כשבת עמי שורק (47, מושב נס הרים) היתה סטודנטית לספרות ולפסיכולוגיה, בתחילת שנות ה-2000, היא לא דמיינה שתהפוך לחקלאית שתגדל ותמכור ירקות למחייתה. התפנית התרחשה כשלקחה "פסק זמן ממסלול החיים", כדבריה, ונסעה עם בן זוגה, ישראל (איש הייטק), לכמה שנים בארה"ב.

"זה התחיל בקורס גינון עירוני בסן פרנסיסקו", היא מספרת, "ומשם עברתי לעבוד במשך שנתיים בחוות גידול. תוך כדי, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בשנים הקרובות בחיים – חקלאות בשיתוף הקהילה, לגדל גן ירק. זה כל כך מצא חן בעיני שאמרתי שכשנגיע לישראל אנסה את זה".

היא שבה לארץ באוגוסט 2003 ובאוקטובר אותה שנה כבר מתחה קווי השקייה בשדה שבכפר בן נון בעמק אילון. "חזרתי לארץ עם פרפרים קליפורניים בראש ואמונה שהאופק הוא הגבול. פגשתי את הארגון לחקלאות אורגנית. הם מאוד שמחו שבחורה צעירה נכנסה לתחום שנחשב למאוד זקן. הם ניסו 'להציל אותי' מעצמי ומהרעיון המשוגע למכור לאנשים ארגז עם ירקות שהם לא בחרו בעצמם, אבל לבסוף הם הפנו אותי לשטח שבו התחלנו לעבוד ואנחנו ממשיכים עד היום.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"זה היה שטח אורגני די הרבה שנים, של זוג אנשים מבוגרים שכבר לא גידלו בו יותר. הם שמחו להשכיר לי אותו ובשלב הזה כבר לא היה מה שיעצור אותי. בהתחלה שכרתי שטח של 10 דונם וגידלתי בפועל רק בחמישה. לאט לאט גדלנו בהדרגה וכיום יש לנו למעלה ממאה דונם".

"קהילה שהולכת איתנו"

"ח'ביזה" היא חווה חקלאית אורגנית שבה מגדלים ירקות ב"גן ירק" – שיטת גידול שהייתה נהוגה במשקי עזר במושבים ובקיבוצים לתצרוכת עצמית. "כמו גן ירק מאחורי הבית רק בקנה מידה יותר גדול", מסבירה שורק. "אנחנו מגדלים מגוון רחב של ירקות עם למעלה מ-100 זנים במשך השנה. בכל ערוגה-שתיים גדל סוג אחר של ירק, כדי שיהיה מגוון ועונתי. אנחנו משתדלים להשקיע כמה שפחות אנרגיה מיותרת – אנחנו לא מקררים יבולים בקיץ ולא מחממים בחורף. אמנם בשנים האחרונות יש לנו חממות של גידולי קיץ שונים בחורף, אבל מעבר לזה אנחנו משתדלים להיות 'פרמיטיביים' ולגדל בצורה בסיסית".

חוות ח'ביזה בכפר בן נון. "כמו גן ירק מאחורי הבית רק בקנה מידה יותר גדול" (צילום: איל פישר)

הגישה הניהולית החסכונית של ח'ביזה לא שמורה רק לגידול הירקות אלא גם ל"קהילת הלקוחות". הלקוחות הקבועים רוכשים את התוצרת ישירות מהחווה, וכך נחסכות מהם עלויות השיווק והרשתות. "השאיפה שלנו היא להיות גן ירק גדול של קהילת הלקוחות שלנו", אומרת שורק. "השיטה נקראת חקלאות בשיתוף הקהילה. אנחנו בונים קהילה שנוכל לסמוך עליה כקהילת לקוחות. זו שיטה שהתחילה בעבר הרחוק מעקרות בית שרצו לסמוך על החקלאי ממנו הן רוכשות, אבל כיום, ברוב המקומות בעולם, זה נעשה ביוזמת החקלאים שרוצים לגדל לאנשים שהם מכירים, ללקוחות קבועים, שיהיה להם ביטחון שהם מוכרים, ולא צריכים לרדוף אחרי השיווק, דבר ששנוא על חקלאים.

