דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון ו' באייר תשפ"א 18.04.21
24°תל אביב
  • 27°ירושלים
  • 24°תל אביב
  • 28°חיפה
  • 25°אשדוד
  • 32°באר שבע
  • 34°אילת
  • 26°טבריה
  • 29°צפת
  • 25°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

מורשת / המצור הבריטי על גבעת חיים: עמי בארי לא רוצה לשכוח

עמי בארי. "האירוע הטראגי הזה מלווה אותי משך מרבית חיי" (צילום: אוריאל לוי)
בגיל 80 הוא מבקש לזכור ולהזכיר: את החיילים הבריטיים שתקפו באלות ורובים, את הפצועים וההרוגים, את התגייסות ההמונים לסיוע. לזכור ולהזכיר שלוש יממות בנובמבר 1945
אוריאל לוי

הוא היה אז בן חמש, הוא לא זוכר הרבה. "רק שהיינו בבית הילדים ושמענו קולות מהומה. השכיבו אותנו על הרצפה וראינו מהחלונות חיילים בריטיים". אבל 75 שנה אחרי, בגיל 80, עמי בארי מבקש לזכור ולהזכיר: את החיילים הבריטיים שתקפו באלות ורובים, את הפצועים וההרוגים, את התגייסות ההמונים לסיוע. לזכור ולהזכיר שלוש יממות בנובמבר 1945, אירוע שההיסטוריה תייגה בשם "המצור על גבעת חיים" והכניסה למגירה נשכחת.

"האירוע הטראגי הזה מלווה אותי משך מרבית חיי", אומר בארי, חבר קיבוץ עין החורש, בראיון ל"דבר". במשך שנים הוא למד, חקר ואסף סיפורים, עדויות ומסמכים אודות אותן שלוש יממות ומה שקדם להן, ואיגד את ממצאיו לספר,  "הרוח איתן – המצור על גבעת חיים", שראה בימים אלה אור. "כתבתי את הספר הזה בגלל אמא שלי", הוא אומר, "שהיה לה תפקיד מרכזי באירוע".

מה היה התפקיד של אמך?
"אמא שלי, קרולינה, הייתה הדגלנית על מגדל המים של עין החורש. היא הוכשרה לתקשר במורס עם פנסים בלילה ודגלים ביום, למקרה שקו הטלפון בין הקיבוצים ינותק וצריך יהיה להעביר ידיעות בטחוניות. ביום ההוא, היא זו שהייתה על מגדל המים וקיבלה מהדגלנים בגבעת חיים את המסר 'אמבולנס דחוף'. היא גם איבדה באירוע את בנה המאומץ".

קרולינה, אמו של בארי, וחברים אחרים, מאותתים על מגדל המים בעין החורש (צילום: ארכיון עין החורש)

"ברל כצנלסון" יוצאת לדרך

יום חמישי, 16 בנובמבר
ראשיתה של הפרשה בנובמבר 1945, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה. אניית המעפילים "ברל כצנלסון" עוגנת בנמל לבריון ביוון. "על סיפונה מצטופפים 211 איש", מספרת רינה אופנבך, מנהלת מרכז המידע והמחקר באתר מורשת ההעפלה בעתלית. "131 מהם שורדי מחנות, ברובם ניצולי שואה, ששבו ליוון לאחר שהסתיימה המלחמה. בליל ה-16 בנובמבר 'ברל כצנלסון' מפליגה לדרכה".

אניית המעפילים ברל כצנלסון. "ידענו, כוחות חזקים עוקבים אחרינו", סיפר לימים אחד מנוסעיה (צילום: בנתיבי העפלה)

"אחרי ימים ולילות של ציפייה וחרדה בתוך האנייה", סיפר לימים אחד מנוסעיה, "הבחנו באורות המועטים שבקעו מן הארץ. שנות העינויים הנמיכו את הערכת החיים שבנו, הגעגועים לפינה שקטה ולמעט חום אנושי לכדו את ליבותינו שפעמו בהרגשה של 'מאפלה לאור גדול'. ידענו, כוחות חזקים עוקבים אחרינו. כפסע היה בין האושר הקרוב והאפשרות של חזרה לחושך. אמנם לא רצינו להאמין באפשרות כזאת, אך מה לעשות ואמונתנו ביסודות המוסריים של האנושות רופפו מאוד. אחרי כל מה שראינו ועבר עלינו, לא היה בנו כוח להאמין שעוד נותרה זיקה לאנושיות ורחמים".

