בבית התמחוי של עמותת "לשובע", התכנסו באמצע ינואר כמה מתנדבים ומתנדבות שהצטרפו ל"סיירת דרי הרחוב" של ארגון "סולידריות ישראלית". "דווקא עכשיו – עוזרים לאנשים השקופים באמת!", נכתב בפרסום של הארגון בסוף דצמבר, והפרויקט, בשיתוף עמותת "לשובע", המפעילה את הגגונים ודירות המעבר לחסרי בית בתל אביב, יצא לדרך.

בית התמחוי, או המסעדה, כפי שמכנים אותה בעמותה, פועל בבית הכנסת הספרדי הראשון שהוקם בתל אביב. מר"ן עובדיה יוסף אישר את השימוש בו לטובת צדקה, ובימים שאינם ימי קורונה, חסרי בית בעיר מגיעים לאכול בו בחדר עם קירות מקושטים בוויטראז'ים יהודיים ושלטי זיכרון לעילוי נשמת המתים. בימי המגפה אסור לאכול במסעדה, וחסרי הבית והנזקקים עומדים מדי יום בתור ארוך בכניסה לבניין, שם הם מקבלים את מנות האוכל והשתייה.

המתנדבים בבית התמחוי של עמותת "לשובע". מימין לשמאל: חביב חג'אג', יוליה צמח, שרון, מירי ואלה. בשקית השחורה: תרומה של כירבוליות לבנות (צילום: יהל פרג')

לסיור הגיעו, בין השאר, שרון, מתנדבת צעירה, שאחראית על הפרויקט מטעם "סולידריות ישראלית"; חביב חג'אג', האחראי על הגגונים לחסרי הבית בתל אביב; מירי, אמא לארבעה מבני ברק; ואלה, בת ה-28, שיצאה בשאלה ומעידה על עצמה שהיא יודעת מה המשמעות של להיות בלי תמיכה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"קיבלנו תרומה של כירבוליות לבנות", אומרת למתנדבות יוליה צמח, האחראית על ההתנדבות ב"לשובע",  בתדריך לפני היציאה לסיור. "לא ניכנס להם למרחב הפרטי?" תוהה אלה. "צריך לבקש רשות, להחליף מילים", משיב לה חג'אג', שמכהן כבר שנה בתפקיד. המתנדבות מתבקשות לעשות רק מה שנוח להן, לנסות להבין מה השטח צריך, ולהתעניין.

אחר כך אורזים חמגשיות בעגלת שוק, מכניסים את הכירבוליות הלבנות לשקיות שחורות ואת השוקולדים לשקית אחרת. בהמשך יהיו גם תרמוסים עם תה. יוצאים לדרך.

"אנחנו לא באים להציל את העולם"

בדרך, ברחוב לבונטין, נפגשים עם חסר הבית הראשון. הוא יושב על ספסל מול בית קפה שסגור מזה כמה חודשים ומתרגש מההפתעות שהסיירת מחלקת. הוא לוקח חמגשית, שמיכה, שוקולד וסכו"ם. צמח מספרת לו על הגגונים והמסעדה, ונותנת לו פלייר שמיידע על מקום חדש שנפתח, שבו אפשר להתקלח ולאפסן ציוד בלוקרים. הוא מבטיח שיגיע. "אפשר עוד אחת בשביל חבר?" הוא שואל, ולפני שמסיים את המשפט חמגשית נוספת אצלו ביד.

מישהו שמחנה את האופנוע לא רחוק משם מצלם ומחייך. "יש טרנד של לצלם חסרי בית", אמרה צמח כמה שבועות קודם, לכמה עשרות המתעניינים שהגיעו למפגש החשיפה של הסיירת. ייתכן שהתכוונה לצלמת אחת שצילמה בשנה האחרונה לא מעט חסרי בית בתל אביב. מעשה שכשם שהוא מסייע להאיר את תופעת חסרי הבית, כך הוא גם מועיל בגריפת אהדה ברשתות החברתיות. "זה לא טרנדי ולא מגניב", הבהירה אז צמח, "לא כל דר רחוב יגיע לגמילה או לגגון בזכותכם. אני רוצה להיות ברורה ולתאם ציפיות, אנחנו לא באים להציל את העולם. מי שרוצה להציל זה לא המקום".

