דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת ג' בתמוז תשפ"ב 02.07.22
23°תל אביב
  • 18°ירושלים
  • 23°תל אביב
  • 23°חיפה
  • 22°אשדוד
  • 22°באר שבע
  • 30°אילת
  • 23°טבריה
  • 19°צפת
  • 22°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

רוח יצירה / לצייר בלי ידיים

סטאדפארק, וינה. ציור בפה של נטע גנור. "האפשרות לצייר בפה הבעירה בי משהו שהיה כבוי הרבה זמן" (ציור בפה: נטע גנור)

ציירת אחרת: תופעה רפואית נדירה בה לקתה בגיל 15, הושיבה את נטע גנור בכיסא גלגלים. מאז היא משותקת. זה לא מונע ממנה לעבוד בהייטק, לגדל בן, לכתוב ספרי ילדים ולצייר בלי הפסקה, אבל רק עם מכחול בין השיניים. "אני תמיד אומרת שזה כאילו שצמחה לי יד שלישית. זה מדהים"

רז רותם
רז רותם
צרו קשר עם המערכת:

נטע גנור מציירת בפה, במכחול שהיא מחזיקה בין השיניים. "כדאי להחזיק את המכחול בשיניים הטוחנות", היא אומרת, "כי הן יותר יציבות. ברגע שאת מתרגלת לזה, את יכולה לצייר ככה שעות". היא לא מפסיקה לצייר ולא יכולה לצייר אחרת. כשהיתה בת 15, "ספורטאית, תלמידה מצטיינת, חננה", תקף אותה יום אחד מה שאובחן כשבץ בחוט השדרה, תופעה רפואית נדירה, שהפכה אותה למשותקת. המסע שעברה מאז עד היום, כשהיא בת 41, אם לבן שבע, ציירת ומחברת ספרי ילדים, הוא מסע של נחישות מעוררת השראה.

גנור, כיום תושבת ראשון לציון, נולדה בירושלים וגדלה בשכונת הגבעה הצרפתית. "בתור נערה הייתי מאד יצירתית", היא מספרת "עסקתי בעיקר בפיסול, בחומרים, ביצירת מיניאטורות. לכל חומר שהיה מוצא את דרכו אלי, מצאתי איזה ייעוד. זה היה סוג של מפלט. יכולתי לשבת עד השעות הקטנות של הלילה וליצור. היו צריכים להגיד לי בכוח ללכת לישון".

נטע גנור, פורטרט עצמי. "לא ציירתי קודם. לא הייתי טובה בזה כל כך. אבל רציתי לעסוק באמנות וזאת היתה הברירה היחידה" (ציור בפה: נטע גנור)

עד שקרה האירוע ששינה את חייה. זה היה יום שישי, 25 בנובמבר 1994. היא חזרה מבית הספר, אכלה ארוחת צהריים, שכבה וקראה ספר, לצורך עבודה לבית הספר, "ואז", היא מספרת, "התחלתי להרגיש דקירות נורא חזקות בשכמות. זה היה חד כאילו שדוקרים אותי עם סכינים. בחיים שלי לא הרגשתי כזה כאב. למזלי אמא שלי ואחותי היו בבית. אני זוכרת את עצמי מתהלכת בבית ואת תחושת הכאב מתחלפת בתחושה של נימול. כאילו נמלים הולכות לי על הגוף ומתפשטות לאט לאט למטה. מתישהו התיישבתי ובאיזשהו שלב לא הצלחתי לקום יותר".

"מה עשיתי שזה מגיע לי?"

היא הובהלה לבית החולים ולאחר עשרה ימי אשפוז ב"הדסה", הרופאים אבחנו אירוע שבץ בחוט השדרה על רקע אוטואימוני. "זה מצב שבו מערכת החיסון תוקפת את הגוף והורסת את התאים שעוטפים את העצבים בחוט השדרה", היא מסבירה, "וההרס הזה גורם לשיתוק. גם שרירי הנשימה שלי נפגעו ונכנסתי למצב של מצוקה נשימתית שבגללו חיברו אותי למכונת הנשמה".