"זה נשמע אולי כמו טריק שיווקי", היא מוסיפה מיד, "אבל זה יותר כמו קהילה שהולכת איתנו. יש לנו לקוחות שאיתנו כבר 17 שנים. אלה אנשים שמכירים אותנו ואנחנו אותם. בימים שלפני הקורונה, היינו מזמינים פעמיים בשנה את הקהילה ליום פתוח, לבוא ולבקר בשדה ולהכיר את האנשים שעובדים, לראות איפה הירקות גדלים".

"יש אפונה? הגיע תירס?"

העבודה בשיטת המינויים דורשת מהחווה לספק מגוון זמין של ירקות במשך כל השנה: "חקלאי קונבנציונלי שמגדל בשדה סוג אחד של גידול, גזר או חסות, זורע או שותל את כל השדה בתאריך מסוים, ובתאריך אחר קוטף את הכל. הוא צריך לקטוף ביום אחד 30 אלף חסות ולהעביר אותן לשיווק. אנחנו מעוניינים שתהיה לנו אספקה שוטפת של התוצרת ולכן מגדלים בכל פעם קצת, כדי שבכל שבוע נקטוף ירקות. לכן בכל חודש נשתול גזר ובכל שבוע נשתול חסות".

בקהילת החווה יש, לדברי שורק, בין 1,000 ל-1,500 לקוחות שרוכשים קרוב ל-800 ארגזי ירקות בשבוע. הם יכולים לבחור אם לעשות מנוי שבועי או דו שבועי. ארגז קטן עם 11 סוגים של ירקות עולה 95 שקלים, וארגז עם 14 סוגים של ירקות עולה 120 שקלים. לאור הביקוש, הוסיפו לאחרונה גם ארגז פירות. "אלה לא פירות שלנו", אומרת שורק. "אנחנו קונים ממגדלים סביבנו ומרכיבים ארגזי פירות. בשנה הבאה אנחנו חושבים להכניס תותים. היו לנו כבר שני ניסיונות. זה גידול שצריך להשקיע בו הרבה תשומת לב".

ירקות טריים ממתינים לאריזה (צילום: שי ניר)

העובדים וינאיי קאוופיסודן (מימין) ויונתן לירז אורזים את הירקות בארגזים (צילום: שי ניר)

וינאיי קאוופיסודן ומג'די אסי, עובד מרמאללה, מכינים את הארגזים למשלוח (צילום: שי ניר)

מוכנים ליציאה. עוד מעט הלקוחות יגידו "הנה הגיע הארגז" (צילום: שי ניר)

אנשים אומרים מראש מה הם רוצים שיהיה בארגז?
"אתה לא מחליט מה אני שמה, אבל אתה יכול להגיד מה אתה לא אוהב".

אני לא אוהב כוסברה.
"אז ניתן לך פטרוזיליה במקום. אם לאנשים יש העדפה הם מכוונים אותנו. יש אפשרות להשפיע על מה שיש בארגז ולעשות החלפות".

איך אנשים מסתדרים עם אלמנט ההפתעה?
"בשביל זה נדרשת גמישות. אם אתה לא גמיש, זה לא יעבוד, וזה בסדר גמור. נכון שיש מימד של אי ידיעה, וזה מתאים למי שיכול לחיות איתו. אבל יש הרבה אנשים שלא רוצים לדעת מראש מה יש, הם הולכים לשוק או לסופר עם רשימת קניות, אבל אומרים: 'אני הולך לקנות ירקות, נראה מה יהיה היום'. הם עוברים בדוכנים ורואים מה יש. לקבל ארגז שאתה לא הרכבת מראש זה דבר דומה. הרבה לקוחות מרגישים ש'הנה הגיע הארגז' וסקרנים לראות מה יש בו – יש אפונה? הגיע תירס? עם הזמן אנשים סומכים עלינו כי הם יודעים שנשים להם ירקות טובים".

ארגזים עם הפתעות מוכנים למשלוח. "עם הזמן אנשים סומכים עלינו כי הם יודעים שנשים להם ירקות טובים" (צילום: שי ניר)

קורה שאתם נתקעים בלי ירקות?
"יש תקופות שאין. עונות מעבר הן בעיתיות מאוד. אלו השבועות שירקות החורף כבר לא גדלים וירקות הקיץ עדיין לא הבשילו. בתקופה הזאת אנחנו משתדלים 'להאריך' את העונה למשך שבוע-שבועיים ו'להקדים' את העונה הבאה. בסתיו לדוגמה, אין עדיין גזרים, אז נשלים אותם מחווה אורגנית אחרת. אבל לפעמים גם זה לא הולך. יש פעמים שחממה שלמה נתקפת מזיק, או שתפוחי האדמה חטפו מחלות עלים, וצריך השלמות. אז נשלים לארגז, אבל לא כמות גדולה".

