ברחבת הכניסה ל'בית חינוך ממ"ד איתן' בשכונת ארמון הנציב בירושלים, צמוד לשער, יושבים תשעה תלמידי כיתה ה' יחד עם מורתם. קבוצה נוספת מתלמידי אותה הכיתה יושבת בחלקת דשא לא גזום בחלקו האחורי של בית הספר. ההיתר למפגשים בשטח פתוח לתלמידים שעדיין לא חזרו ללימודים פרונטליים הוביל את צוות בית הספר לניצול מקסימלי של המרחבים הפתוחים בו. למרות שהמפגשים בחוץ נקטעו עקב השלג והסערה בירושלים, התלמידים והמורים קיבלו זמן למפגש לאחר תקופה ארוכה שבה התראו רק דרך מסכי הזום.
"מאוד התגעגענו למורים. מאוד, מאוד, מאוד" צועקים בהתרגשות תלמידי הכיתה, מיכאל ששר, יהב חזן-ארנוף ועמיחי תנעמי. שלושתם טוענים שהתייאשו לחלוטין מהלמידה מרחוק. "היה נוראי להיות בזום", אומר ששר, "יצאתי בזמן הסגר, אבל רק למקומות קרובים. אני מקווה שלא נצטרך לעבור על כל החומר הזה כשנעלה לכיתה ו'". חזן-ארנוף מספרת: "זה היה נוראי כל הזמן, וממש נוראי לקראת הסוף. אני חוששת מההישגים בלימודים, שלא נספיק את החומר".
"הקמנו מתחמים בכל מקום אפשרי בבית הספר"
בעת החזרה ללימודים בחמישי שעבר, שכונת ארמון הנציב הוגדרה ככתומה, והחזרה לכיתות נאסרה. עם זאת, כמענה להיעדר המפגש פנים אל פנים במהלך שבועות הסגר, אפשרה הממשלה לקיים מפגשים בקבוצות קטנות של עד תשעה תלמידים ומורה, בשטחים פתוחים. מוסדות החינוך והרשויות המקומיות שלא הורשו לפתוח את הלימודים קפצו על המציאה, בניסיון להתאים את המרחב הבית ספרי לתנאים הנדרשים.
ההכנות היו מאתגרות. "יש לי 15 כיתות, והיה צריך לחלק כל אחת מהן לארבע קפסולות, ולמקם את כולן במרחב החופשי של בית הספר", מספרת מנהלת בית הספר, ורדה אדלר. מיקומו של בית הספר בקצה המזרחי ביותר של שכונת ארמון הנציב יוצר רגישות בטחונית, והפגשת התלמידים מחוץ לשטח בית הספר נאסרה. "הקמנו מתחמים בכל מקום אפשרי", אומרת אדלר בגאווה, "פרצנו מרחבים חדשים בבית הספר, ואחרי הקורונה נבקש ממנהל החינוך של ירושלים שיעזור לנו לטפח אותם".
אילוצי המרחב ומגבלות כוח האדם אפשרו לבית הספר ליצור מערכת שעות שבה כל תלמיד לבית הספר למשך כשלוש שעות, פעם ביומיים. בכל יום יש שני סבבים של מפגשים: הראשון ב-8:00 בבוקר עד 11:00, והשני מ-11:00 עד 13:30. כל מורה מלמדת שני סבבים ברצף. לדברי אדלר, "זה הכי מורכב שהיה לנו עד כה, אבל מאפשר לי להיות גמישה". ההפסקות לכל קבוצה נערכות בנפרד: "אי אפשר להוציא 19 קפסולות להפסקה אחת בו זמנית, אז הכנסנו את ההפסקה לתוך השיעור. המורה שנמצאת עם התלמידים מוציאה אותם, וכך אפשר לעשות את ההפסקות באופן מדורג, כל רבע שעה".
היא מודעת לכך שהסידור הזה מקשה על ההורים, שצריכים להגיע באמצע יום העבודה כדי לאסוף את ילדיהם, או כדי להביא אותם לבית הספר. "זה לא הכי נח, אבל זה משהו".
א'-ד' חוזרים לכיתות, ה'-ו' נשארים בחוץ. ואז הגיע השלג
אחרי ארבעה ימי למידה בחוץ, הפכה ארמון הנציב ל'כתום גבולי' ברמזור, ותלמידי כיתות א' עד ד' הורשו לחזור לכיתות. בכיתות ה'-ו' נמשכת הלמידה בחוץ. אדלר מספרת שהמעבר לכיתות מעורר חששות מהידבקויות: "מורות וילדים נכנסים לבידודים, ואז ההורים נכנסים להיסטריה", אומרת אדלר, ומסבירה כי גם החזרה לשגרה דורשת מחשבה: "כל פעם בודקים איך נכון לחזור, מה התלמידים צריכים ומה הצוות צריך".
השלג והסערה השהו את המפגשים בחוץ, ותלמידי כיתות ה'-ו' נאלצו לחזור ללמידה מרחוק לכמה ימים נוספים. "זה עצוב, כי פעם שלג בירושלים היה יום חופש", צוחקות המורות. תלמידי א'-ד' הגיעו לבית הספר, ובין השיעורים בכיתות מתרוצצים בחוץ, בונים אנשי שלג וזורקים גושי שלג אחד על השני.