"ברל כצנלסון" נתפסת

יום חמישי, 22 בנובמבר
כעבור שישה ימי הפלגה הגיעה האנייה לחוף שפיים, שם המתינו לה אנשי הפלי"ם. מרים אמן, חברת קיבוץ שפיים, הייתה בין הראשונים שקיבלו את המעפילים. "משימתה הייתה", מספר בארי בספר,"להדריך אותם, לעודדם, להגיש להם כריך עם שתייה חמה ולכוונם להמשך הדרך".

כשהתברר לה שהם באו מיוון, סיפרה להם שאחיה עובד כשליח המוסד בארגון העלייה מיוון, והבחינה שכמה מהם משוחחים ביניהם בהתרגשות רבה. "לפתע התקרב אליה אחד מהם והגיש לה מין אולר גדול לחיתוך לחם: 'פגשנו את אחיך ליד אתונה, על החוף', אמר לה, 'הוא ראה שאנו מפחדים מההפלגה, ואז אמר לנו שאין לנו מה לדאוג, שהדרך ארצה בטוחה. כראיה נתן לנו את האולר הזה ובפיו בקשה שנמסור אותו למישהו ממשפחתו בארץ ישראל. הוא נפרד מאיתנו בחיוך ויצא להמשך עבודתו בארגון האנייה הבאה'".

הורדת מעפילים אל החוף. "הבריטים הספיקו לתפוס 11 מעפילים ו-12 אנשי הצוות שנשארו אחרונים על הסיפון" (צילום: ארכיון הפלמ"ח)

המעפילים והאולר הגיעו ליעדם. אבל אין מקום לשמחה. לאחר השואה הייתה ביישוב ציפייה, כדברי בארי, "שאולי עכשיו הבריטים ירחמו עלינו ויאפשרו לנו לעלות ארצה, אבל הציפייה הזו נקברה חצי שעה לאחר שהמעפילים הראשונים ירדו מ'ברל כצנלסון'".

"סירות של הפלי"ם שהיו ערוכות לכך הביאו את המעפילים לחוף במהירות", מספרת אופנבך, "הבריטים הגיעו באיחור, לאחר שרוב המעפילים כבר ירדו ונעלמו. הם הספיקו לתפוס 11 מעפילים ו-12 אנשי הצוות שנשארו אחרונים על הסיפון, בסירות ההורדה ועל החוף. העצורים הועברו לעתלית ולטרון".

התקווה שהבריטים ירחמו התבדתה, ואנשי ההגנה לא התכוונו לוותר. "ההעפלה התחדשה, לאחר המלחמה, כבר באוגוסט 1945", אומר ההיסטוריון, ד"ר מרדכי נאור, "שבע האניות הראשונות שהגיעו, שהיו די קטנות, לא נתפסו. הבריטים הקימו באותה עת שתי תחנות עיקוב – האחת בגבעת אולגה והשניה בסידנא עלי ליד המסגד. מתחנות אלה הם השקיפו לים בעזרת משקפות ופרוז'קטורים. 'ברל כצנלסון' היא למעשה האנייה הראשונה שנתפסה לאחר השואה. ובהגנה החליטו שלא להבליג על תפיסתה".

פעולת התגמול

מוצאי שבת, 25 בנובמבר
"שתי יממות לאחר לכידת 'ברל כצנלסון'", העיד לימים מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, "אור ל-25 בנובמבר 1945, בשעת אפס אחת בשני המבצעים, התקיפו שתי מחלקות מן הגדוד הרביעי (של הפלמ"ח) את שתי תחנות המשטרה ופוצצון בחומר נפץ…".

סיירים בפלמ"ח. מוריס בן דוד כורע שני משמאל. "דמו הוביל את הבריטים לגבעת חיים" (צילום: ארכיון הפלמ"ח)

על פי עדותו של מוריס בן דוד, פלמ"חניק מקיבוץ חפציבה, שהשתתף בפעולה בגבעת אולגה, מאשנבי ירי שבקומה השנייה של התחנה נפתחה אש על הכוח שפרץ את הגדרות. "הפלמ"חניק שהיה איתי החליט להשחיל רימון לאשנב שממנו ירו עלינו. הוא זרק ופספס, והרימון נפל למטה והתגלגל לידינו. הוא לא שם לב לרימון, אבל אני ראיתי, זינקתי ונשכבתי עליו בכדי שלא ייפגע מהרימון שזרק. היה הפיצוץ ואני נפצעתי ביד ובחלק גופי התחתון, בתחת, דיממתי ופינו אותי על הידיים לגבעת חיים. אני לא זוכר מי טיפל בי, אבל הובלתי לבית החולים בילינסון עוד באותו לילה. פחדתי להישאר בבית החולים, ואחרי חצי יום הסתלקתי משם עם התפרים והתחבושות".

