"היו מאות מתנדבים מקומיים. ביקרו במקלטים של קשישים, חולים. הפעלנו מקלטים ציבוריים. מתנדבים מהעיר הפעילו מאות משפחות במקלטים. חלק מהפעילות של ההתנדבות התרכזה בסיוע לחיילי צה"ל בתחנות רענון וחלוקה," מספר בני כהן, דובר עיריית נתיבות, על עירו בזמן 'צוק איתן'.

במלאות שנתיים ל'צוק איתן', ניסינו לברר האם החוסן החברתי של ישראל בכלל ושל הדרום בפרט, עמד באתגר.

מאיר אלרן, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ומי שמשמש כראש התכנית לחקר החזית האזרחית (העורף), גורס כי חוסן חברתי הוא היכולת של קהילה לספוג הפרעה קשה בשגרה, לסגת בעקבותיה בהתאם לעוצמת המכה ולהתאושש ממנה במהירות. ככל שהקהילה מסוגלת לחטוף מכה קשה יותר אך נסוגה פחות ומתאוששת מהר יותר, כך החוסן גבוה יותר.

חדר מדרגות בתל-אביב בעת אזעקת צבע אדום. צילום: דניאל שיטרית / פלאש 90.

חדר מדרגות בתל-אביב בעת אזעקת צבע אדום. צילום: דניאל שיטרית / פלאש 90.

עלומים, נתיבות

"צריך היה לקבל החלטות, להתפנות, לא להתפנות? הייתה בעיה של כוח אדם, איך מתמודדים עם זה? האם נותנים לילדים לצאת החוצה? פותחים חדר אוכל? וככה קיבלו החלטות ליום הבא, להמשך השבוע," מספר גלעד פישבן, תושב קיבוץ 'עלומים' במועצה אזורית שדות נגב.

"אני זוכר לפני שנתיים, הרבה פיצוצים שהיו לידינו, עם כל זה שהיו הרבה אזעקות צבע אדום לא נפלו פצצות בקיבוץ. חלק נפלו ממש קרוב, אבל מהרגע הראשון ידענו שאנחנו נשארים ביחד. הייתה הנהגה מאוד חזקה, היה צוות צח"י (צוות לשעת חירום יישובי), ושאר בעלי התפקידים שישבו כל יום ועשו הערכת מצב. הם הוציאו עיתון שנקרא 'צוקון', וההנהגה נדרשה לשאלה איך מתמודדים, איך ממשיכים לקיים את השגרה, את היום יום בצורה הכי נורמאלית."

קיבוץ עלומים. צילום: בביאן רפי.

קיבוץ עלומים. צילום: בביאן רפי.

קיבוץ 'עלומים' היה היישוב היחיד שלא התפנה כלל. כל המערכות שלו המשיכו להתקיים כרגיל. קיבוץ 'עלומים' הוא קיבוץ שיתופי-דתי, המשתייך לתנועת הקיבוץ הדתי, המונה 23 קיבוצים ומושבים שיתופיים, שכולם דתיים.

כהן מספר בגאווה על התפקוד של העירייה והתושבים, "מה שאני יכול להגיד שאנחנו כעירייה לא עודדנו 'התרעננות', רצינו שאנשים יישארו. וגם בניגוד למבצעים קודמים הפעם בגדול לא הייתה בהלה, הסכנה לא הורגשה ברמה המידית. היו מספר טילים ספורים שפגעו בעיר, רובם יורטו על ידי כיפת ברזל.

"ארגנו מבצע בשיתוף חברת הרכב 'אוטו קל' של הסעת חיילים הביתה. כל חייל מרצועת עזה שמגיע לחופשה, דואגים לקחת אותו עם מכונית עד הבית. כל המערך הזה, חלק מהאזרחים אפילו תרמו את הרכב הפרטי שלהם, זאת הייתה יוזמה מקומית מדהימה. אני זוכר עשרות של אנשים שאמרו: 'מה אני יכול לעשות?' 'איפה אני יכול להתנדב?' הקמנו בעירייה מרכז הפעלה שבכל רגע נתון היו בו 200-100 איש. היה מוקד טלפוני, כל תושב מפוחד יכל להתקשר, מדבר על סדר גודל של מאות פניות ביום."

"אני חלק מקהילה, דואג לה"

שנתיים לאחר 'צוק איתן', זיכרון המבצע בקרב הציבור מעומעם, וניכר כי החברה הישראלית בדגש על תושבי הדרום, התרגלו. לאחר שלושה סבבי לחימה, המארג החברתי יודע להתארגן ולהתמודד טוב יותר בעת מצבי חירום, ואין ספק שכיפת ברזל תרמה רבות לתחושת הביטחון.

אלרן משווה בין ישראל ובין מדינות אחרות בעולם, שחוו מצבי חירום ואיך הן התמודדו עמם: "לדוגמה, ניו יורק אחרי 9.11, שם לקח להם שבועות עד שחזרו לתפקד. הפיגוע בבלגיה במרץ השנה, לקח להם שבוע להחזיר את שדה התעופה לתפקוד. לעומתם, מדינה שיותר דומה לנו בהיכרות עם מצבי חירום, טורקיה, שלפני פחות מחודש עברה פיגוע מאוד קשה בשדה התעופה, תוך 12 שעות חזר לתפקוד.

סוללת כפית ברזל בסמוך לבאר שבע. צילום: פלאש 90.

סוללת כפית ברזל בסמוך לבאר שבע. צילום: פלאש 90.

"ב'צוק איתן' מצאנו שהמכה הייתה קשה בגלל שתי סיבות עיקריות: זמן הלחימה הארוך, מבחינת יישובי עוטף עזה זה ארך 60 יום," אומר אלרן, "כולל 10 ימים של מבצע 'שובו אחים' שגם בהם חטפו הרבה טילים. הדבר השני זה איום המנהרות ההתקפיות.

"ראינו שאכן הייתה נסיגה תפקודית. כל היישובים צמודי הגדר, למעט יוצאים מן הכלל, הפסיקו לתפקד. 80% מהתושבים התפנו. כל אלה שהפסיקו לתפקד תוך יומיים שבו לתפקוד מלא לחלוטין לאחר המלחמה. זה סממן מובהק להתאוששות. ניתן לראות שהחוסן היה גבוה. ככלל נכון לגבי כולם".

"מבחינה ערכית, אנחנו רואים חזרה לקהילות של הביחד," מספרת ציפי ישראלי, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, "אחת המסקנות מ'צוק איתן' זה שיש דווקא חזרה לקהילתיות ולא כל אחד לעצמו. מדברים על קהילה עוטפת. זה חוסן. עברנו תהליך משמעותי.

"בסוף שנות ה-90 עם תהליך ההפרטה העמוק נוצר משבר בחברה, גם מבחינה מנהיגותית וגם מבחינה ערכית. בעשור האחרון רואים דווקא איזון בין האינדיבידואל לקהילתיות. היום יש משהו באמצע, זה לא רק אני דואג לעצמי, זה גם אני חלק מקהילה, ואני דואג לה."

כמה קילומטרים אתם מהגדר?

גם המדינה תרמה רבות למצב החוסן החברתי – לשתי החלטות ממשלה היה אפקט מכריע על החוסן החברתי של תושבי עוטף עזה. הראשונה הייתה החלטת ממשלת ישראל במהלך 'צוק איתן' על 'מצב מיוחד בעורף'. ההחלטה השנייה הייתה על פיצוי ותקצוב נרחב לשיקום האזור לאחר המבצע, בסך של 1.3 מיליארד שקלים לישובים צמודי הגדר.

"אנחנו רואים בישובי עוטף עזה תופעה מאוד ברוכה של גידול האוכלוסיה, בינוי והרחבה, דור שעזב וחזר. כולל אחרי צוק איתן. זה מתאפשר על ידי הבנייה במימון ממשלתי. חשוב לציין שבניגוד לערים כמו נתיבות ואשקלון, הקיבוצים מקבלים כסף לבנייה. הכסף מגיע לישובים עד 4 ק"מ, הסיוע לא כיסה את כל המקומות שהיו צריכים". אומר אלרן.

על אף שמספר התושבים באזור הדרום עלה בשנתיים האחרונות והתמונה שמצטיירת היא חיובית, לא הכול "דבש". גדי ירקוני, ראש מועצת אשכול, מספר על הצדדים שקשה יותר לדבר עליהם, "הנפש לא הצליחה מספיק להתאושש, יש הרבה סיפורים של ילדים שלא הצליחו להתאושש מהבומים מהטראומה. בדקנו את הנוער בבית ספר, חזרנו אחרי 7 חודשים וראינו יציאה נמוכה לטיולים שנתיים. יוצאים דברים שלא יצאו מיד אחרי המבצע, כמו עוד פחדים, עוד דברים שצריכים לטפל בהם. ילדים ומבוגרים עם סיוטים בלילה."

כהן מתאר מצידו "ההגדרה ליישובי עוטף עזה היא שבעה קילומטרים מהגדר, אנחנו תשעה קילומטרים, אנחנו בתכנית אחרת. אחת ההחלטות שהתקבלה, שהייתה מאוד חשובה מבחינת חוסן חברתי, היא לפתור את המועצה ממצ'ינג בנושא רווחה, שלא טופלה עד הסוף. הרשות המקומית משתתפת בהוצאות 25% בנושא רווחה. אז במקום שהרשות תשים את הכסף המדינה התחייבה לשים אותו, כך שזה מפנה מיליונים להשקעה במקומות אחרים.

"יש הרבה נושאים שלא טופלו, ומדובר במיליונים. להגיד שאנחנו מרוצים? בראייה כללית בכל שנוגע למערך חירום אנחנו מסתייעים בהרבה גופים שהם לא הממשלה בעיקר קרנות."