לאחר שמצבה התייצב מעט, היא הועברה לבית החולים השיקומי אלי"ן, בצד השני של העיר. שם עברה, במשך כשלוש שנים, תהליך שיקום. "ביליתי שם את כל גיל ההתבגרות שלי. את כל ההיבטים של התקופה הזאת".

נטע ובנה איתי. "אני עובדת על סדרת ציורים חדשה שתציג את האמהות עם המגבלה" (ציור בפה: נטע גנור)

את ימי תחילת השיקום היא מגדירה ככאוס רגשי. "הייתי בהכרה מלאה והבנתי מה קורה לי, אבל איפשהו בפנים לא עיכלתי את זה עד הסוף. הייתי בטוחה שעוד שניה אני יוצאת מזה. היתה חופשת חנוכה, הייתי בטוחה שאצא, אמרתי לעצמי שאצטרף לחבר'ה שלי למסע לפולין, והייתי בטוחה שאני נוסעת בעוד כמה חודשים או שנה. לא עיכלתי. אבל לאט לאט זה חלחל, והבנתי, אחרי חודשיים אולי, שזה לא הולך לעבור כל כך מהר, ואולי בכלל".

וכשקלטת את זה?
"כשקלטתי את זה, שקעתי. זה היה שילוב בין להבין את זה לבין לראות את החברים שלי לכיתה ממשיכים בחיים שלהם ואני תקועה. הרגשתי גם אֶבל וגם קנאה. הכל ביחד. בעיקר בכיתי בתקופה הזאת, אמרתי משפטים כמו: 'למה דווקא לי זה קרה ומה עשיתי שזה מגיע לי? ולמה מתוך מיליון וחצי אנשים זה קרה דווקא לי?' זה היה מין סוג של אֶבל על הכל – על האובדן של הגוף, על הבגידה שלו, על הבגידה של היקום. אני לא מאמינה באלוהים, אבל יש כאן איזשהו גורל אכזרי כלפי נערה מתבגרת שכל החיים היו לפניה".

עטופה במשפחה תומכת ובחברים, החליטה גנור להרים את הראש: "לא נתנו לי ליפול. מהר מאד מיקדו אותי בעכשיו, בלהשתקם. בשלב מסוים המצב השתפר וקיבלתי בחזרה את זרוע ואמת יד שמאל, מבחינה נשימתית חל שיפור וכמה שרירים חזרו לפעול. הקרב הראשון שהיה לי היה לחזק את שרירי הנשימה, להיגמל ממכונת ההנשמה, לזרוק אותה לקיבינימט, ולקבל בחזרה את העצמאות הנשימתית".

אחרי שנה וחצי של שיקום אינטנסיבי, מלא מהמורות רגשיות ובירוקרטיות, היא נפרדה ממכונת ההנשמה. "זה היה ניצחון קטן, אבל מאד חשוב".

"תביאו לי נייר, תביאו טוש"

בשלב הזה, פגשה בבית החולים השיקומי אישה צעירה בערך בגילה. וזה היה מפגש גורלי ששינה את חייה. "יום אחד נכנסה אלי לחדר מישהי על כיסא גלגלים, שלא מתפקדת בידיים ועושה הכל עם הרגל. קוראים לה מירה'לה, אנחנו חברות עד היום. בעזרתה למדתי שגם כשאת משותקת ולא מתפקדת, עדיין יכולים להיות לך חיים. היא בחורה מדהימה. היו לה חיי חברה, כולם אהבו אותה. והדבר הכי חשוב – היא ציירה עם הרגל ועם הפה".

בחדר של מירה'לה, ליד המיטה שלה, ראתה גנור ציורים. "שאלתי מי צייר את זה, והיא ענתה: 'אני'. שאלתי: 'איך? את לא יכולה להזיז את הידיים', והיא הראתה לי. הייתי בשוק. זה הדליק בי משהו. אמרתי לעצמי שאם היא יכולה לצייר ככה, אז גם אני יכולה. חזרתי לחדר ומיד אמרתי: 'תביאו לי נייר, תביאו לי טוש'".