"הפלמ"ניקים מיהרו להימלט ולא טשטשו את עקבותיהם כמו שעשו בדרך כלל", מסביר בארי, "אולם דמו של מוריס בן דרור הוביל את הבריטים, שנעזרו בכלבי גישוש, לגבעת חיים".

המונים זורמים לשטח

יום ראשון, 26 בנובמבר
מעטים בקיבוץ גבעת חיים ידעו על פעולת התגמול שבוצעה בלילה ועל הפצוע שהגיע לקיבוץ. "אבל לקראת צהרים", מספר בארי, "החלו להתגנב השמועות. מפה לאוזן… שמשהו קרה במשטרות גבעת אולגה וסידנא עלי, שהפלמ"חניקים עשו מעשה שעוד לא היה כמוהו, והפעם הבריטים לא יבליגו".

על פי עדותו של גרי בר שלום מגבעת חיים, "בשעה שתיים צלצלו בטלפון והודיעו: 'גבעת חיים מוקפת בצבא. שִלחו מיד תגבורת!'" ההתארגנות לסיוע היתה מהירה. "מיד זינקו האופניים ממקומם וטסו במרוצה ממשק למשק בסביבה", תאר בר שלום בשפתו הציורית. "בכל מקום שוהים רגע קל, נפלטות שתיים-שלוש מילים לאיש המזכירות, ובעזוב האופניים את היישוב מצלצל כבר פעמון האזעקה, מרעים וקורא".

תושבי היישובים הסמוכים נקראו והתגייסו מיד. "הכול באים במרוצה למקום ההתכנסות, וכבר מתמלאות מכוניות המשא ומגמאות דרכן אל המושבה הגדולה (חדרה). אנשים רבים כבר מצויים שם ומכוניות מוסיפות לבוא בהמון, עמוסות גברים ונשים".

התכנסות ההמונים שמיהרו להגיע בעקבות הקריאה "גבעת חיים מוקפת בצבא. שִלחו מיד תגבורת!" (צילום: ארכיון גבעת חיים)

שיירות הסיוע אינן לבד בדרכים. "בכביש עוברת בסערה ובטרטור שיירה עצומה של צבא ממוכן", תאר בר שלום, "חולפים ונוסעים כלי רכב משוריינים, מצוידים במכונות ירייה ומקלעים, רובים ותת-מקלעים, מרגמות ותותחים".

המשאיות והמכוניות העמוסות, "בבחורים ובחורות מן המשקים", פונות אל גבעת חיים. "מן העברים מוסיפים ובאים אנשים, המבקשים להצטרף… בנתניה רץ בעל בית חרושת ליהלומים אל בית המלאכה ומכריז בקול רם: 'יש חיפוש בגבעת חיים! לצאת לעזרה'. הכול נוטשים את העבודה, קופצים על האוטובוסים הנוסעים לעבר המזרח.

"ליד כפר-ויתקין עוצר אותם משמר צבא: 'עמוד, הכביש סגור!' האנשים קופצים מן האוטובוסים ומתחילים רצים דרך שדות הירק בכיוון המשק הנתון במצור".

עוצר של משמר הצבא הבריטי בכביש לגבעת חיים. לקראת שעות הערב כבר הקיפה את הקיבוץ טבעת מעובה של כוחות, ואיש לא יכול היה להיכנס (צילום: ארכיון הפלמ"ח)

לדברי בארי, טבעת המצור הבריטית היתה בשעות הראשונות דלילה, "ולכן ניתן היה להיכנס לגבעת חיים ממקומות שונים". אבל הטבעת התהדקה. הבריטים החישו תגבורות: "שוטרים, חיל רגלים, שריוניות וטנקים, וכל אלו מחופים במטוסי סיור". לקראת שעות הערב כבר הקיפה את הקיבוץ טבעת מעובה של כוחות, ואיש לא יכול היה להיכנס. אז הופנו האנשים שהמשיכו לזרום באלפיהם, לקיבוץ השכן, עין החורש.

