עומר שדה מקיבוץ נחשון (63) חזר לעבוד כמציל בפארק המים ברעות | יוצא מהמיטה בארבע בבוקר | נהנה לרכוב על אופניים שעה וחצי לעבודה | שש שעות מסתכל על טוסיקים צפים מצד לצד | מגלגל פרלמנטים של תלונות | מתבאס מהרכיבה חזרה
"זו המשמרת הראשונה שלי בבריכה מאז שחזרנו. אני קצת משוגע, אז הכי התגעגעתי לקום כל יום שוב ב-4 בבוקר. האמת שזה מאוד מבאס לקום בשעה כזו, אבל אני מברך על זה שקמתי בבוקר והעולם נפתח סופסוף. אלה שעות מאוד יפות של היום, אבל רק אחרי שאתה יוצא מהמיטה. אני לוקח את האופניים ונוסע שעה וחצי לברכה, מגיע, שוחה לי, מארגן ומחכה לאנשים.
אני מגיע בחמש וחצי בבוקר, יש את השומר, עוד מציל אחד, איש אחזקה ואני. ארבעה אנשים. דבר ראשון, אני עושה קפה. אח"כ הולכים לבריכה, מנקים את ההוא שמסתובב על הקרקעית של הבריכה, ומחכים למשוגעים שבאים לפני השמש כדי לשחות. והם באים, מפתיע! יש גם נבחרת של ילדים שבמקום לישון, כמו ילד נורמלי, בחמש וחצי הם כבר במים! אנשים מטורללים. אבל זה לא קשור לקורונה. אולי קצת.
אני מציל רק בשביל לשחות ת'כלס. אני אוהב לשחות. בשביל לשחות ובשביל הפרלמנט. מה זה פרלמנט? אז ככה, להיות מציל זה לעמוד ולהסתכל על טוסיקים של גברים, נשים וילדים צפים במים מצד אחד לצד שני של הבריכה וחזרה, ככה שש שעות, שעמום, אז עושים פרלמנטים. אתה מתיישב עם מישהו, מתלונן על כמה החיים קשים, כמה דופקים אותך במדינה וכמה עוד ביבי, ואז עובר לשחיין הבא, ומי ששוחה באמצע היום אלה אנשים שיש להם המון זמן, אז יש עם מי ועל מה לדבר.
גם בסגר לא היה לי משעמם. שוב, אני קצת משוגע כזה, אז ישר כשהוציאו אותנו לחל"ת מהבריכה, ארזתי את התיק ויצאתי לעשות את שביל ישראל. אחר כך התחלתי לעבוד במפעל בקיבוץ שהיה חיוני, חוץ מזה אני גם מדריך קבוצות רכיבה על אופניים לנוער בסיכון בלוד ובישובים הבדואיים בנגב, והדרכתי גם קבוצות רכיבה בקיבוץ, ככה שמשעמם לא היה. אני לא מהסוג שמתבטט בבית, בניגוד לכמה מצילים אחרים שראיתי שהצמיחו קצת כרס.
בשלב מסוים בין הסגרים, התחלתי לעבוד גם בבריכה בקיבוץ עד שסגרו גם אותה, ואז בבריכה בבית אבות במודיעין, שלא נסגר. אבל לשם הלכו גם כל שאר המצילים שלא הייתה להם עבודה, אז לא עבדתי שם הרבה, אבל לפחות היה אקשן וריבים עם מצילים על המשמרות. גם לא נותנים לשחות שם, אז זה לא כיף. אבל הי, לפחות יש לי על הראש כובע צמר שאחת הזקנות שם סרגה לי.
במקצוע שלי אני מתכנן מטבחים, הייתה לי קריירה בעיצוב מטבחים תעשייתיים, אבל בשלב מסוים נמאס לי קצת. לפני חמש שנים חידשתי את תעודת המציל שעשיתי לפני ארבעים שנה, והפכתי פתאום להיות מציל. זה לא היה בכוונה.
להעביר 6 שעות ליד הבריכה יכול להיות נורא ואיום מבחינה פיזית. אתה בעצם יושב ומחכה שמשהו יקרה ומקווה ששום דבר לא יקרה. אז מה שעושים זה מתגלגלים עם אנשים, רבים עם המצילים האחרים, מעבירים את היום בסבבה. לזה הבן אדם מתגעגע, למפגש עם החבר'ה מהעבודה, עם השחיינים הקבועים ועם החיוך של כולם אחרי חצי שנה שלא ראית אותם. הבאסה זה שאחר כך, אני צריך גם לחזור הביתה שעה וחצי על האופניים".
