דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ספורט

לרוץ ביחד אבל לבד

אם תמיד חסרה לרץ מרתון ודאות לגבי עצמו ויכולותיו, המרתון הדיגיטלי הראשון העמיד בפניו אתגר נוסף

מרתון תל אביב במתכונת דיגיטלית (צילום: איתן דולפן)
מרתון תל אביב במתכונת דיגיטלית (צילום: איתן דולפן)
איתן דולפן
איתן דולפן
כותב אורח
צרו קשר עם המערכת:

כולם רצים. השכן. קרוב המשפחה. החברה מהעבודה. רצים בשביל לשמור קצת על כושר, להוריד קצת במשקל, לאוורר קצת את הראש או לקבל הרבה אנדורפינים. רצים שני ק"מ או 42 ק"מ. רצים כל יום או רק בסופי שבוע, רצים בעיר או בפארק. אין לתחביב הזה גיל, מגדר, דת או לאום. בשביל לעסוק בו לא צריך אמצעים מיוחדים, מלבד זוג נעלי ריצה, וגם אותן, יגידו חובבי הריצה היחפה, לא ממש חייבים.

התחביב, שהיה שמור עד לפני 20 שנה ל"משוגעים האלה שקמים ממש מוקדם ורצים ממש הרבה", הפך בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנת הקורונה, לתחביב הלאומי ולענף הספורט העממי הפופולארי בישראל.

בעידן של ריחוק חברתי, סגר מתמשך ובדידות כללית, הספורט היחידני פורח, ואין דבר יותר יחידני ובודד מריצה. כן. יש קבוצות ריצה ובשגרה יש גם אירועי ריצה, אבל בבסיס, בפעולה, בחוויה, בהרגשה, בהתמודדות, אנחנו רצים לבד. פעילות מושלמת לתקופת הבידוד. סגרו את חדרי הכושר ואת בריכות השחייה, אימוני הכושר עברו לזום, ביטלו את כל החוגים ואת כל האפשרויות לשמור על הבריאות. הכול בוטל – חוץ מריצה.

בסגר הראשון הייתה הגבלה ל-500 מטר מהבית, אז רצו בסיבובים. אחרי שהבינו את חוסר ההיגיון הקיצוני במניעת ספורט יחידני, שינו את הגזירה. דווקא בתקופה לחוצה, חסרת ודאות ומסוגרת, הריצה בחוץ לא חיזקה רק את שרירי הרגליים, היא בעיקר הרחיבה את הלב והנשמה.

***

אבל הריצה היא לא תחביב שהתחיל בשנה האחרונה. בעשור האחרון יש בישראל עלייה קבועה במספר הרצים, הקבוצות ואירועי הריצה. בכל סוף שבוע יש אירועי ריצה – מרמת הגולן ועד אילת, מריצות בעיר ועד ריצות קשוחות בשטח, מריצות של 5 ק"מ ועד מרתונים. מדינה עם מרתון אחד ב-2008 צמחה תוך עשור למדינה עם שמונה מרתונים רשמיים בשנה, ואירוע הספורט ההמוני ביותר הוא מרתון תל אביב.

"כל מרתון הוא קצת חסר ודאות". רץ במרתון תל אביב, במתכונת הדיגיטלית (צילום: איתן דולפן)
"כל מרתון הוא קצת חסר ודאות". רץ במרתון תל אביב, במתכונת הדיגיטלית (צילום: איתן דולפן)

בפברואר שעבר, שבר האירוע הזה את שיא המשתתפים באירוע ספורט עממי בישראל. זאת הייתה חגיגה ענקית, ובלי שאפשר היה אפילו לשער, היא גם הייתה המסיבה האחרונה, כי מאז כמעט לא היו אירועי ריצה רשמיים. מרתון טבריה הוותיק בוטל, ועיקר מפגשי הריצה המשותפים היו אירועים חברתיים, מחתרתיים ולא רשמיים. עד מרתון תל אביב, שלמד ממרתונים גדולים אחרים בעולם, וקיים בסוף השבוע את המרתון הדיגיטלי הישראלי הראשון: מורידים אפליקציה למעקב, בוחרים מקצה, בוחרים מסלול ויוצאים לדרך. כל אחד רץ את המירוץ הפרטי שלו. אין תחרות ואין מנצחים.

***

כמו שהמציאות הנוכחית חסרת ודאות, וכמו שכל מרתון הוא קצת חסר ודאות, כך גם הריצה הזאת הייתה בסימן "כל תוכנית היא בסיס לשינוי". המירוץ נדחה מיום שישי לשבת בגלל הגשם הקיצוני שירד. ובשבת בשש בבוקר, שעת ההתכנסות הקבועה של רצי ישראל, צבעו את רחובות תל אביב עשרות-אלפי רצים למסיבה המונית בתנועה. רצים בודדים, בקבוצות או עם מלווים. תנועה חופשית במרחב העירוני.

אפשר לקרוא לזה גם "בלגן מאורגן" – ללא קו התחלה וללא קו סיום ברורים. כל רץ במסע האישי שלו. בודד באירוע המוני. אם תמיד חסרה לרץ הבודד ודאות לגבי עצמו ויכולותיו, המרתון הדיגיטלי העמיד בפניו אתגר נוסף, כי להבדיל ממרתון רגיל, שבו כל מקצה מוזנק בנפרד, אבל כל רצי המקצה מוזנקים יחד, הפעם כל אחד רץ את המקצה שלו בזמנו החופשי. רצים, שחלפו אחד מול השני, או אפילו רצו כתף לכתף, לא ידעו באיזה מקצה כל אחד משתתף, מתי הוא התחיל וכמה ק"מ נשארו לו עד לסיום. ובכל זאת, היה ברור שכולם באותו מירוץ.

רצים מרתון תל אביב (צילום: באדיבות רונן טופלברג "כפיים" ומרתון סמסונג תל אביב)
רצים מרתון תל אביב (צילום: באדיבות רונן טופלברג "כפיים" ומרתון סמסונג תל אביב)

באופן בלתי מוסבר, הייתה בפארק ובטיילת תחושת שייכות ושותפות גורל. כולם חיכו אחד לשני ועודדו אחד את השני. כולם היו חלק מאותו אירוע, למרות שהדבר היחיד שבאמת חיבר בין כולם הוא חולצת המירוץ ודף דמוי 4A עם מספר שמונח ברישול על החזה.

זה אחד הפרדוקסים הגדולים בריצה: התחושה, שגם כשאתה באירוע המוני, בסוף, אתה רץ רק את המירוץ הפרטי שלך. הזמנים שלך. הקצב שלך. המקצה שלך. אין שני רצים זהים. גם הרצים משתנים בין ריצה לריצה ואין שתי ריצות זהות, והריצה הזאת של המרתון הדיגיטלי הראשון בישראל, אכן הייתה יוצאת דופן. יש לקוות שהיתה גם האחרונה במודל הזה, כי מה שווה כל המרתון הזה אם אי אפשר להתחבק על קו הסיום?

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!