מקרוב גבעת חיים וכפר חגלה. מרחוק עין החורש. בדרך ביניהם, משמאל, רצו דרך השדות האנשים שבאו לעזרת הנצורים (צילום: ארכיון גבעת חיים)

שני הקיבוצים היו באותן שנים יישובים קטנים וצנועים. בעין החורש היו כ-120 חברים וכ-150 ילדים ובני נוער. בגבעת חיים, סדר בגודל דומה. בשני היישובים גרו החברים בצריפי עץ קטנים, מבני הציבור המעטים כללו את בתי הילדים, צריף חדר האוכל וצריף בית התרבות, ומבני המשק כללו רפת, לולים ומתבנים.

זרימת האנשים נמשכה. מספר האנשים ששהו בלילה בשני הקיבוצים נאמד באלפים, והציב בפני הנהגות היישובים אתגרים מידיים: להקים מערך פיקוד מקומי; ליצור קשר עם המטה בקיבוץ השכן; לתדרך את החברים ואת המתנדבים; להקים תחנות עזרה ראשונה ומערך חובשים; לספק אוכל, שתייה חמה ולפעמים גם בגדים לאנשים שהגיעו באופן ספונטני בלי להתכונן; למצוא לכל אחד מקום לשבת או לשכב בהמתנה לבאות. לכולם היה ברור שאי אפשר למשוך את הזמן ללא הרף.

"בשתיים וחצי לערך", העיד לימים הונזו, האופה של גבעת חיים, "הוצתו משואות על בריכת המים, אות אזעקה. אמרתי למשה, חברי לעבודה: 'הכן עיסה, ומיד, לחם רב נצטרך!' אנו עובדים ללא הפסק, תנור אחר תנור, פן יחסר לחם לאלפים הרבים החשים לעזרתנו. ירד הלילה. מסביב למחנה להטו אורות פנסי המכוניות כעיני זאבים רעבים לטרף… אנו הוספנו לאפות במרץ. אך כבר היה ברור, שלא יספיק הלחם אפילו לארוחת הבוקר".

הנזו האופה, ציור של לאה גרונדיק. "הוספנו לאפות במרץ. אך כבר היה ברור, שלא יספיק הלחם אפילו לארוחת הבוקר", העיד לימים (מקור: ארכיון גבעת חיים)

לבארי אין כל ספק: "כל מי שהגיע, הגיע במגמה לפרוץ את המצור שהוטל על גבעת חיים, והיה ברור לחבורת הפיקוד שזה מה שהאנשים ינסו לעשות למחרת. ברור שכוונת המכוון הייתה ליצור הפגנה אדירה ואכן ההפגנה צלחה מעל ומעבר למצופה. אלא שתמיד אחרי יום ראשון בא יום שני, ולפעמים מה שמתוכנן ליום הראשון יוצא משליטה ביום השני, וזה כנראה מה שקרה למחרת".

הבריטים פורצים בפעם הראשונה

יום שני, 27 בנובמבר
"בשעה 9:00 בבוקר כוח בריטי גדול פרץ את השער שבין גבעת חיים וכפר חוגלה", מספר בארי, "והחל מסתער לעבר האנשים שבפנים. כל ניסיונות ההידברות לא היו אלא הטעיה והסחת דעת. הבריטים תכננו מראש את הפריצה לקיבוץ, וניסיונות המשא ומתן היו רק מראית עין וכיסוי לפריצה עצמה".

ואז החל עימות: "האנשים שבפנים החלו להשליך לעבר השוטרים הבריטים אבנים מערמה שהוכנה מבעוד מועד. הבריטים הגנו על עצמם במגִנים וכובעי פלדה, והסתערו על האנשים עם אלות, כשהם מכים ללא אבחנה. הכוח הבריטי היה מאומן, בתחילה היו אלה אנשי משטרה מלווים בכלבים ומצוידים באלות עם ראשי ברזל. מולם עמדו אזרחים, שכל נשקם היה אמונה, אוחזים זה בידו של זה".

כשהשוטרים הבריטים החלו להכות באלות, האנשים בגבעת חיים עברו להשתמש במקלות שהכינו במצבור. הבריטים היכו ואנשים נפצעו. גם מי שניסה לעזור לנפגעים הוכה. פצועים פונו, וכוחות בריטיים נוספים הוזרמו לכיוון השער.

האנשים שבפנים החלו להשליך לעבר השוטרים הבריטים אבנים מערמה שהוכנה מבעוד מועד. הבריטים הגנו על עצמם במגִנים וכובעי פלדה, והסתערו על האנשים עם אלות, כשהם מכים ללא אבחנה"

"האבק וההמולה נישאו אל על ונשמעו גם בעין החורש", מספר בארי. "ככל שחלף הזמן הלך מניין הנפגעים ועלה. היו פצועים רבים, חלקם הובהלו לתחנות העזרה הראשונה המקומיות וחלקם הוחשו לאוהל חיל הרפואה של הצבא הבריטי. פינוי הפצועים-קשה לבית החולים נתקל בקשיים בירוקרטיים מול הצבא הבריטי, והזמן החולף החמיר את מצבם".