יש ירקות שאי אפשר להפיץ ארגז בלעדיהם?
"המאסט היחיד זה מלפפון ועגבנייה. בכל זאת, אנחנו במזרח התיכון. אם לא יהיה לנו, נקנה, גם אם יהיו לנו 14 ירקות אחרים במקום. זוהי ה-התחייבות ה-היסטורית שלנו. בעבר לא היו לנו חממות ותמיד תמיד היינו קונים. השוק האורגני בארץ היה קטן, אז קרה לנו ששבועות מעטים לא היה, אבל היום זה לא קורה".

מה הלקוחות אוהבים במיוחד?
"
אפונה ותירס. ויש גם במיה, שמי שאוהב – מאוד אוהב, ומי שלא, לא".

"פלפלים הם כאב ראש"

חלק מהמיוחד בשיטת הגידול שבה פועלת החווה הוא המגוון הרחב של הגידולים, חלקם מסוגים שלא ניתן למצוא במרכולים העירוניים. "יש, למשל, טאטסוי – צמח אסייתי מאוד חביב שמיועד למוקפצים או סלטים; יש צנון דייקון. כשאוכלים סושי, לפעמים מגורד לידו משהו צנוני? זה דייקון. מזכיר בצורה שלו גזר, ואנחנו מגדלים אותו כתחליף לצנוניות. יש שעועית תאילנדית – זו השעועית הארוכה ארוכה. אלה דברים שנכנסו בשנים האחרונות בעקבות העובדים האסיאתים; ויש גם פקוס – מלפפון בהיר מאוד. מבחינה בוטנית הוא לא מלפפון אלא מלון, אבל משתמשים בו כמו מלפפון. בשוק מחנה יהודה קוראים לו מלפפון ערבי".

קרה שניסיתם לגדל משהו ולא הצלחתם?
"ניסינו ארטישוק אבל הוא גידול רב שנתי וכל שנה הוא מוציא פחות ופחות עד שצריך להחליף אותו. זה סגנון אחר מהסגנון שלנו בגידולים חד שנתיים. זה לא שהוא לא מוצלח, הוא פשוט פחות התאים לנו. כל פעם אנחנו מנסים משהו חדש".

חוות ח'ביזה. "משפחת הכרובים מאוד כייפית – צומח צמח ענק ופתאום יוצאים החוצה הכרובית או הברוקולי" (צילום: חנה נצר)

מה הכי קשה לגדל?
"פלפלים, עגבניות ומלפפונים זה כאב ראש. הם מאוד רגישים למזיקים וכל הזמן צריך לטפל בהם, להדלות אותם (לקשור אותם שיטפסו בחממה כלפי מעלה), וצריך גם לאווורר את החממה. אלה לא גידולים מבאסים אבל הם דורשים הרבה התעסקות. לעומתם, האפונה מטפסת לבד וגם התירס. משפחת הכרובים מאוד כייפית – צומח צמח ענק ופתאום יוצאים החוצה הכרובית או הברוקולי".

יש משהו שלא תגדלו לעולם?
"גזר לבן, פארסניפ. זה גזר מאוד גדול ומאוד ארוך. הוא טעים מאוד, יש לו שילוב טעמים של שורש פטרוזיליה ומתוק של גזר, אבל להוציא אותו מהאדמה הבוצית שלנו היה גיהינום ולא נשוב לעשות את זה. יצא גם שגידלנו עולש בטעות. זה הגיע עם הספק. ניסינו וזה לא קצר תשבוחות".

"כל הזמן צריך ידיים עובדות"

את החווה מנהלת שורק בשותפות עם אלון אפרתי, בוגר לימודי חקלאות בפקולטה ברחובות, שהצטרף אליה כבר בהתחלה. "הוא חבר טוב של אחותי, ועוד לפני שהתחלתי פניתי אליו שיצטרף אלי כשותף". אפרתי סרב בתחילה. "הוא לא רצה להתחיל משהו כעצמאי והעדיף להיות שכיר, אבל אחרי זמן קצר הוא חזר ואמר שמתאים".

אלון אפרתי. הצטרף לניהול החווה כבר מההתחלה (צילום: שי ניר)

השיווק החל באפריל 2004 וחצי שנה לאחר מכן נסעה שורק שוב לארה"ב. אפרתי לקח את המושכות. אחרי שלוש שנים, חזרה אליו ואל השדה.

את נהנית מהעבודה?
"לגדל ירקות זה נורא כיף. כיף לגדל דברים שאנשים ישמחו בהם אחר כך, וזה מצוין לאנשים עם קושי בדחיית סיפוקים, כי כל הזמן קורה משהו. זורעים ואחרי שבוע זה נובט. אחרי עוד שבוע זה נראה אחרת, עוד שבוע – שוב אחרת, ואחרי זה אתה כבר קוטף. תנסה לגדל ירקות עם ילד ותראה שזה דבר מאוד משמח. בכלל, לגדל דברים זה משמח".

את השמחה הזו היא חולקת עם עובדיה. בחווה מועסקים כיום תאילנדים, פלסטינים וישראלים. "חקלאות היא עניין עונתי וצריך עובדים במכה", אומרת שורק. "אבל אצלנו השדה עובד כל הזמן וכל הזמן צריך ידיים עובדות. בדרך כלל אנחנו לא מעסיקים עובדים זמניים. הישראלים הם הכי פחות קבועים. הם תמיד מתחלפים ולא נשארים שנים; התאילנדים באים לחמש שנים והפלסטינים עובדים שנים ארוכות. מוחמד, למשל, עובד בחווה למעלה מ-12 שנה".

ככל שהזמן עובר השכר של העובדים עולה. אנחנו עובדים בצורה מסודרת. שנת הקורונה הייתה מאוד מוצלחת, אז גם חילקנו בונוסים"

שכר העבודה נקבע אצלה לפי ותק. "מתחילים מ-30 שקל לשעה וככל שהזמן עובר השכר עולה. אנחנו עובדים בצורה מסודרת. שנת הקורונה הייתה מאוד מוצלחת, אז גם חילקנו בונוסים".

לעתים, הופכת העבודה בחווה לעניין משפחתי, כששורק, אם לארבע בנות, מבקשת מהן לתת יד. "אבל הן לא בעניין", היא אומרת, "הן יורדות איתי באין ברירה ועוזרות כשאני מבקשת מהן, אבל לא מתנדבות מעצמן".

"הפול הירוק מגיע בדילוגים עליזים"

לקוחות החוות לא מקבלים בארגז רק ירקות אלא גם עלון שבועי, מעין עיתון קהילה, שמוקדש לענייני השדה ומזג האוויר ומגלה את סודות הפרי והירק הרלוונטיים לאותו שבוע. "זאת בדיוק העונה בה מגיע אלינו בדילוגים עליזים הפול הירוק, ומצטרף לבת דודתו המתוקה, האפונה", נכתב בעלון של השבוע שעבר, שהוקדש לפול וכלל מידע על גידולו, על הסכנות הנשקפות למי שאלרגי אליו והתייחסויות פילוסופיות והיסטוריות.

בת עמי שורק לא רק מנהלת את החווה אלא גם כותבת את העלון השבועי. "הכתיבה היא פינה שמשאירה אותי קצת מי שהייתי פעם" (צילום: שי ניר)

את העלון שורק כותבת בעצמה. "מלכתחילה לא הייתי בתחום החקלאות אלא בתחום מדעי הרוח. הכתיבה היא פינה שמשאירה אותי קצת מי שהייתי פעם. הרבה מהמידע בעלון הוא לא טכני. אלה סיפורים. זאת אפשרות לתת ללקוחות ערך מוסף. כשיש מזג אוויר קיצוני הם שואלים אותנו איך הסתדרנו וזאת הזדמנות לתת להם הצצה למה שקורה, לספר להם על טכניקות חדשות שהכנסנו ועל מה ההשפעה כשאין גשם במשך כמה שבועות".

איך משפיע עליכם החורף שחזר השבוע בגדול?
"הגשמים השנה מצויינים ומפוזרים טוב. אמנם היה לא מזמן פער של שלושה שבועות הפסקה, אבל לנו זה לא מפריע. אנחנו לא מסתמכים רק על גשמים ויכולים להפעיל השקיה, למרות שהיא מייקרת את המכירות. יותר מפריעים לנו השינויים הקיצוניים. גשם שיורד נורא מאוחר במאי או כשפתאום יש ברד. אנחנו יכולים להתמודד עם התופעות, אבל מאוד קשה לנו עם הבלתי צפוי והקיצוני".

"כולנו יחד קהילה של חוות"

"תקופת הקורונה נתנה לנו בוסט מטורף", מגלה שורק, "ואני יודעת שלכל החוות שפועלות במכירה ישירה הייתה קפיצה בביקוש. היה שלב מסוים בסוף האביב הקודם שלא עמדנו בכמות הפניות וסגרנו את ההזמנות באופן מוחלט. אמרנו: 'מצטערים אתם ברשימת המתנה', ולא ידענו לצפות מתי היא תוכל להיפתח. בסוף כן הצלחנו לחזור לכל מי שהייתה לו סבלנות לחכות".

איך את מסבירה את זה?
"אני לא מבינה עד הסוף מה ההסבר לזה. חשבנו שזה עניין של חרדות, שלא יהיה מספיק מזון בזמן הסגר, אבל מאז עברה שנה ולא נראה לי שאנשים עדיין מפחדים שלא יהיה מה לקנות, ובטח שהם כבר הולכים לקנות בחנויות. אני לא יודעת אם זה יותר מרצון לתוצרת מקומית או שזה בגלל שאנשים יותר מבשלים. אולי התקופה הזו עשתה לכולנו לחשוב יותר על מה חשוב בחיים ומה לא".

אנחנו חלק מתופעה שלא מתחילה ולא נגמרת בח'ביזה. כשהתחלנו לפני 17 שנים, הינו בודדים ולא היה אף אחד. כיום יש קרוב לעשרים חוות. זו הרגשה של להיות חלק ממשהו גדול ממך, להיות חלק מתנועה"

הקורונה אמנם נתנה לגידול האורגני דחיפה רצינית, אך ההצלחה שמתארת שורק היא חלק ממגמה הולכת ומתפשטת של חקלאים שעוסקים בגידול אורגני ורואים עצמם כקהילה. "אנחנו חלק מתופעה שלא מתחילה ולא נגמרת בח'ביזה", היא אומרת. "כשהתחלנו לפני 17 שנים, הינו בודדים ולא היה אף אחד. באחד מהעלונים שפרסמנו פנינו ללקוחות ושאלנו אותם אם הם מכירים חקלאים אורגניים במכירה ישירה וביקשנו שיפנו אותם אלינו. רצינו שיהיה לנו עם מי להיות בקשר, שיהיה עם מי לחלוק את הידע והניסיון שלנו.

חוות ח'ביזה. "חיפשתי שם עם מסר בסיסי ובעל קשר להיסטוריה החקלאית כאן באזור" (צילום: איל פישר)

"כיום", היא מוסיפה, "יש קרוב לעשרים חוות. חלקן מאוד קטנות וחלקן גדולות מאיתנו, וכולנו יחד קהילה של חוות. אנחנו מתייעצים אחד עם השני, מחליפים רעיונות, מעבירים שתילים אחד לשני או מתארגנים יחד לקנות שתילים. זה ממש כיף. זו הרגשה של להיות חלק ממשהו גדול ממך, להיות חלק מתנועה. היא אמנם בניגוד לזרם הכללי אבל בהחלט עם כיוון".

"עשבי הבר הם לא אויבים"

את השם "ח'ביזה" בחרה שורק רגע לפני שיצאה לדרך: "חיפשתי שם שיהיה עם מסר בסיסי וגם בעל קשר להיסטוריה החקלאית כאן באזור. בשבת האחרונה לפני שהתחלנו לשווק, ישבנו הבן זוג, אחותי ואני וחשבנו על שמות ועלו כל מיני רעיונות. בן זוגי זרק 'ח'ביזה', ואז אחותי נזכרה בסיפור של אתגר קרת שמתחיל במשפט: 'יש מקום אחד, שקוראים לו ח'ביזה, לא רחוק מתל אביב. אמרו לי שהאנשים לובשים שחור שם בח'ביזה ותמיד תמיד מאושרים'. (צינורות, כנרת זמורה-דביר), זה נראה לנו נורא מתאים. הצמח הזה גם נושא מטען היסטורי ציוני, הוא הציל את הישוב היהודי בירושלים בזמן המצור, והשם בערבית נותן את ההקשר הפלסטיני".

אבל זה עשב.
"בחקלאות האורגנית עשבי הבר הם לא אויבים. ובמקרה הזה, זה גם עשב מאכל".