ישי שטקלר (48) מרחובות מנצח על תזמורות ומתגעגע לקהל | בעיניו מנצח הוא כמו מאמן כדורגל | ללידת בנו הבכור הגיע בריצה מאולם האופרה עם החליפה והשרביט | בקורונה הפך את תחביב הדבוראות למקצוע | חושב הרבה על הדמיון בין הנגנים לדבורים ובין הדבש למנגינה

תשוקה

"אנשים אומרים: 'אם כל התזמורת יודעת את התווים, למה צריך מנצח?' אז אני שואל: אם כל השחקנים יודעים לשחק, למה צריך במאי? ואם כל הקבוצה יודעת כדורגל, למה צריך מאמן? אז מנצח זה בערך כמו המאמן של התזמורת. בניצוח יש את האספקטים הטכניים, שכולם יתחילו ויסיימו ביחד, וינגנו באותה המהירות. אחר כך יש את כל המימד המעניין, של האינטרפטציה.

לקחת חבורה של 60-100 איש, או במקרה של אופרה 200-300 איש, ולשכנע אותם שהפרשנות שלך למוסיקה היא הדבר הנכון. צריך הרבה ידע וכריזמה כדי להביא אותם לשם, ושלחוויה כולה תהיה משמעות.

בניצוח יש תנועות מוסכמות בכל העולם, כמו התנועה של המקל בניצוח על ארבעה רבעים, או שלושה רבעים, ויש תנועות שהן שפה אישית של כל מנצח. התנועות נותנות משקל, קצב, כניסות וסיומות, שינויי מהירות במהלך היצירה. אבל לכל מנצח יש את שפת גוף ייחודית, והאישיות שלו יוצאת דרך התנועות האלה, ודרכן הוא יכול להביע את הרעיונות המוסיקאליים שלו.

זה היופי במקצוע, האופי של כל מנצח והרכיבים האלכימיים שהוא מכניס לתזמורת. אני למשל מאוד תשוקתי. אני אוהב לעשות הכל גדול, תנועות מאוד חתוכות ומאוד ריטמיות, כיאה לעולם האופרה בו גדלתי. באיטלקית זה נקרא "אפסיונאטו", תשוקתי".

תזמון

"אני מנצח כבר 21 שנים, למדתי ניצוח ב-royal college of music בלונדון ומאז אני מנצח, בעיקר על תזמורות אופרה בארץ ובעולם. בשבועות האחרונים חזרתי לעבוד, אבל רק באופן חלקי. חזרות, הפקות קטנות שמתחילות.

להיות מנצח זה, כמו באופרה, קצת טראגי וקצת מצחיק. כשאתה עומד בפיט, בבור של התזמורת מתחת לבמה, אתה רואה את הבמה אבל הנגנים לא רואים אותה. אתה בעצם המקשר, אתה מספר לתזמורת מה קורה. אם הזמרת בטעות קופצת על מילה או תיבה, אתה לפעמים מוצא את עצמך מנסה לסמן לתזמורת או צורח באולם "תדלגו"!

וזה גם כמובן מתערבב עם החיים. כשאשתי, שהיא עצמה נגנית קלרינט בתזמורת, ילדה את הילד הראשון שלנו, מחדר הלידה התקשרה אלי מנהלת האופרה ואמרה לי שהיא חייבת שאני אבוא לנצח כי לא היה מי שיחליף אותי. נתתי נשיקה לאשתי ורצתי לאולם, באותו הערב ניצחתי באנרגיות של חדר לידה, עם טלפון ביד, וכל שניה קיבלתי עדכונים מבית החולים. ובגלל שאשתי נגנית בתזמורת והנגנים האחרים הם חברים שלה, הייתי צריך גם לעדכן אותם במהלך ההצגה מה קורה. איך שהסתיימה ההשתחוויה רצתי ברגל לאיכילוב, והספקתי ללידה של הבן שלי כשאני עם החליפה והמקלות. זו דרמה טובה של אופרה, כמה אני מתגעגע לזה".

אינטראקציה

"הכי אני מתגעגע לקהל. בחודשים האחרונים ניצחתי ועבדתי קצת עם התזמורת בהופעות מצולמות, אבל האינטרקציה עם הקהל היא מאוד מאוד חסרה. מהקורונה למדתי שאין תחליף למגע האנושי. ויותר מזה, אין תחליף לבמה. כבר שנה אני משחק אותה כאילו אני מתרגש ממצלמות, אבל זה לא באמת.

יש משפט יפה של הפסנתרן ארתור רובינשטיין, שאמר שהוא יכול לשבת בחדר במלון ולנגן, אבל ברגע שיכנס הבלבוי עם המזוודות הוא ינגן לגמרי אחרת. מוזיקה זו מתנה שאני מרגיש שאני צריך לתת למישהו, ומיקרופון זה עדיין לא לגמרי מישהו.

אקוסיסטם של כוורת

"לפני שלוש שנים עשיתי קורס דבוראות והתחלתי להתנדב ב"מגן דבורים אדום". אנחנו מגיעים לבתים של אנשים כדי לחלץ ולהציל כוורות דבורים במקום שיודברו. קניתי כמה כוורות ואת הדבש הייתי מחלק למשפחה וחברים. הקמתי גם מכוורת חינוכיות בבית ספר חווה ואדם במודיעין.

ישי שטקלר: "אני מקבל את הקרדיט על היכולת ליצור את האקוסיסטם הזה, לגרום לכל הנגנים, וגם לכל הדבורים, לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, ולהגיע לתוצאה הטובה ביותר" (צילום: אלבום פרטי).​

כשפרצה הקורונה, פרץ גם האביב, היה הרבה דבש ועם סגירת התרבות מצאנו את עצמנו בלי הכנסות, אנחנו שני הורים מוזיקאים עם שלושה ילדים. התחביב הפך לעסק קטן והתחלתי למכור את הדבש. אנשים עפו על זה, והיום אני צריך להתנצל בפני אנשים שכבר לא נשאר לי דבש, אבל הנה התחיל שוב אביב ועוד מעט יהיה.

כמנצח אתה עובד עם אלפי אנשים באולם, וכדבוראי זה רק אתה, הדבורים ועונות השנה. יש בזה איזון. אבל יש גם דמיון. כשאומרים לי שאני מייצר את הדבש, אני מתקן שהדבורים הן שמייצרות אותו. אני רק נותן להם את האקוסיסטם הכי טוב, להבנתי, כדי שהן יוכלו לייצר את הדבש הכי פנטסטי, אבל אני לא מייצר דבש.

להיות מנצח זה בדיוק אותו דבר. אני האדם היחיד על הבמה שלא מפיק אף צליל. אני לא מנגן, אני לא שר, אני רק עושה תנועות מוזרות בידיים וחוזר הביתה עם ידיים תפוסות. את כל הצלילים עושים הנגנים והזמרים. כמנצח, אני מקבל את הקרדיט על היכולת ליצור את האקוסיסטם הזה, לגרום לכל הנגנים, וגם לכל הדבורים, לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, ולהגיע לתוצאה הטובה ביותר.

אני חב תודה גדולה לדבורים, כי יותר ממה שאני מציל דבורים הדבורים מצילות אותי. בזכות הדבורים הבנתי שאנחנו יצורים חברתיים, ואנחנו לא יכולים לעשות כאילו אנחנו מסתדרים בלי אחרים, כי אנחנו מתים מזה".