יוסף רוזנברג, חבר קיבוץ גבעת חיים, בן 37, אב לשניים, ספג מכת אלה בראשו, דימם, התקשה לנשום ואיבד את ההכרה. "היה ברור שהוא בסכנת חיים". רק בשעות הצהריים הפיקוד הבריטי אישר לאמבולנסים, שחיכו ליד מעברות, להיכנס לגבעת חיים, ורוזנברג הובהל לבית החולים בילינסון. בשעת ערב הוא נפטר.

אחרי הפוגה קצרה, השוטרים הבריטיים הוחלפו בחיילים חמושים בנשק, "חלקם חיילים סקוטים ששהו מאז שעות הבוקר בכפר חוגלה הסמוך. הסקוטים גילו יותר איפוק ואנושיות, סייעו לנפגעים היהודים והובילו אותם לאוהל המרפאה".

הבריטים פורצים בפעם השנייה

יום שני, 27 בנובמבר
הכוח הבריטי התארגן מחדש, ופרץ שנית, הפעם מכיוון השער הצפוני, שליד בית חרושת "גת" (כיום פריגת – א.ל). "הפעם הם פרצו עם שני טנקים בראש ואחריהם חיילים רגליים. מול הטנקים לא יכלו המגִינים לעשות דבר, אבל אחרי שהטנקים עברו, הם חסמו מחדש את כניסת החיילים שצעדו בעקבות הטנקים".

טנק בריטי מול מגדל המים של גבעת חיים. "אחרי שהטנקים עברו, המגינים חסמו מחדש את כניסת החיילים שצעדו בעקבותיהם" (צילום: ארכיון גבעת חיים)

החיילים, מספר בארי, נסוגו. "הקצין, שפיקד עליהם, הרגיש שהוא מתנתק מעיקר הכוח ומאבד שליטה. הוא שלף אקדח וירה יריות אזהרה באוויר. היריות עשו את שלהם, והמגיִנים נאלצו לסגת".

כוח של חיילים התפזר בקיבוץ, הציב חיילים בנקודות מפתח והתחיל לאסוף את הגברים ולהוביל אותם למכלאה שהוקמה בצד המערבי של הקיבוץ. "כשהבינו בפיקוד המקומי שהקיבוץ נכבש למעשה על ידי הצבא הבריטי", כותב בארי, "ניתנה הוראה לכל האנשים להתאסף על הדשא שליד חדר האוכל. כאן התרכזו כולם וחיכו למעצרם. כשהגיעו העוצרים, פתחו ההמונים בשירה ובריקוד מחאה לעיניהם הנדהמות של הבריטים. החיילים החלו להוביל את הגברים לשולחן החקירות. הקצין שאל, מי אתם ואיפה אתם גרים? וכולם ענו אותה תשובה: 'אני יהודי מארץ ישראל!'"

הטבח בביצה

יום שני 27 בנובמבר
הגברים הובלו למכלאה. הנשים והילדים, בהוראת הפיקוד המקומי, הסתגרו בבתים. "בשעות הצהריים נדמה היה שהקיבוץ התרוקן מיושביו. אבל הזירה לא רק שלא נרגעה, אלא להפך". אלא שמוקד העימות עבר מזרחה, אל "הביצה" שבין גבעת חיים ועין החורש.

"גם אם לא היה ידוע מה קורה בגבעת חיים, היה ברור שמשהו קשה מתחולל שם", מספר בארי, "קולות ההמון הגועש, קולות מנועי הטנקים, מראה המטוס שחג מעל והיריות שנשמעו קרוב כל כך, כל אלו ליבו את הרגשות גם בעין החורש".

יוסף ביקש שקט ואמר: 'קיבלנו הוראה לחדור לגבעת חיים. הצבא יפתח עלינו, כנראה, באש. האש לא צריכה לעצור אותנו. עלינו לחדור לגבעת חיים. קדימה לדרך!'"