התבוננות שקטה. "אני לא אוהבת לצייר בגדול. אני אוהבת פרטים ואת הצבעוניות" (ציירה בפה: נטע גנור)

בהתחלה הציור בפה לא היה קל כפי שהוא נראה כשמירה'לה ציירה: "יצא לי קשקוש של החיים. אמרתי לעצמי שאם זאת הרמה שאני יכולה להגיע אליה זה לא שווה. זרקתי את הטוש מהפה ואמרתי שאני לא רוצה לראות את זה, שזה לא נועד לי".

אך הרצון לעסוק באמנות היה חזק מתחושת התסכול, וכעבור ימים אחדים היא ניסתה שוב. "זה הבעיר בי משהו שהיה כבוי הרבה זמן". גם אם בהתחלה הציור היה רק ברירת מחדל. "ציור זה תחום אחר לגמרי מפיסול. לא ציירתי קודם. לא הייתי טובה בזה כל כך. אם היית אומרת לי לצייר בן אדם זה תמיד היה חסר פרופורציות. הייתי צריכה לעשות שיפט מאד גדול. להיכנס למשהו שלא בדיוק התחברתי אליו. זה היה מתוך כורח. אבל רציתי לעסוק באמנות וזאת היתה הברירה היחידה".

אחרי אימון של כמה חודשים, הצליחה להגיע לשליטה מלאה בציור עם מכחול בפה, כמו עם היד. "אני תמיד אומרת שזה כאילו שצמחה לי יד שלישית. זה מדהים. רק כשנלקח לך משהו את מבינה כמה הוא חשוב, ואת מנסה למצוא לו תחליף. מתברר", היא אומרת בחיוך, "שאפשר לאמן כל איבר".

"אני מנסה להעלות מודעות לאנשים עם מוגבלות"

כשחזרה הביתה מהשיקום והיתה כבר שקועה כל כולה בציור, נתקלה בכתבה על צייר פה. "אמרתי שאני חייבת לדבר איתו. השגתי את הטלפון שלו, דיברנו, והוא אמר לי שאם הציור הוא חלק גדול מהחיים שלי אז אני צריכה להכין תיק עבודות ולשלוח לארגון אמני הציור בפה וברגל ושזה בדיוק בשבילי".

הארגון, היא מספרת, הוא קולקטיב אמנים שנוסד באירופה לפני 64 שנה על ידי קבוצת אמנים שציירו עם הפה והרגל, ובראשם הצייר הגרמני אריך שטגמן. הוא נוסד במטרה לעודד אנשים בעלי מוגבלות לצייר ולאפשר להם להתפרנס מאמנותם. "הרעיון הוא לקחת את הציורים ולהפיק מהם מוצרים שאפשר למכור – לוחות שנה, ברכות, מגנטים, חולצות, יומנים ועוד. הערך הוא שזה הופך את הציירים לפרודוקטיביים ומאפשר להם להמשיך להתקיים ולהתפרנס".

שכונה שמחה. "עם הזמן הציורים הפכו ליותר מורכבים עם יותר פרטים" (ציור בפה: נטע גנור)

עם השנים הארגון התפתח ויצא מגבולות אירופה וכיום הוא מונה כ-800 אמנים ב-80 מדינות. בסניף הישראלי, המנוהל על ידי משפחת ליכטנפלד, חברים 15 ציירים.

גנור אמנם לא מוכרת את ציוריה ("קשה לי רגשית להיפרד מהם"), אך החברות בארגון עודדה אותה להתפתח ליצירת ספרי ילדים ולפתח הרצאה שבה היא מספרת את סיפור חייה. "אני משתתפת בתערוכות, מספרת לאנשים על הארגון שלנו, ובכלל, מנסה להיות פעילה בהעלאת המודעות לאנשים עם מוגבלויות".

"זו בעיה שקושרים בין כושר השתכרות לזכאות לקצבה"

גנור לא רק מציירת. היא עובדת בחברת הייטק, בתחום מערכות המידע. העובדה שהיא עובדת לא מזכה אותה בקצבת נכות, ולדבריה זה ביטוי לבעיית עומק באופן שבו הקצבאות נתפסות על ידי המדינה. "זו בעיה שקושרים בין כושר השתכרות לזכאות לקצבה. צריך לחשוב על הקצבאות כעל דבר שמביא את האדם עם המוגבלות לעמדה שווה לאנשים ללא מוגבלות.

