מיכל ברט (38) רקדנית ומורה לפלמנקו מגבעתיים. מתגעגעת להסתכל לקהל בעיניים | אוהבת את הדרמה והעוצמות שיש בפלמנקו | מברכת על הזמן שבילתה עם הילדות בסגר ומשתמשת בריקוד כדי לפרוק עצבים ורגשות.

"אני חוזרת ללמד בסטודיו בשבוע הבא ואני כבר לא יכולה לחכות. עכשיו אני עושה חזרות ורוצה להריץ מופע חדש שיהיה פרונטלי עם קהל, אחרי שעשיתי הופעות און ליין. מתכננים תכניות אבל זה לא פשוט, כי עדיין לא באמת ברור מה קורה עם מוסדות התרבות.

אני רקדנית פלמנקו כבר 20 שנה, רוקדת ומופיעה על במות, ואני גם מורה לפלמנקו, יש לי סטודיו ללימוד פלמנקו בתל אביב שנקרא "פסיטו – בית של פלמנקו בפלורנטין". למרות הכל אני מרגישה שהתמזל מזלי. הכל קצת התאפס, יש אווירה של להתחיל את החיים מההתחלה, אולי ייקח זמן עד שנחזור לפעילות שהייתה כמו לפני הקורונה, אבל החזרה לסטודיו מאוד מחיה.

בתחילת הקורונה היה לי קשה, הייתי מאוד מדוכאת. הפלמנקו עזר לי לפרוק את הדיכאון והקושי.  בסגר השלישי הבנתי שאני חייבת להתנתק מכל השאר ולתת לבנות שלי את כל תשומת הלב. עדיין הקפדתי ללכת לסטודיו כמה פעמים בשבוע, אבל נתתי את הלב ואת הראש שלי לבנות שלי.

לעשות רעש ולהיות נוכחת

כדי לרקוד פלמנקו צריך רצפת עץ, מרחב, הרבה קצב, והכי חשוב, חיבור. בריקוד הפלמנקו משתמשים הרבה בידיים, ברקיעות, ככה שבריקוד עצמו יש הרבה חיבור לבטן, לליבה, לנפש, זה משהו דרמטי כזה שמתפרץ ממך. רואים את זה גם בלבוש המסורתי של הפלמנקו, שאמנם יש בו כמה סגנונות, אבל יש את האלמנט של חצאית ארוכה וצמודה, שבעבודת הרגלים מרימים אותה למעלה, ויש בזה הרבה צניעות ולצידה חשיפה. היום יש הרבה יותר פתיחות לאינטרפטציה ויש גם תלבושות אחרות, והיום רוקדים פלמנקו גם עם מכנסיים וגם בעירום".

"פלמנקו זו בעצם אמנות שלמה, שמגיעה מספרד, הריקוד הוא אחד מהאלמנטים. זה בעצם אקט שלם שיש בו ריקוד, מוזיקה ושירה. בשפה המקצועית קוראים לזה: "השילוש". לכל אחד מהאמנים- הרקדנית, נגן הגיטרה והזמר, יש קטעי סולו, והם בעצם אומרים משהו לשאר, מתקשרים עם שאר האלמנטים, כשבכל קטע הזרקור הוא על אלמנט אחר.

כרקדנית את בעצם גם חלק מהמוזיקה והקצב באמצעות כפיים, קסטנייטות וכמובן רקיעות, הרגליים של הרקדנית הן ממש כמו תופים. כך זה בעצם נראה באופן המסורתי, היום כמובן דברים נפתחו להרבה כיוונים.

כדי להצליח בריקוד הזה, אני חושבת שצריך ממש לבוא באופן טוטאלי, לתת לעצמך להתחבר ולצאת החוצה. את צריכה להיות מוכנה לעשות הרבה רעש, להיות נוכחת מאוד. אני גם מבינה שבגלל זה יש כאלה שלא מתחברים, אבל זה בדיוק מה שגרם לי להתחבר לזה כל כך.

פלמנקו זה משהו מאוד עוצמתי. יש בזה משהו טקסי, משהו שבטי כזה, מאוד חזק ומלא בכוח, גם כשרואים פלמנקו וגם כשרוקדים. הדרמה של החיים נכנסת לתוך הפלמנקו, זה מאפשר לך להוציא החוצה את כל העצבים, את כל המתח, את כל הרגשות. לפרוק אותם וללוש אותם בתוך הגוף. זה מאוד מחיה ומחדש ומכניס אותך לאיזון".

להביא את מדריד לתל אביב

"התחלתי לרקוד בגיל חמש, רקדתי בלט ומחול מודרני. כשהייתי בת 15 הלכתי להופעה של חברה, שם ראיתי את הפלמנקו בפעם הראשונה, ופשוט נדבקתי לכיסא. חזרתי הביתה באותו ערב והודעתי לאמא שלי שאני מחר מתחילה ללמוד פלמנקו.

נרשמתי לסטודיו בחיפה, אחרי כמה שנים כשרציתי להתמקצע, נסעתי ללמוד שנה בסיביליה בספרד, בהמשך חזרתי לארץ והשתתפתי בתחרויות וקיבלתי מלגה ללימודי פלמנקו במדריד. חייתי שם חמש שנים, בהם למדתי ורקדתי גם סולו וגם בהרכבים. חזרתי לארץ ב-2012 כדי לפתוח פה את הסטודיו שלי ללימוד פלמנקו ולהפיץ את הבשורה.

אז, כשהייתי נערה, היה קשה למצוא מקום ללמוד בו פלמנקו בארץ. היום, לשמחתי, זה יותר מקובל ויש כמעט בכל עיר, אבל זה עדיין דבר יחסית חדש פה. הרקדנית והמורה למחול ספרדי, סילביה דוראן, היא זו שהביאה את הפלמנקו לארץ בסוף שנות ה-90, עד אז היו בארץ אולי 2-3 רקדני פלמנקו מקצועיים".

אין תחליף לקהל חי

"התגעגעתי מאוד לאנשים, למפגש. בזמן הסגרים רקדתי גם לבד, אבל החברה והאנרגיות של אנשים, במיוחד בלימוד, זה חלק מאוד משמעותי מהחוויה. בתחילת דצמבר העלתי מופע באונליין במסגרת פסטיבל מחול בירושלים. שמתי לב שלמרות שנתתי את ה-100% שלי וההופעה עברה טוב והרגשתי טוב, אחרי ההופעה הרגשתי תחושה מוזרה.

אין מה לעשות, להופיע אונליין זה לא אותו דבר כמו לראות את העיניים של הקהל אחרי ההופעה. בסופו של דבר אין תחליף לאנרגיה הזו של הקהל שצופה בך בהופעה חיה".

​