המתח הלך וגבר. אי אפשר היה לעצור את האנשים הנחושים לצאת לעזרה. "אחרי השעה 11:00 החלו האנשים לקום ולהתקרב אל החורשה, התגבשה ההבנה שהפור נפל, במוקדם או במאוחר יוצאים לעזור לגבעת חיים המותקפת. בשעה 11:25 נתקבלה הודעה ממגדל המים בגבעת חיים על ידי איתות דגלים: 'אמבולנס דחוף'. ההודעה בת שתי המילים נקלטה, אך פירושה נשאר עלום". בעין החורש לא היה אמבולנס, וזו היתה עובדה ידועה בסביבה, לכן הגיעו למסקנה שהמילה "אמבולנס" היא מילת קוד, שכוונתה לומר שגבעת חיים זקוקה לעזרה דחופה.

"בשעה 11:50 יוסף אשכולי, המפקד בעין החורש, נתן הוראה לפרוץ את גדר התיל ולהסתדר מול הפתח". האנשים הסתדרו בשלושה גושים: בגוש הראשון היו אנשי עין שמר, עין החורש, שלוחות ולהבות הבשן, תחת פיקודו של יוסף אשכולי וסגנו זוסיה ברקאי, עם החברים איגנץ ואלימלך שטרקמן, יעקב אדטו וחוליית אלונקאים מעין החורש. בגוש השני היו חברי מושבים מהאזור ואנשי חדרה והסביבה; ובגוש השלישי היו אנשים שהגיעו כבודדים או בקבוצות, רבים מהם מנתניה.

מפת היערכות הכוחות ביציאה מעין החורש. "האנשים עמדו בגושים מסודרים ליד חורשת האקליפטוס, לחלק מהם היו מקלות, לחלק אבנים ואולי אף ככרות לחם" (מקור: ארכיון הפלמ"ח)

"האנשים עמדו בגושים מסודרים ליד חורשת האקליפטוס, לחלק מהם היו מקלות, לחלק אבנים ואולי אף ככרות לחם. המתח והדריכות הגיעו לשיאם וכולם חיכו לפקודה לצאת לדרך. איגנץ, שצעד בראש, ניגש אל יוסף ואמר לו שיגיד כמה מילים לאנשים, לפני שיוצאים לדרך. יוסף ביקש שקט ואמר: 'קיבלנו הוראה לחדור לגבעת חיים. הצבא יפתח עלינו, כנראה, באש. האש לא צריכה לעצור אותנו. עלינו לחדור לגבעת חיים. קדימה לדרך!'

"שורות-שורות החלו האנשים לנוע קדימה. הגוש הראשון התקדם והגיע קרוב למחפורות הבריטיות. קצין בכפפות לבנות ואקדח שלוף בידו, יצא אל הכוח וקרא לאנשים לעצור. הוא הורה להם באנגלית לחזור על עקבותיהם, כי אם ימשיכו להתקדם, הוא יפקוד לפתוח לעברם באש. האם הייתה נימה מאיימת בדבריו, או שמא ניסה למתן את החמומים שבאנשים? יש גרסה כזאת וגם גרסה הפוכה, ואת האמת לא נדע כנראה לעולם.

"יוסף, שצעד בראש הטור נעצר, ההולכים אחריו עצרו אף הם… איגנץ התקדם אליו ולחש: 'צריך קדימה!', מישהי מאחור, ייתכן שהיתה זו איילה טננבוים, בת ה-19, מהכשרת שלוחות, יתומה פליטת שואה שהגיעה ארצה שנתיים קודם עם 'ילדי טהרן', צעקה: 'קדימה למען המולדת!' נשמעה נהמת הסכמה, ואנשים חזרו על דבריה: 'קדימה למען המולדת!', והחלו להתקדם.

המטח הראשון נורה כנראה באוויר, אבל מיד אחריו בא המטח השני, שנורה אל תוך שורות הגוש הראשון. חלק מהאנשים נפגעו ונפלו, אחרים המשיכו לרוץ קדימה לכיוון גדר בית החרושת 'גת'"

"תחילה התקדמו בהליכה. הם חצו את התעלה המפרידה בין שני הקיבוצים ומשם התקדמו בריצה לעבר הביצה ולעבר גבעת חיים. הקצין הבריטי פקד שוב לעצור, ואחר קרא: 'אש!'. מטח כדורים קידם את פני הרצים. המטח הראשון נורה כנראה באוויר, אבל מיד אחריו בא המטח השני, שנורה אל תוך שורות הגוש הראשון. חלק מהאנשים נפגעו ונפלו, אחרים המשיכו לרוץ קדימה לכיוון גדר בית החרושת 'גת'.

