המסתורין עוטף את ההחלטה על גודל מסגרת תקציב המדינה. העם היושב בציון נדמה לקהל רב הממתין למוצא פיו של איצטגנין נאלם. והוא, המכשף, עוסק בכשפיו המוזרים, בתהליכים כמוסים, מערבב כללים פיסקאליים עם משמעת תקציבית, יעד גירעון עם רולטה חברתית. ואנחנו? ממתינים. עד שתצא בת קול ותרעים, ואחריה קול דממה דקה.
חרף ההתקדמות הגדולה שעשה השיח החברתי-כלכלי בשנים האחרונות, סוגיית מסגרת התקציב נותרה שטח בר בלתי ממופה. כיצד ציבור שלמד לשוחח על סוגיית הגז, החלטה בעלת משמעות של מאות מיליונים בשנה, מוותר על זכותו לדיון ציבורי בסוגיה של עשרות מיליארדים בשנה
ואולי המסתורין הגדול יותר ממסגרת התקציב הוא מנהגו של הציבור. מדוע מסכין הציבור בישראל עם מצב עניינים שבו לא מדברים על הפיל שבחדר, גודלו של תקציב המדינה? מדובר בנושא בעל משמעויות של עשרות מיליארדים בשנה, שתי ממשלות נתניהו האחרונות התפרקו בעת ויכוחים על גודלו של התקציב ושימושיו, ובכל זאת, גודל תקציב המדינה נשאר ההחלטה החשובה ביותר שאנחנו לא מדברים עליה.
חרף ההתקדמות הגדולה שעשה השיח החברתי-כלכלי בשנים האחרונות, סוגיית מסגרת התקציב נותרה שטח בר בלתי ממופה. עיניים תצטעפנה, אוזניים תצילנה. וצריך לשאול, כיצד ציבור שלמד לשוחח על סוגיית הגז, החלטה בעלת משמעות של מאות מיליונים בשנה, מוותר על זכותו לדיון ציבורי בסוגיה של עשרות מיליארדים בשנה, אשר מכריעה בפועל את גודל ומספר כיתות הלימוד, את טיב השירות ברפואה הציבורית, את מיגונו של הנגמ"ש בו נוסעים חיילינו לקרב?
זו כנראה ההצלחה הגדולה ביותר, הבלתי נתפשת, של מהלכי ראש הממשלה נתניהו, עוד מתקופת היותו שר אוצר. את ההחלטה הרת הגורל הזו של מסגרת התקציב הוא הצליח להסוות תחת מעטה של כללים פיסקאליים, מעין נוסחאות הקובעות את גודל התקציב בצורה "מדעית" (גם אם הן משתנות בצורה בלתי-מדעית לחלוטין, מעת לעת, בהתאם לגודל התקציב הרצוי). ישנו כלל יעד הגירעון, וכלל מגבלת ההוצאה, ולאחרונה נוסף "הנומרטור".
בישיבת ממשלה שהתקיימה ב-31 במאי האחרון, זכו השרים לתצוגת תכלית של הכלים "המדעיים" הללו. המסמך שהונח בפני השרים הכיל חישובים ונוסחאות על פי הכללים הפיסקאליים, שהראו כי גודלו של תקציב המדינה לשנת 2017 צריך להיקבע על 360 מיליארד ש"ח. למה? הכלל הפיסקאלי קבע.
יש לראות בדה-מיסטיפיקציה של קביעת מסגרת התקציב יעד חברתי ראשון במעלה. לצורך מטרה זו נבקש להניח מספר הנחות יסוד על הדרכים לקבוע את מסגרת התקציב, קרי גודלו של התקציב.
הדרך הנאיבית, אולי, היא לקבוע את מסגרת התקציב בהתאם לצורכי החברה והמשק. אך יאמרו המבקרים כי דרך זו תוביל ללחצים פוליטיים אינסופיים מצד 'קבוצות לחץ'. ניתן, אולי לשאוף להשוות את מצבה של החברה הישראלית עם מדינות ה-OECD, מועדון המדינות המפותחות שישראל כה גאה להימנות עליו. השוואת השירותים החברתיים שאזרחי ישראל מקבלים לממוצע אותו מקבלים אזרחי מדינות ה-OECD, תדרוש הוספת למעלה מ-100 מיליארד שקלים לתקציב. כן, אנחנו עד כדי כך רחוקים ממדינות אלו, ולכן זו מטרה שמותר לחלום עליה, אך היא אינה נראית ריאלית בעתיד הקרוב.
יאמרו אחדים כי נכון לבחון את השאלה של גודל התקציב בהתאם להכנסות המדינה – כמה כסף מקבלת המדינה, ולפי זה להחליט על גודל התקציב. אלא שזהו היפוך של סיבה ומסובב. מדינה ריבונית קובעת קודם כל את גודלו של הסכום שהיא מעוניינת להוציא, ורק בהתאם לכך מחליטה על גובה הכנסותיה ממיסים ומגיוס הון. זו "הבעיה" שממשלת ישראל מתמודדת עמה לאחרונה, הכנסותיה גבוהות מדי ביחס למסגרת התקציב שהיא מבקשת לקבוע – ולכן אנו רואים את הפחתת מס החברות ומס ההכנסה, תחת מעטה "להחזיר כסף לציבור".
אם כן, באיזה ענף יש להיאחז בבואה של ממשלה לקבל את ההחלטה המשמעותית הזו, חותכת הגורלות? אנחנו מציעים, לעת הזו, להיתלות בדברי פקידי משרד האוצר עצמם, ולשאוף למטרה הצנועה של שימור השירותים החברתיים הקיימים.
על פי ההערכות הרשמיות של האוצר, שמירה על רמת השירותים שמספקת הממשלה כיום לאזרחיה תחייב מסגרת תקציב של 371.5 מיליארד שקלים לשנת 2017. כלומר, שימור המצב, בתוספת גידול האוכלוסייה ושיקלול האינפלציה מוביל לסכום המדוייק הזה, כך על פי האוצר.
זו צריכה להיות דרישת המינימום של השרים, שמיד לאחר שיצביעו על מסגרת תקציב נמוכה מזו, יצטרכו לפתוח בהתגוששות עם אגף התקציבים על הקיצוצים במשרדם. וזו צריכה להיות דרישת המינימום של הציבור: שימור, לכל הפחות, של המעט מדי שהממשלה נותנת לאזרחיה.
מדינת ישראל היא מדינה עשירה, עם אזרחים עניים. אין היום ויכוח על כך שמבחינת הנתונים הכלכליים ישראל יכולה גם יכולה להקציב לשנת 2017 את הסכם של 371.5 מיליארד שקלים. רצונו של ראש הממשלה לקבוע תקציב נמוך מזה נובעת מאמונה קנאית בצורך לצמצם את משקלה של הממשלה במשק. קנאות זו פוגעת באזרחי ישראל, והגיע הזמן לדבר על זה, ומה שיותר חשוב – הגיע הזמן לשנות את זה.
