מחקר חדש של מכון טאוב מראה כי זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים (ניתוחים שמוגדרים כלא דחופים) במטרופולינים הגדולים, תל אביב, חיפה וירושלים, קצרים יותר מאשר בבתי החולים במחוזות הצפון והדרום. עוד עולה מהמחקר כי פחות ישראלים מסתמכים רק על מערכת הבריאות הציבורית:, ושיעור הישראלים המחזיקים בביטוחי בריאות משלימים ופרטיים נמצא במגמת עלייה.
לשאלת זמני ההמתנה יש משמעות רבה, מאחר והיא מהווה במידה רבה את אופן הקצאת משאבים במערכת הבריאות הציבורית, בה מהווה התשלום פאקטור פחות משמעותי. בנוסף, קיימות ראיות לכך שזמני המתנה ארוכים לטיפולים מהווים נטל על החברה, היות שהם מגדילים את הסבירות לאשפוזים מסובכים ולפגיעה בתוצאות הטיפול הרפואי, ובכך עלולים להגדיל את עלויות שירותי הבריאות. נוסף לכך, זמני המתנה ארוכים עלולים להשפיע על איכות עבודתו ועל שעות הפנאי של המטופל, ולהגביר את חוסר שביעות הרצון ממערכת הבריאות בכללותה.
הניתוחים שנסקרו במסגרת המחקר הם אלה שמוגדרים כניתוחים שאינם דחופים – ומכונים גם "ניתוחים אלקטיביים". לפי המחקר, הניתוח לו זמן ההמתנה הארוך ביותר הוא תיקון מחיצות באף, עם זמן המתנה ממוצע של חמישה חודשים. שני ניתוחים נוספים להם זמן המתנה ארוך יחסית הם החלפת ברך והסרת שקדים, עם ארבעה חודשים כל אחד. עורכי המחקר חישבוו ממוצע של זמני ההמתנה ל-18 ניתוחים אלקטיביים נפוצים והגיעו לזמן המתנה ממוצע של 85 ימים (יש לציין כי עקב חוסר בנתונים על כמות הניתוחים שבוצעו, החוקרים חישבו את ממוצע זמני ההמתנה ללא התחשבות בפערים בין הניתוחים השונים).
עוד עולה מהמחקר כי יש מתאם שלילי בין היצע המיטות בבתי החולים לזמני המתנה לניתוחים לא דחופים. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע המיטות הוא הגדול ביותר בארץ (2.5–2.2 מיטות לכל אלף איש), וזמני ההמתנה קצרים בכ-15-30% מהממוצע הארצי. לעומת זאת, במחוז דרום יש 1.3 מיטות בלבד לכל אלף איש, וזמני ההמתנה ארוכים ב-44% מהממוצע.
המחקר, שנערך על ידי ליאורה ברווס, מנהלת תחום מדיניות ודב צ'רניחובסקי, יו"ר תוכניות מדיניות הבריאות במרכז טאוב, בחן את הקשר בין זמני ההמתנה לניתוח ובין מספר המיטות בבתי החולים, זמני המתנה לניתוח על פי חלוקה גאוגרפית, השוואת זמני המתנה ביחס לבעלות בתי החולים, ההשפעה של זמני ההמתנה על הציבור דרך רכישת ביטוח פרטי והשוואה בינלאומית עם מדינות ה-OECD.
עוד עולה מהמחקר כי ב-2013 מספר הרופאים המומחים לאלף איש בצפון היה כשני שלישים ממספרם בשאר האזורים במדינה: 2.2 (מול 3.2 ויותר בשאר הארץ), ומספרם של נותני שירותים רפואיים (למשל רוקחים, פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק) בצפון ובדרום עומד על חצי ממספרם באזורים אחרים במדינה (2.1 ו-2.2 מול 4, בהתאמה). יש לציין כי מאז נעשו מאמצים לצמצום פערים אלו, ובהם פתיחתו של קמפוס ללימודי רפואה בצפת ותוספת שכר לרופאים שבחרו לעבוד בבתי חולים בפריפריה, אולם עדיין מוקדם לקבוע מה תוצאותיהם.
לדעת החוקרים, בקרב ראשי מערכת הבריאות רווחת התחושה כי ממוצע זמני ההמתנה מייצג שתי קבוצות באוכלוסייה: בקבוצה אחת, ישראלים מיוחסים, אמידים, בעלי קשרים אישיים ויכולת לעמוד על זכויותיהם, אשר נהנים מגישה מהירה לטיפול רפואי. בקבוצה השנייה, אזרחים חלשים וחסרי יכולות פיננסיות, שלעתים קרובות נאלצים להמתין זמן רב לטיפולים.
נתון נוסף המצביע על בעיות במערכת הבריאות בישראל ומובא במחקר, הוא העלייה בתשלום בעבור טיפול רפואי באופן פרטי בקרב הישראלים. שיעור המחזיקים בביטוח משלים של קופות החולים עלה בכ-60% בין 1999 ל-2012, עד למצב שבו כמעט ארבעה מכל חמישה ישראלים (80%) מחזיקים ביטוח כזה. במקביל עלה שיעור בעלי הביטוח הפרטי בכ-80%, ונכון לשנת 2012 הוא עומד על 40%. נראה שהאזרחים חוששים שלא יזכו לטיפול מספק במערכת הציבורית, וחששות אלו מתגברים לנוכח העובדה שמטופלים בבתי חולים ציבוריים לא יכולים לבחור את הרופא המטפל, ולנוכח אי הוודאות וחוסר השקיפות לגבי זמני ההמתנה המצפים להם.
ממצא נוסף המוצג במחקר הוא שבבתי החולים של שירותי בריאות כללית חציון זמן ההמתנה הוא הארוך ביותר – כ-15% מעל הממוצע הארצי – ואילו בבתי החולים הפועלים כמוסדות ללא כוונות רווח זמן ההמתנה הוא הקצר ביותר – נמוך ב-32% מזמן ההמתנה הארצי הממוצע. זמן ההמתנה בבתי החולים הממשלתיים נמוך ב- 23% מהממוצע הארצי. ניתן להסביר את זמני ההמתנה הארוכים בבתי החולים של שירותי בריאות כללית בשתי סיבות: ראשית, קופת חולים כללית מפעילה גם בתי חולים, בניגוד ליתר קופות החולים, ולרוב תפנה את חברי הקופה הזקוקים לטיפול לבתי החולים שבניהולה. הדבר עשוי להגביל את יכולתם של מטופלי הקופה לבחור בבתי חולים אחרים על סמך זמני המתנה. שנית, יש הטוענים כי קופת חולים כללית מצליחה לרסן את השפעת המימון הפרטי על בתי חולים שבבעלותה, ולכן העומס על הטיפולים במימון ציבורי גדול יותר.
בהשוואה בין-לאומית מצא המחקר של מרכז טאוב כי זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים בישראל קצרים לעומת מדינות ה-OECD, אך יש לקחת בחשבון כי אופן המדידה שונה: ברוב המדינות המפותחות המדידה מתחילה כאשר ניתנת הפניה לניתוח ונמשכת עד מועד הביצוע, ואילו בישראל היא מתחילה רק כאשר נקבע מועד לניתוח בבית החולים. 23 ממדינות ה-OECD (כולל ישראל) קבעו כי זמני ההמתנה מהווים מרכיב חשוב בקביעת מדיניות הבריאות שלהן, אולם בעוד שכ-15 מהן כבר טיפלו בבעיה במסגרת תכנית אסטרטגית לאומית, בישראל עדיין אין תכנית מסוג זה.