"אחרי שרוב אנשי הגוש הראשון עברו את הכוח הבריטי הבולם, המשיכו הבריטים לירות בגבם של הרצים ופתחו עליהם באש גם מאזור בית החרושת. רוב האנשים (למעלה ממאה) הצליחו לעבור ולהגיע לגדר של גבעת חיים, רובם מבלי להיפגע. היו שנורו למוות רק אחרי שהגיעו.

בין אלה שהגיעו עד הגדר ואז נפגעו היה יעקב אדטו. "הוא היה בן 17", מספר בארי בעצב, "הוא נפגע בבטנו, הובהל למרפאה בגבעת חיים, אבל עד שהגיע לחדר הניתוח בבית חולים, איבד דם רב ומת מפצעיו".

יעקב אדטו. בארי: "אמא שלי אימצה אותו" (צילום: אלבום פרטי)

איך אתה קשור אליו?
"יעקב הגיע לעין החורש בגיל 15 עם חברת הנוער הטורקית. אמא שלי הייתה היחידה בקיבוץ שדוברת לדינו, והיחידה שיכלה לתקשר איתם. יעקב היה ילד ממש. אמא שלי אימצה אותו.

בארי ואמו קרולינה. "היא שאלה את יעקב 'לאן אתה רץ? חכה', והוא ענה: 'אני רוצה להיות ראשון'" (צילום: אלבום פרטי)

בזמן האירוע היא ראתה את יעקב רץ לכיוון גבעת חיים. אמרה לו: 'לאן אתה רץ? חכה'. הוא צעק לה: 'אני רוצה להיות הראשון'. היא אמרה לו: 'אבל אתה יחף, לך תנעל נעליים'. הוא רץ בין הראשונים, נורה ונהרג. יש רק תמונה אחת של פצוע מהאירוע ורואים בתמונה שהוא יחף. זה יעקב אדטו".

יעקב אדטו מטופל במרפאה המאולתרת בגבעת חיים לפני שמת מפצעיו (צילום: ארכיון גבעת חיים)

הגושים השני והשלישי איבדו את המבנה שלהם ברגע שנפתחה האש. חלק מהאנשים יצאו בריצה לעבר גבעת חיים, וחלק לעבר הפצועים, לעזור בטיפול בהם ובפינוי לצריף המרפאה בעין החורש. האמצעים המצומצמים שעמדו לרשות המרפאה הקשו מאוד על הטיפול בנפגעים. נעשו ניסיונות הידברות עם הבריטים, שיאפשרו לכוח הרפואי שחנה ליד קיבוץ מעברות להיכנס ולסייע בטיפול, אבל הבריטים סירבו, ודרשו שיינתן להם ולרכבי ההצלה שלהם לטפל בנפגעים. אנשי ההגנה לא רצו להעביר לידיהם את הפצועים, מחשש לחקירה, עינויים וכליאה. לכן, כשהמשא ומתן נתקע, אנשי עין החורש הכינו את המשאית היחידה שהייתה במשק, ריפדו אותה בקש והשכיבו עליה את ארבעת הפצועים הקשים ביותר, וכך טלטלו אותם לבית החולים בילינסון.

עמי בארי, באנדרטה לזכר הנופלים בכביש המחבר בין גבעת חיים לעין החורש (צילום: אוריאל לוי)

בארי: "כארבעים איש נפצעו באותו יום. ארבעה מצאו את מותם בשטח האש: איילה טננבוים, ניצולת השואה שכנראה היתה זו שצעקה 'קדימה למען המולדת!", נפגעה ראשונה מכדור בליבה. היא מתה במקום; נפתלי שטינפלד, גם הוא בן 19 מקבוצת שלוחות, נפצע, הובהל לעין החורש על שמיכה שנשאו ארבעה בחורים, ונפטר מאיבוד דם; אלימלך שטרקמן מעין שמר, בן 37, אב לשתיים (שולמית שהיתה בת 8 ועדה בת השנה); ומישה מוסאיוף, בן 18 מנתניה, איש אצ"ל.

אלימלך שטרקמן, מזכיר קיבוץ עין שמר שנהרג מאש הבריטים, מרכיב את בתו שלומית שק קמח. הנכד, אמיר תומר: "אמי תמיד סיפרה שהיא גדלה בבית שמח, למרות שאביה נהרג" (צילום: אלבום פרטי)

"שניים נוספים מתו מפצעיהם מאוחר יותר: אורי אוטנהיימר, בן 24 מלהבות הבשן, שנפצע, נפל לתעלה ונשאר שוכב פצוע קשה. הוא פונה על ידי צוות משוריין בריטי לבית חולים צבאי במחנה 80 ונפטר בלילה; שמעון קמינר, בן 37 מעין החורש, נשוי ואב לשתיים, נפגע קשה מאוד בגבו ונפטר לאחר שש שנות ייסורים".

