פסיקת בג"ץ בנוגע להכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיבים, לצורך חוק השבות, היא הזדמנות לדיון הכרחי ביחס הממסד (הרבני והמדיני) לזרמים הלא אורתודוקסיים. עם זאת, כל דיון ברפורמים דוחה את הקץ ומסווה את השאלה הגדולה שצריך לשאול מי ששאלות של זהות יהודית מעסיקות אותו: שאלת הגיור החילוני.
גיור חילוני נשמע כמו פנטזיה רחוקה. לכאורה, אין ציבור שמתעניין בו. חילונים רבים אמנם מבקשים להפוך לבני בית בשיח היהודי – בלימוד, בטקסי החיים, בציון חגי ישראל – אך קריאות לאפשרות של גיור חילוני לא נשמעות. אלא שבין בן בית לאורח יש הבדל מהותי: רק בן הבית מחזיק במפתח לדלת הכניסה. עד שהחילונים לא ידרשו את מפתח הכניסה לעם, הם ימשיכו להיות יהודים סוג ב'. אורחים.
חשוב לציין שיהדות חילונית כנה, אינה מבקשת לפגוע ביהדות האורתודוקסית או להחליפה. גיור חילוני, כמו גם רפורמי, לצד הכרה בנישואים שאינם הלכתיים-אורתודוקסיים ואף הכרה בהם לצורך חוק השבות, מציבים אתגרים וקשיים ממשיים עבור שומר ההלכה האורתודוקסי. סוגיית הממזרות ההלכתית היא רק דוגמה אחת.
זו אחריותו של הרוב הלא-אורתודוקסי בעם להושיט יד אחים נדיבה לחרדים והדתיים הלאומיים, ויחד לחפש פתרונות שלא ידחקו אותם לפינה. אלא שאת התהליך הזה ניתן לקיים אך ורק מעמדה של שוויון מלא.
***
האחריות ליצירת שוויון היא קודם כל בידיהם של היהודים החילונים. נכון להיום, הדרישה החילונית לשוויון, במסגרת הדיון על הזהות היהודית, היא תביעה חלולה. לכל היותר ניתן לדבר על תביעה (מוצדקת) לשוויון אזרחי.
משמעותה של יהדות שאינה דתית עוד אינה ברורה מספיק כדי לאפשר גיור חילוני. הערכים, האמונות, הפילוסופיה ואורחות החיים של יהדות חילונית עדיין לא מנוסחים דיים. אין מכלול חיים יהודי-חילוני משמעותי מספיק כדי "להזמין" אליו את הגר (מלבד אולי מי שבוחר או בוחרת להתחתן עם יהודי) ואין רף מינימלי שנדרש ממי שמבקש להצטרף לעם היהודי, כחלק מהקהילה החילונית בו (לבד אולי מ"שותפות גורל" המהווה מרכיב הכרחי אך לא מספיק).
כל עוד המצב הזה נמשך, סוגיות רבות הקשורות לזהות היהודית-ישראלית לכודות במבוי סתום. יתרה מכך, כל עוד המצב הזה ימשך היהדות בישראל תישאר שבויה של הממסד החרדי.
למרות ההיעדר, את המטרה צריך לסמן: יצירת מערך גיור חילוני. שאר היעדים, כגון עיצוב אופי השבת במרחב הציבורי, שחרור אחיזת הרבנות בנישואים ובגירושים וגיוון תכני הלימוד היהודיים בבתי הספר, צריכים להיגזר מהמטרה הגדולה של ביסוס האופציה החילונית כזרם בעל תוקף ביהדות. את זה ניתן להשיג רק על ידי אחיזה במפתח לדלת הראשית.
***
נציגים חרדים וחרד"לים חזרו בביקורת שמתחו על פסיקת בג"ץ על הטיעון הרטורי המוכר: הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב סובלים משיעורי התבוללות גבוהים. לכן הרפורמה נכשלה והיא מהווה סכנה לקיום העם היהודי; בהתנגדות ל"הכרה" ברפורמים (כאילו שהם זקוקים להכרה הזו) אנחנו מגינים על העם היהודי.
זהו טיעון מופרך. בעוד שאת מספר המתבוללים משורות הרפורמה ניתן במידת מה להעריך, הרי שאת מספר המתבוללים לו לא היו קיימות הקהילות הרפורמיות בארה"ב, לא ניתן לאמוד אפילו באופן משוער. הדעת נותנת שהיו רבים לא פחות.
הגיוני להניח שהרבה יותר מאשר הרפורמה מהווה שער דרכו יוצאים יהודים יראי שמיים להתבוללות, היא מהווה דבק הקושר מיליונים לעם היהודי, גם אחרי שמאסו באורתודוקסיה. בתהליך הזה נוצרת אופציה ליהודים לשמר רבים מהמאפיינים של הקהילה והאמונה לתוכן נולדו, תוך נטישת הפרשנות האורתודוקסית הבלעדית של המצוות.
רק מי שמעוניין לכפות פרשנות אורתודוקסית של היהדות עשוי לראות במצב זה חיסרון. לכן, המאבק ברפורמים אינו מאבק בעד עם ישראל. הוא מאבק נגד עם ישראל. נגד כלל ישראל. הוא מאבק שמעדיף שעם ישראל יקטן, יתבולל וידלדל, ובלבד שלא יתבססו חלופות לדרך האורתודוקסית להיות יהודי.