"בשבועות האחרונים אני רואה אותם יותר"

את אפרת (30), שהגיעה למפגש ההיכרות מראש העין, בהמלצת חברה, משכה המילה "סולידריות". "הקורונה דחקה כל אחד לדאוג לעצמו, וזה שיח שחסר. הרבה זמן שאני רוצה להתעסק בהתנדבות, ועכשיו כשאני מובטלת קורונה, עד שאמצא עבודה, אני יכולה להתעסק בזה. אני לא מפחדת מהמפגש, רק מזה שיהיה לי קשה לראות את זה".

קטרינה, סטודנטית לתואר ראשון, הגיעה יחד עם סשה, עולה חדש מצרפת. הם באו כדי לבחון את הפרויקט ולהחליט אם להמשיך בו או לעשות משהו דומה, משלהם. סשה למד שנה בישיבה ועכשיו הוא לומד במרכז הבינתחומי בהרצליה. בטולוז, עיר הולדתו, יש פחות הומלסים ויותר עמותות. "זה מחמם את הלב, אבל אני רוצה משהו שיעבוד גם בלעדי", הוא אומר על הפרויקט.

מתנדבי הסיירת, בגן החשמל בתל אביב. קטרינה (שניה מימין) ויוליה (משמאל) משוחחות עם חסר בית (צילום: יהל פרג')

"לא בטוח שהם יודעים שיש להם בעיה בכלל", אומרת קטרינה, כשאנחנו צועדים בנחלת בנימין. היא עלתה מאוקראינה לישראל בתכנית נעל"ה, עשתה צבא כחיילת בודדה וכיום היא מתנדבת לדבריה "בהרבה פרויקטים". אני שואל אם היא יכולה לדמיין עצמה במצב כזה, ברחוב, ללא קורת גג. "לא" היא עונה, "אבל בשבועות האחרונים אני רואה אותם יותר, אולי כי אני יודעת שאני מגיעה לסיור".

ליד גן החשמל, שפעם היה מוקד לניצול קטינים בזנות, יושב על מדרכה עם כתובת הגרפיטי "הכל בסדר", אלי. הוא מקבל בשמחה את המתנדבים, מתעטף בשמיכה הלבנה שקיבל, וצועק בקול ובהתרגשות: "קר לי ובאו לצלם אותי! אני רוצה לברך אתכם. אלוהים מגן עלי".

ליד גן החשמל, סשה (מימין), קטרינה (במרכז) ויוליה צמח (משמאל) משוחחים עם אלי שמברך אותם ומודה להם: "אלוהים מגן עלי" (צילום: יהל פרג')

בכיכר מגן דוד פוגשת החבורה שני מבוגרים שמקבצים נדבות. אחד יושב על הרצפה והשני שוכב. אחרי דיאלוג קצר הם מקבלים חמגשית ושמיכה. אישה מבוגרת שישבה בצד מבקשת גם היא לקבל מנת אוכל. "אם היא לא היתה פונה, לא הייתי שואלת אותה", אומרת צמח, "לפעמים קשה לדעת".

ברכות וקללות

ואכן, לא תמיד אפשר לזהות חסר בית. מי שציפה לראות אנשים שגוררים את כל חפציהם בעגלה, יפספס את רוב חסרי הבית, שחיים ברחובות העיר העברית הראשונה. כמה פעמים חלפנו על פני אדם, שעורר מבטים תוהים, הוא כן? הוא לא? מישהי מהמתנדבות חוזרת לאחור ושואלת: "אתה רוצה משהו לאכול?"

בשדרות רוטשילד, עדיין תחת הסגר השלישי, יש מעט אנשים וצמח מחליטה להוביל את הסיור לכיוון התחנה המרכזית הישנה. נותרו עוד לא מעט חמגשיות, וכדאי לתת אותן למי שצריך. בפינת הרחובות בגין והגליל יושבים כמה גברים בשתי חבורות. הם כמעט מתנפלים על האוכל, ומבקשים טרופית. השמיכות נגמרו, וצמח מבקשת מהם להשאיר נקי אחריהם. חשוב לה שלא ירגישו רק נזקקים, אלא שיהיו אקטיביים.

לא תמיד אפשר לזהות חסר בית. כמה פעמים חלפנו על פני אדם, שעורר מבטים תוהים, הוא כן? הוא לא? מישהי מהמתנדבות חוזרת לאחור ושואלת: "אתה רוצה משהו לאכול?"

22 גברים ושתי נשים פגשה החבורה בשעתיים וחצי בהן הסתובבה ברחובות דרום העיר. הרבה ברכות מקבלים המתנדבים. לעתים בעברית רצוצה, במבטא רוסי או ערבי. ברכות בשטף. הוקרת תודה אמיתית. אבל יש גם קללות, בעיקר מאנשים בקריז.

רחוב זה מקום שקורים בו דברים"

בסמטת עכו, ואחר כך בגדוד העברי, מראות שקשה לשאת. זנות, סרסרות ועוני מחפיר. אחד האנשים מתקרב לחבורה יותר מדי. סיטואציה מלחיצה. התחושה של המתנדבות היא שהן באו ממקום רגיש ונדיב. הן לא ציפו ליחס כזה. "הרחוב זה מקום שקורים בו דברים", אומרת להן צמח, "צריך לשמור על עצמנו, אבל צריך לדעת שלא שולטים על הכל. צריך לשלוט במה שלוקחים הביתה".

סופרים רק את הנדבקים במחלה הזו, אבל יש מחלות קשות יותר מהקורונה. פתאום אנשים מוצאים את עצמם לבד"

"אני רוצה לעשות חסד", אומרת מירי, שאת הדרך חזרה לבני ברק תעשה באוטובוס. היא ניגשת לאנשים, לא חוששת, מגיבה מהר בכל סיטואציה שנוצרת במפגשים המוזרים האלה ברחוב. כואב לה מהאופן שבו מציגים חרדים בתקשורת. בסגר הראשון, כשהיתה בדרכה לסופר פארם ברמת גן, צעקו לה מאחד הבתים: "מה אתם עושים פה?", והחוויה נצרבה בה. תל אביב לא מפחידה אותה, וגם לא השותפות החילוניות שלה להתנדבות. "סופרים רק את הנדבקים במחלה הזו", היא אומרת, "אבל יש מחלות קשות יותר מהקורונה. פתאום אנשים מוצאים את עצמם לבד".

פעם שאלה אותי רעות גיא, שהיתה רכזת תחום נוער וקצה בעמותת עלם, ומבין מנסחי חוק "דיור תחילה", מה חסרי בית צריכים. עניתי: "יחס חם, אנושיות, מזון". "לא", היא אמרה לי, "הם צריכים בית".

לפתע האנושיות מקבלת הכרה

הסיור נמשך וחולף על פני עשרות בתי עסק סגורים, מסעדות עם שלטי "להשכרה" ותריסים מוגפים, ועם זאת תל אביב לא עוצרת. שלושה חסרי בית לוקחים אוכל, מברכים, מודים למתנדבים, וממשיכים בשלהם. לעיתים נדמה שהם חלק מהטבע או מהארכיטקטורה העירונית, אך כשהמתנדבים עוצרים ומשוחחים איתם, לפתע האנושיות שלהם מקבלת הכרה.

בגינת לוינסקי, השטח הירוק המרכזי בשכונת נווה שאנן, המצב לא טוב. הגינה, שבה תחנת משטרה, בית כנסת, מועדונית לילדי מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, גן שעשועים ומגרש ספורט, עברה טלטלות רבות בשנים האחרונות.

בין מתקני השעשועים יושבים שישה או שבעה אפריקאים, מכורבלים בשמיכות, מסוממים. הם אומרים למתנדבים תודה על מנות האוכל, ומסרבים לשוקולד. כולם מבקשים תה חם, אבל הוא נגמר כבר לפני חצי שעה. המתנדבים מבקשים לסיים. "הוא יחיה?" שואלת אחת המתנדבות על אדם ששוכב על הרצפה צמוד לבית הכנסת "עץ החיים", וכולם שותקים.

***

כדי להצטרף לסיורים או לתרום אפשר ליצור קשר עם 'סולידריות ישראלית' בפייסבוק.