"כיפות אדומות הפכו לטורפים"

הזעזוע בקיבוצי האזור וביישוב היה כבד. ימים אחדים לאחר הטבח, כתב אפרים גלאי, המא"ז (מפקד אזור) של עין החורש, בעלון הקיבוץ: "אגדה נושנה מספרת על כיפה אדומה תמה וזכה, אשר זאב איים לטרפה, ואילו בארצנו, ארץ הניסים והנפלאות, נשתנתה אגדה זו מיסודה. כיפות אדומות לאלפים הפכו לטורפים עקובי דם יהודי חף מפשע. כיפות אדומות, שייעודן המקורי היה למגר את זאבי האדם הנאצים, הציפו את ארצנו, וראה זה פלא: תחת השמש הלוהטת של ארץ ישראל דהו כיפותיהן, הפכו חומות, והכיפה האדומה התמה והזכה קיבלה ארשת רצחנית. אגדה בהיפוכה הפכה למציאות זוועה".

אמיר תומר, נכדו של אלימלך שטרקמן ליד התבליט שיצר נתן רפופורט על קיר הכניסה בבית אלימלך (צילום: אלבום פרטי)

"סבא היה אחד הראשונים בקיבוץ שמתו", מספר אמיר תומר, נכדו של אלימלך שטרקמן. "בטח הפעם הראשונה שחבר קיבוץ דומיננטי וצעיר כל כך נהרג. לפני שנפל הוא הספיק לכהן כמזכיר הקיבוץ. מספרים שבמשך שנה הקיבוץ היה באבל. לא נערכו מסיבות וחגים. להנצחתו הוקם בית אלימלך – כיתת לימוד טבע במוסד החינוכי. כיום יושב שם הארכיון של הקיבוץ. נתן רפופורט פיסל תבליט שמספר את סיפור האירוע על הקיר המרכזי של בית אלימלך".

איך אמך, דודתך וסבתך התמודדו עם האבדן?
"סבתי נישאה שוב ולא נתנה לעצב למלא את חייה. אמי תמיד סיפרה שהיא גדלה בבית שמח, למרות שאביה נהרג".

תומר מודה שהוא עצמו מהרהר מדי פעם בשאלה מה היה קורה אם הם לא היו צועדים לגבעת חיים, אם היו נשמעים לקצין הבריטי. מה היה שונה ללא הטבח המחריד הזה? "זו כמובן מחשבה בדיאבדית, אולי לא פיירית", הוא מוסיף מיד, "כי לא הייתה אז מדינה, ואחרי השואה המאבק על עליה חופשית היה מאבק צודק שאין כמותו. ובכל זאת, המחשבות תמיד נוכחות".

נפלו בהגנה על עליה. המצור על גבעת חיים, ציור: איגנץ פלגי, 1945 (ארכיון גבעת חיים)

ולא רק אצל הנכד השאלות תמיד נוכחות. "אולי ישאלו פיקחים וחכמים: למה זה צעדתם מול מכונות הירייה? הרי ידעתם כי יירו בכם, ומה כוחכם מול צבא חמוש? ובידיים ריקות?!" כתב יוסף אשכולי, מפקד הצעדה לגבעת חיים, לרגל ציון 20 שנה למצור, "כן ידענו, ידענו והלכנו. הלכנו לגבעת חיים, כי מוכרחים היינו ללכת, כשם שמוכרחים היינו לעלות, כשם שמוכרחים היינו לבנות את הקיבוץ. הלכנו כאשר נלך אחרי המחרשה. חייבים היינו להיות נאמנים לעצמנו, נאמנים עד הסוף, כאשר הננו עושים זאת בחיי יומיום".

דוד בן גוריון, אז יו"ר הסוכנות היהודית, ששהה באותם ימים בלונדון, הופיע בפני אספת בית הנבחרים הבריטי יומיים לאחר המצור על גבעת חיים. "אין אנו, יהודי ארץ ישראל, רוצים להיהרג, אנו רוצים לחיות", קרא בנאומו, "אנו מאמינים, בניגוד לתורתו של היטלר ותלמידיו בארצות השונות, שגם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם. אולם גם לנו, כמו לאנגלים, יש משהו שהוא יקר לנו גם מהחיים. ואני רוצה להגיד לבווין ולחבריו, שאנו מוכנים להיהרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית. על זכותנו לבנות שממות מולדתנו. על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות