנסות הנמוכות מחלישה את הערים?
"בברלין, בתחילת הקורונה, מועצת העיר הודיעה שהיא מקפיאה את העלאת שכר הדירה לחמש שנים. זו דוגמה לכך שבשעת משבר העיר דואגת לצעירים שלה, למהגרים ולעניים, כי הם חלק כל כך אינהרנטי מהעיר. בדיוק בשביל זה צריך עיר. בשביל המפגש בין האוכלוסיות, בשביל היצירתיות והאנרגיות שהמפגשים האלה יוצרים בחברה שצריכה להיות בתהליכי שינוי פוזיטיביים ודינמיים. לאפשר לאנשים קורת גג, לאפשר לאנשים את ההזדמנויות של העולם, של המאה ה-21, שבו הגלובליזציה מתרחשת דרך הערים".

בעוד מקומות זה כך?
"סינגפור, בריטניה, ניו יורק, אלה מקומות שבהם לתחום העירוני יש כוח ממסדי וכלכלי לייצר דיור ציבורי. זה חלק מהחוזה עם היזמים. בניו יורק יש אפשרויות רבות של דיור שלא למטרות רווח. בווינה יש 70% דיור של התארגנויות שהן לא למטרות רווח. כשיש דיור לא למטרות רווח, המחירים כמעט לא עולים. תחשבי איזו הקלה זו במשבר כמו הקורונה".

דיור ציבורי בוינה. "כשיש דיור לא למטרות רווח, המחירים כמעט לא עולים. תחשבי איזו הקלה זו במשבר כמו הקורונה" (צילום: frantic00 / Shutterstock.com)

החלשת הערים היא פעולה מתוכננת?
"זו לא קונספירציה, אבל המדינות לא אוהבות שהערים מתחזקות. נתניהו לא אוהב שרון חולדאי (ראש עיריית תל אביב), או עינת קליש רותם (ראש עיריית חיפה) חזקים. יש פה תהליך פוליטי שלא ניתן היה לצפות אותו, אבל כשבאה ההזדמנות המדינה שמחה להחליש את הערים".

וכשהמגפה תחלוף?
"שום דבר הוא לא סוף הסיפור. הערים שהתחזקו בשנים האחרונות לא מוותרות. ברלין, וינה, לונדון, ניו יורק, קייפטאון, ערים שגרתי בחלקן, מתארגנות ומנסות ליצור מצב שבו הן ישמרו על התושבים שלהן ושתהיה פחות דחיקה החוצה מהעיר. צריך ללמוד מזה גם בישראל".

בניית צורות מגורים חדשות

האקדמיה, מסבירה פרופ' טלי חתוקה (51), אדריכלית וראש המעבדה לעיצוב ותכנון עירוני באוניברסיטת תל אביב, עוסקת מאז שנות ה-90 בשאלה כיצד לחזק את החוסן העירוני ולהכין את הקהילה למצבי קיצון, בדגש על תרחישים ביטחוניים, או אירועים כמו רעידות אדמה וסופות. "והנה, פתאום אנחנו רואים אירוע מסוג אחר. מגפה שמצליחה לשתק לא אזור מסוים בכדור הארץ, אלא ממש את כל העולם".

פרופ' טלי חתוקה. "עולם התכנון העירוני עסוק מאד בשאלה איך להכין את החברה למשמעויות של המהפכה התעשייתית הרביעית" (צילום: אלבום פרטי)

הקורונה, לדברי חתוקה, היא סוג חדש של אירוע קיצון, אבל לא נכון להסתכל על עליה כעל אירוע חד פעמי. "היא האיצה מגמות קיימות: אי-שוויון דיגיטלי, הקושי של מגזרים שלמים של עובדים להשתלב בעולם הטכנולוגי העכשווי, ובהקשר של חוסן עירוני, יש קהילות רבות שלא מצליחות להתמודד עם השינויים האלה, ואז הן הראשונות שנופלות אל מתחת לקו העוני".

עולם התכנון העירוני, היא מסבירה, עסוק מאד בשאלה איך להכין את החברה למשמעויות של המהפכה התעשייתית הרביעית – תהליכי הדיגיטציה, הייצור האוטומטי והבינה המלאכותית. "הדבר הזה משפיע מאד על העיר".