"הקושי הוא בציפייה, במתח, בזה שפתאום משנים הכל"
המורות מסכמות את תקופת הסגר כקשה ולעיתים מייאשת עבורם ועבור התלמידים, עם מאמץ מתמשך להוציא את הטוב ביותר. "השתדלנו מאוד שהכיתות לא יהיו אבודות", אומרת רחל בן יוסף, מחנכת כיתה ה', "יצרנו שגרה, כולל תפילת בוקר, התייחסות חברתית וכמובן מערכת שיעורים מסודרת. הרבה שיחות, הרבה קשר אישי, ועבודה על עקביות". לדבריה, לאורך כל הסגר התקיים תהליך חינוכי. "להגיד שזה כל הזמן עבד, שכולם היו ברצף? לא. השבועיים האחרונים היו קשים. לכולם זה קשה".
אריק גולומבר, מחנך ומורה לאנגלית, מתאר הגעה לקצה גבול היכולת. "זה מאוד מתיש. הגענו לשלב שאף אחד לא רוצה להגיע לזומים, גם הילדים וגם המורים". הוא מתוסכל במיוחד מהשינויים התכופים בהנחיות, שמקשים מאוד על ההורים. לכך מצטרפת גם ההתנהלות סביב פתיחת בתי הספר בירושלים, שכללה רצף של הנחיות סותרות בנושא השכונות בהן ייפתחו בתי הספר. "ביום שלישי אמרו שחוזרים, ואז ברביעי שלא חוזרים. כשהודיעו שוב שחוזרים כבר לא הודענו להורים, ובאמת לא חזרו שוב. הקושי הוא בציפייה, במתח, ובזה שפתאום משנים הכל".
גולמבר מודאג ממצבם של תלמידים רבים שהתקשו ללמוד מרחוק. "תלמידים הלכו ממש לאיבוד בתקופה הזו, יש כאלו שלא מגיעים בכלל לזומים, לא עושים את המשימות. אנחנו מנסים להיות איתם בקשר טלפוני, אבל זה לא תמיד עוזר. אני דואג להצלחה שלהם בלימודים, אבל הנזק הפסיכולוגי שנגרם להם מדאיג הרבה יותר".
כדי להתמודד עם היעדר המפגש בסגר יזמו המורות נסיעה של 'אוטו גלידה' שהסתובב בשכונה ועבר בין בתי התלמידים, יחד איתן. "הורים באו ואמרו תודה שאפשר סוף סוף לראות פנים", מספרת המנהלת אדלר.
השפעה נוספת של הסגר היא חיזוק הקשר בין ההורים לצוות החינוכי. "רוב ההורים משתפים פעולה, מתייעצים, תומכים וכל הזמן בקשר. הפכנו לעובדים הסוציאליים, הפסיכולוגית והיועצת. אנחנו בכל בית, והתלמידים בבתים שלנו".
"להיות הורה ומורה בסגר זה קשוח"
שושנה גלעדי, מורה למתמטיקה בבית הספר, העבירה את הסגר עם ארבעה ילדים בבית – הבכור בכיתה ד', שני תאומים בכיתה ב' והקטן בגן טרום חובה. היא מספרת שכשניסתה להתרכז במשימות של תלמידה לאורך הסגר, בנה הקטן התרוצץ לה מתחת לרגליים. "שאר הילדים שלי למדו להיכנס בעצמם לזום", היא אומרת, "קשה להיות הורה ומורה. לבדוק משימות של התלמידים שלי, של הילדים שלי, להיות בקשר עם ההורים, זה קשוח".
גלעדי אומרת על הלימודים מרחוק ש"ההספק הוא לא המטרה, בתקופה הזו המטרה היא חברתית. בזום אנחנו עובדים על מיומנויות למידה, אבל המטרה של המורות היא שילמדו באופן איכותי וטוב. לא לרוץ".
למרות הקושי, גלעדי תומכת בהחלטה לסגור את בתי הספר במשך מעל 40 ימים. "היה מסוכן מדי לפתוח את המסגרות בתקופת הקורונה". לדבריה, מה שהיה יכול לעזור הוא פתרון לילדי המורים: "אם היו מאשרים לפתוח שמרטפייה ושהמורות יוכלו להביא את הילדים, בית הספר היה מצליח לסדר את זה".
אדלר מספרת על יום בסגר בו החליטה לעצור לרגע את השגרה ולתת למורים זמן משלהם. "עשינו יום שלם ללא למידה מרחוק, התלמידים קיבלו משימות שהיו צריכים לבצע ללא מחשב. בערב המורות התכנסו למסיבת זום, כל מורה קיבלה סל מתנות, ובסיום היה מופע של סטאנדפיסטית. צחקנו על עצמנו, על התלמידים שלנו בזומים, ועל כל המצב".
"רק רוצה לצאת החוצה עם החברים"
ובינתיים, במעגל שבכניסה לבית הספר, עמיחי תנעמי מכיתה ה' מספר על התחושה שלו בימים שמערבבים למידה מרחוק, למידה מקרוב ועוד. "הראש שלי רק רוצה לסיים את המשימות של היום, ולצאת החוצה עם החברים", אומר עמיחי תנעמי, "מצד שני אני חושש לא להצליח, כי אולי לא נהיה חכמים ולא נקבל עבודה טובה?"