אנשים לא רוצים להתעסק במחשבה שהם יכולים להיות נכים. זה מסוג הדברים שאתה מרחיק ממך. אתה אומר, 'מה, אני צעיר', אבל מחר יכול לקרות לך משהו"

"אנשים עם מוגבלות, בעיקר עם מוגבלות קשה, צריכים להשקיע המון משאבים כלכליים כדי לממן מטפל, ציוד מאד יקר וטיפולים רפואיים. כדי להשאיר את הראש מעל למים צריך כל עזרה אפשרית. אני, לצערי, בקבוצת הנכים הקשה ביותר. אני זקוקה לשתי מטפלות כדי להסתדר, ואני בחרדות שאם לא תהיה לי עבודה, לא תהיה לי דרך להחזיק אותן. גם במובן הזה החברות בארגון מאד עוזרת.

"אנשים לא רוצים להתעסק במחשבה שהם יכולים להיות נכים", היא אומרת. "זה מסוג הדברים שאתה מרחיק ממך. אתה אומר, 'מה, אני צעיר', אבל מחר יכול לקרות לך משהו. ובכל זאת, לאלה שיוצאים ונלחמים, יוצא שם של הנכים המעצבנים האלה שחוסמים כבישים".

"צריך לתפוס אומץ לנסות משהו חדש"

בגלריה באתר האינטרנט שלה מוצגים ציורים מעוררי השתאות, מריבוי הפרטים, מהחדות, מהדיוק. בחצי השנה האחרונה עשתה, לדבריה, שינוי שמבטא את "האבולוציה" של האמנות שלה: היא עברה לצייר בצבעי שמן במקום בצבעי אקריליק. "הרבה זמן רציתי לעבור לשמן, אבל כנראה שקשה לי עם מעברים, אני קצת מתקבעת לפעמים. קניתי סט של צבעי שמן והתחלתי, ועכשיו אני לא יכולה להפסיק".

את מפתחת אישיות אמנותית חדשה?
"אני לא יודעת אם האישיות האמנותית השתנתה. פעם אהבתי מאד ליצור מיניאטורות והיום אני אוהבת לצייר פרטים קטנים. הציורים שלי קטנים יחסית. אני מציירת בגודל של דף A4. זה נובע, בין היתר, מהמגבלה. אני לא יכולה לשבת הרבה זמן, אז אני יושבת במיטה ודי סטטית. אבל כנראה שזה גם קשור לאופי. אני לא אוהבת לצייר בגדול. אני אוהבת פרטים ואת הצבעוניות. הציורים שלי אופטימיים ומלאי צבעים".

נטע גנור עם המכחול בפה. "כדאי להחזיק את המכחול בשיניים הטוחנות כי הן יותר יציבות יותר" (צילום: אלבום פרטי)

אבל לא רק השימוש בצבע עבר אבולוציה, אלא גם הדימויים עצמם. "כשרק התחלתי ציירתי דברים קצת יותר שטוחים, יותר ילדותיים ונאיביים. אבל לאט לאט צריך לתפוס אומץ ולנסות משהו חדש. לאתגר את עצמך במשהו שיכול להיות כישלון ותצטרכי להתמודד עם זה, או שזאת תהיה הצלחה כבירה. עם הזמן הציורים הפכו ליותר מורכבים עם יותר פרטים".

"הבן שלי הוא חלק מתהליך היצירה"

ספר הילדים הראשון שכתבה, "מי זה צמר", נולד מאהבתה לבעלי חיים. "הצטברו לי המון ציורים של חיות, בעיקר כאלה פרוותיות וחמודות. יום אחד נרקם לי בראש מין סיפור מהחיות האלה. אז כתבתי, והספר יצא בהוצאה לאור של הארגון". ספרה השני, "החדף שדחף את האף", יצא גם הוא לאור בהוצאת הארגון.

ספרה השלישי "דלת סתרים" יצא לפני כשלושה שבועות, והוא עוסק בכוחות הפנימיים שטמונים בילדים ועוזרים להם להתמודד עם קשיים ובעיות. בספר ציורים ושירים שציירה וכתבה, בעריכתה של סופרת הילדים עפרה גלברט-אבני.