איך?
"אחת המשמעויות שלו היא שחלק מהתעשייה והתעסוקה יחזרו לעיר, ושנצטרך לבנות צורות חדשות של מגורים שיתאימו לזה. דבר נוסף שאנחנו יודעים הוא שבעשור-שניים הקרובים חלק גדול מהמסחר הקמעונאי יעבור למסחר דיגיטלי. זה כבר קורה. אלה תהליכים מאד דרמטיים. חשבנו שהם יקרו קצת יותר לאט, אבל הקורונה האיצה אותם".

הסיכויים של הפריפריה

בשלוש-ארבע שנים האחרונות, מקדמת חתוקה עם משרד הכלכלה חשיבה חדשה על אזורי תעשייה בערים בפריפריה הגיאוגרפית. "יש פרויקט גדול בקרית שמונה סביב תעשיית הפודטק (טכנולוגיה בתעשיית המזון). קרית שמונה נמצאת בקצה העולם, אבל יש לה הרבה מה להציע מבחינת איכות החיים.

קרית שמונה במהלך הסגר השני. "לפריפריה יש יותר סיכוי להצליח. הם יותר קטנים, הם פחות מסורבלים, ויש להם אפשרות להמציא את עצמם מחדש" (צילום: StockStudio Aerials / Shutterstock.com)

"מה בעצם תושב עירוני רוצה? הוא רוצה את בתי הקפה, את המסעדות, את התרבות. והנה קורה איזשהו אירוע דרמטי, והוא נשאר בלי כלום. נשאר עם כיכר דיזינגוף ופיסת הדשא שיש שם. לעומת זאת, אדם שיושב בצפון, הטבע פרוש לפניו, הוא יכול לנשום אוויר צח וחווית היומיום שלו אחרת לגמרי.

"אני חושבת שאנשים היום מסתכלים אחרת על החיים. אם הפריפריה הגיאוגרפית באמת תצליח לקדם מנועי תעסוקה חדשים סביב התעשיות החדשות שמתפתחות, היא תהיה אלטרנטיבה משמעותית".

מה זה יעשה לתל אביב?
"זה לא יחליש אותה. תל אביב עדיין תהיה חזקה, אבל אם את שואלת אותי איפה האופקים החדשים? מי החלוצים החדשים ברמה של תעשיות חדשות? של חשיבה אחרת על היחסים בין מגורים, פנאי ותעסוקה? אז אני רואה את זה בפריפריה. להם יש יותר סיכוי להצליח. הם יותר קטנים, הם פחות מסורבלים, ויש להם אפשרות להמציא את עצמם מחדש. במיוחד אם יגיעו אליהם תשתיות של תחבורה ציבורית. אני מקווה שהרכבת תגיע לקרית שמונה בשנים הקרובות".

מה בעצם תושב עירוני רוצה? הוא רוצה את בתי הקפה, את המסעדות, את התרבות. והנה קורה איזשהו אירוע דרמטי, והוא נשאר בלי כלום"

זה שונה מהתפיסה המוכרת לפיה חידושים קורים במרכז ורק אז מטפטפים לפריפריה.
"במשך שנים התיאוריות של האקדמיה בתכנון התמקדו בעיר, ועכשיו יש התפכחות. אנחנו מבינים שלא נכון להסתכל על זה ככה. מאוד מתחזקת עכשיו הגישה של אזוריות, להסתכל על אזור מסוים, על המאפיינים שלו. גם ישראל נמצאת בתהליך של השינוי הפרדיגמטי הזה. אני שומעת קולות כאלה גם ממשרדי הפנים, הכלכלה והשיכון. ההבנה היא שצריך להסתכל על הכל כמערכת אזורית אחת, ולהבין את היתרונות של כל מקום".

מה זה אומר מבחינה פרקטית?
"אם בעבר היית חייבת לגור במרכז כדי להביא לחם הביתה, הקורונה פתחה את המנעד, ואנחנו רואים שאת יכולה לשבת בקרית שמונה, לפתוח את החלון, להסתכל על הנוף המדהים, אפילו לחיות בצנעה מבחינת ההוצאות הכספיות שלך, וגם לעבוד עבור חברת הייטק בתל אביב".

יותר גדולה, יותר דיגיטלית, יותר פרברית

יפתחאל שותף לתפיסה שיש לחזק את "האזוריות", אך הוא מתבונן עליה מנקודת המבט של חיזוק המטרופולינים. "אין שום ספק שהעיר של העתיד תהיה יותר גדולה, יותר דיגיטלית ויותר פרברית", הוא אומר. "ההתחדשות העירונית היא המיעוט. הרוב יהיה בנייה פרברית בצורותיה השונות, כמו בקריות, בעומר ובלהבים מסביב לבאר שבע, באופקים, או במושבים שהופכים להיות מין שכונות פרבר.

תסתכלי על חולדאי, עם כל הביקורת שיש עליו, הוא מאפשר לילדי מבקשי המקלט והעובדים הזרים שירותים, למרות שהמדינה שוללת מהם את זה"

"השאלה הגדולה היא מה יהיו היחסים החברתיים והכלכליים בתוך העיר. אני חושב שאם נבזר, הדמוקרטיזציה בערים תהיה יותר חזקה. תסתכלי על חולדאי, עם כל הביקורת שיש עליו, הוא מאפשר לילדי מבקשי המקלט והעובדים הזרים שירותים, למרות שהמדינה שוללת מהם את זה. אם היתה רמה דמוקרטית יותר גבוהה, היה יותר שוויון. הדבר הזה לא מובן מאליו. תהליך צמיחת הערים הוא בלתי נמנע, אבל איך הוא ייעשה, זה המאבק. איך תיראה התקופה הפוסט-קורוניאלית".

ייעוד חדש לקניונים

השינויים המואצים בתחומי המסחר והתעסוקה משנים את הערים ומאלצים את העיריות למצוא פתרונות מידיים. "בבוסטון, שם התגוררתי בעבר", מספרת חתוקה, "היו המון חנויות, ובשנים האחרונות כמעט כל המסחר הקמעונאי יצא למרכזי קניות בפריפריה העירונית. מה שנשאר ברחוב אלה השירותים הציבוריים, בתי קפה ומסעדות, אבל המסחר עצמו כמעט ולא קיים ברחוב. מי שגר שם מכיר את הריטואל: בבוקר מגיעות כל החבילות של הדברים שהוזמנו אונליין ומפוזרות בין הדיירים בבניין.

"מה שעוד אפשר לראות בארה"ב זה שחלק גדול מהקניונים ננטש. אפילו כאלה שלפני שלוש-ארבע שנים היו מאד מצליחים. גם בישראל אנחנו רואים את הדברים האלה, עוד לפני הקורונה. בסמסטר האחרון עסקתי עם הסטודנטים שלי בשאלה מה לעשות עם הקניונים. יש המון קניונים פרטיים בסדר גודל בינוני וקטן שיצטרכו לעבור השמשה חוזרת".

קניון ברחובות. "יכול להיות שחלק ממבני הקניונים יומרו למגורים ואולי גם למבני ציבור" (צילום: יוסי אלוני/פלאש 90)

מה זו השמשה חוזרת?
"לחשוב על פרוגרמה חדשה של שימושים שיכולים להיכנס למבנים האלה. לא רק תעסוקה. אם תסתכלי ב'גן העיר' בתל אביב תראי שהקומה התחתונה הומרה לאזור תעסוקה. יכול להיות שחלק ממבני הקניונים יומרו למגורים ואולי גם למבני ציבור, וחלק קטן יישאר למסחר. מספיק להסתובב בערים ולראות. זה פשוט לא יהיה כדאי כלכלית, ובוודאי בקניונים. הסוחרים הקטנים יתקשו מאד להישאר שם".

מה עוד צפוי להשתנות?
"בערים יש הרבה מאד שטחי משרדים, וגם הם, בחלקם, צפויים לעמוד ריקים. הערים צריכות להמציא את עצמן מחדש מהר ולחשוב על כלים להתמודד עם זה. ההאצה הזאת יצרה המון לחץ על הרשויות, כי אזורי התעשייה והמסחר מניבים להן מיסים שהן נסמכות עליהם כדי לתת שירותים".

להחזיר את הייצור לתוך העיר

החוקרים והסטודנטים במעבדה לעיצוב ותכנון עירוני, שבראשה עומדת חתוקה, עוסקים בעיצוב מודלים עירוניים חדשים שמותאמים לשינויים שהיא מתארת. "ערים רבות, בישראל ובכלל, נבנו על בסיס עיקרון שנקרא ביזור – הפרדה בין מגורים לתעסוקה ופנאי. היום אנחנו מבינים שאורח החיים משתנה. אנשים כבר לא רוצים לשבת ברכב שלהם שעה לכל כיוון לעבודה, המסחר בתוך העיר דועך, ובמצב הזה אנחנו צריכים לעסוק בשאלה מהי העיר העתידית. מה חשוב שיהיה בעיר שתתנהל על בסיס של דיגיטציה, על עבודה מהבית, לפחות באופן חלקי, ושהמסחר בה יהיה מקוון".

עיר בלי מסחר, בלי מרכזי תעסוקה, מה יישאר ממנה?
"המרחב הציבורי. זה נושא מאד דרמטי. ראינו את זה גם בימי הסגרים. המרחב הציבורי הפך לדבר החשוב ביותר. בחלק גדול מהבינוי העירוני יש בדרך כלל קומת קרקע עם מסחר ובקומות העליונות מגורים, כמו ברחוב אבן גבירול בתל אביב, אבל זה יהיה פחות ופחות מתאים, אין צורך בכל כך הרבה מסחר. חלק מהחזיתות האלה יהפכו לחזיתות של פעילות אחרת".

רחוב אבן גבירול בתל אביב. "אין צורך בכל כך הרבה מסחר. חלק מהחזיתות האלה יהפכו לחזיתות של פעילות אחרת" (צילום: שי ניר)

איזו?
"אולי יהיו שם מבני ציבור, גני ילדים, משרדים, תעסוקה, בתי קפה. אנחנו הולכים לכיוון של להחזיר את הייצור וחלק מהתעשייה לתוך העיר, במיוחד הייצור הנקי. התעשיות האלה מעדיפות לעתים קרובות להיות במרכז העיר ולא באזור תעשייה מרוחק. אנחנו רואים את זה ברחבי העולם. ישראל עוד בתחילת הדרך, אבל גם היא קשובה לזה".

איזה מודל עירוני את מדמיינת שיחליף את מה שאנחנו מכירים?
"יהיו שלוש צורות תעסוקה מרכזיות: האחת מחוץ לבית, באזורי תעסוקה גדולים שיהיו רחוק מהעיר או במרכז העיר; שנייה – אנשים שפשוט יעבדו מהבית; והשלישית – סביבות מגורים שיתוכננו כך שישלבו בין מגורים לעבודה.

כבר כיום אנחנו רואים מבני מגורים שיש בהם גם שטחים ציבוריים בתוך בניינים פרטיים, כדי שבן אדם שיושב ועובד כל היום בדירה שלו יוכל קצת להתאוורר, לרדת למטה ולא להיות כל היום בין ארבעה קירות"

"במעבדה לעיצוב ותכנון עירוני יצרנו מסמך שנקרא 'טיפולוגיות סינכרוניות'. יש בו מודלים שמתפתחים בערים גדולות כמו לונדון וטורונטו – יש משרדים בקומת הקרקע, או באיזה אגף בתוך הבניין. לפעמים אלה בתי מלאכה קטנים ולידם המגורים. אנחנו רואים מרלו"גים (מרכזים לוגיסטיים) שאליהם יגיעו חבילות שמוזמנות אונליין. כבר כיום אנחנו רואים מבני מגורים שיש בהם גם שטחים ציבוריים בתוך בניינים פרטיים, כדי שבן אדם שיושב ועובד כל היום בדירה שלו יוכל קצת להתאוורר, לרדת למטה ולא להיות כל היום בין ארבעה קירות".

רואים כבר כיום בתי מגורים שמציעים לדיירים אזורי פנאי משותפים בבניין. אבל בדרך כלל הם של דיירים ממעמד גבוה.
"המטרה בפרויקטים שאני מדברת עליהם היא לא לייצר קהילות סגורות עם גדרות. מה שאנחנו רואים שמתפתח בעולם אלה מרכזים שמחוברים לערים ולכל מי שרוצה יש אפשרות להשתמש במרחבים הציבוריים. ברגע שהנושא של תעסוקה נכנס למקומות האלה, זה משנה את הדינמיקה בתוכם".

"ניכור הוא לא רק שלילי"

בשנה האחרונה אירעו למעלה ממאה מקרים של קשישים עריריים שמתו בבית בלי שאיש יידע.
"אני גרה בשכונת קרית שלום בתל אביב ואין מצב שדבר כזה יכול לקרות. כל אחד יודע מה קורה אצל השני. כשאני יוצאת מהבית אני אומרת שלום לכל השכנים שלי; אני מכירה את המוכר במכולת שעוד קונים בה בהקפה.

"ניכור זה דבר שתמיד אפיין את העיר. לניכור יש צדדים שליליים. זרות ובדידות זה משהו שמאפיין את החיים בחברה המודרנית והקורונה האירה את המצב הזה מאד. הניכור הוא משהו שמצד אחד אנשים כמהים אליו, ומצד שני נלחמים בו. מה זה ניכור? זה מצב שבו את לא מכירה את השכנים שלך כשאת הולכת ברחוב, את לא צריכה להגיד שלום ובוקר טוב לכל אחד ואת יכולה להיות במין מצב של טשטוש שבו את עם עצמך והעולם הוא סוג של רקע.

העיר היא מרחב שיש בו המון איים וכל אחד מהם מתנהל אחרת. הסיכוי שלך להיות באינטרקציה עם שכנים בשכונות כמו קרית שלום, קשור, בין היתר, לצורת הבינוי באזורים האלה"

"אנחנו נוטים להסתכל על זה כדבר שלילי, אבל זה לא רק שלילי. מבחינה היסטורית העיר היתה למשל מקום של שחרור עבור נשים שלא רצו להיות במעקב, לא רצו לחיות באורח חיים מסורתי, לגדל ילדים ושהמשפחה המורחבת תהיה מעורבת בחיים שלהן.

"צריך להסתכל על העיר כעל מרחב שיש בו המון איים וכל אחד מהם מתנהל אחרת. ככל שהאזור צפוף יותר, כך הסיכוי שלך להכיר את מי שגר מסביבך קטן יותר. הסיכוי שלך להיות באינטרקציה עם שכנים בשכונות כמו קרית שלום, קשור, בין היתר, לצורת הבינוי באזורים האלה".

המודל העירוני החדש שדיברת עליו, שיש בו עירוב שימושים במבנה אחד, ישפיע גם על האנונימיות של החיים בעיר?
"הוא עתיד לשנות את היחסים בין השימושים, את היומיום ואת היחסים בין האנשים, כי אם יש לך במקום אחד דיור וגם שימושים משותפים וגם מרחב ציבורי, זה משהו שמחבר את האנשים. טבעי שתיווצר קהילה".

המנוע של הכלכלה הקפיטליסטית

גם לדברי יפתחאל, המימד הקהילתי והקולקטיבי חשוב ביותר. "במיוחד במדינות כמו ישראל, שהיא לא מדינה מערבית. אוהבים לסווג אותה כמדינה מערבית, אבל זה לא נכון. מקומות שיש בהם סולידריות וקהילתיות, כמו ביישובים ערביים, בקיבוצים, בקהילות חרדיות, הקהילתיות מאפשרת להם לנהל את המשבר בצורה אחרת. בהרבה מקומות כאלה יש תחלואה גבוהה, אבל יש גם עזרה הדדית. העיר מושפעת מזה. יש יותר פרברים, מקומות עם צפיפות יותר נמוכה, ניהול יותר קהילתי. המגמה הזאת מבטאת את הפגיעה בעיר הגדולה, שהיתה בשגשוג מאד חזק. יש יציאה של אוכלוסיות חזקות וחלשות למקומות שיש בהם יותר אוטונומיה, יותר שליטה ופחות ריגול של הממשל המרכזי".

אם השליטה של המדינה בערים תימשך, יש תרחיש שהערים יעלמו?
"ברמה הכללית, ההיסטורית, אני לא חושב שיש שינוי במגמה של העיור. בטווח הארוך העיר תמשיך להיות. העירוניות היא המנוע הגדול של הכלכלה הקפיטליסטית. קשה לדעת מה יוליד השינוי הזה. אבל העיר גם מתנגדת, היא מנסה ליצור מסגרות משלה. אין לה יכולת ליצור קהילתיות כמו בפרברים או ביישוב הקהילתי, אבל בטווח הבינוני היא כן תנסה לקחת סמכויות בחזרה ולשלוט בקהילות שלה בצורה של בתי ספר, מתנ"סים, לשלוט במרחבים הציבוריים ובנורמלי החדש שיהיה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על מגזין דבר:
רמאים קטנים במגפה גדולה
"אנחנו באמת משפחה פה"
בית הכנסת המחבק
תגובות