"הספרים שלי", היא אומרת, "עוברים אבולוציה יחד עם ההתבגרות של איתי, הבן שלי. הוא מכיר את כל הספרים. את השניים הראשונים הקראתי לו ואת השלישי הוא כבר קרא בעצמו. הוא גם היה חלק מתהליך היצירה. הוא נתן לי השראה לחלק מהשירים והוא מופיע בשניים מהאיורים כתינוק בן שנתיים וכילד בן חמש וחצי. הוא היה נסיין של השירים".

נטעלי, דמות מספרה השלישי של גנור "דלת קסמים". "היא נבראה קצת בצלמי ובדמותי" (ציור בפה: נטע גנור)

באחד מהציורים בספר החדש נראית נערה צעירה בכיסא גלגלים מושיטה יד אל חד-קרן לבן, בלב שדה ירוק. שמיים כחולים וקשת בענן משמשים תפאורה למפגש בין חיית הפרא החופשית והנערה בכיסא. "הילדה הנכה נבראה קצת בדמותי ובצלמי", סיפרה לעוקביה בפייסבוק כשפרסמה את הציור. "חד הקרן הוא תמונת מראה לילדה. הוא מסמל ייחודיות ואינדיבידואליות, ומבטא את רצונותיה הפנימיים להשתחרר מהמגבלה הגופנית ולתת דרור לנפשה ולרוחה לשוטט חופשי." הנערה מהציור הפכה לנטעלי, אחת מדמוית הילדים בספר החדש.

לחשוף תחושות של אמהות

"מאז שציירתי את נטעלי בכיסא הגלגלים", היא אומרת, "משהו נפתח בי. היום אני עובדת על סדרת ציורים חדשה שאני מקווה שתהיה תערוכה בפני עצמה".

שמה יהיה בה?
"היא תציג את האימהות עם המגבלה. זאת כבר ממש חשיפה של רגשות מאד פנימיים – של אימהות, של קשיים בעקבות המגבלה, של המתח בין הגידול של הילד מבחינה רגשית ומנטלית לבין הגידול הפיזי שלא נעשה על ידי, אלא על ידי מטפלת, שהיא הידיים שלי.

מתוך ספרה השלישי של גנור "דלת קסמים". "רק כשנלקח לך משהו את מבינה כמה הוא חשוב ואת מנסה למצוא לו תחליף" (ציור בפה: נטע גנור)

"יש לו אמא, אבל יש לו גם מטפלת שמטפלת בצרכים הפיזיים שלו והוא אוהב גם אותה. ציירתי עד עכשיו שני ציורים ואני מרגישה שאני עדיין לא בשלב שאני מוציאה הכל. אני עדיין מציירת את הסיטואציות היפות והנעימות, ואני מאד רוצה להגיע למצב שאני גם חושפת את הסיטואציות הפחות נעימות. כשאני רואה מהצד שמטפלים בבן שלי ומה שזה עושה לי".

היא מאמינה שעל ידי עיסוק בנושא תוכל, אולי, לחשוף תחושות של אימהות רבות, לא רק נשים שמתמודדות עם מוגבלות. "אני חושבת שהיום אני בשלה ומוכנה להוציא את זה החוצה, דרך הציור. שיראו את זה. זה כולל גם את המסע שלי לאימהות, את תהליך הפונדקאות, זה עולם שלם. אולי נדבר עוד שנה או שנתיים, ואוכל לספר על התובנות".

"אני רוצה שאנשים יחשבו על הציור, לא על הטכניקה"

האמנות של גנור שלובה בהתמודדויות של חייה, אבל לפעמים יש לה, היא מודה, רצון שאנשים יתבוננו בציורים שלה בלי לדעת מי צייר אותם. "את קולטת את הוויב מאנשים שמסתכלים על הציורים שלך ואת מרגישה שנותנים משקל גדול לטכניקה. ברגע שהם שומעים שזה צויר עם הפה זה חורג מגבולות האמנות. הופכים אותך לגיבורת-על.

נטע גנור. "לשמחתי גיליתי שאוהבים את האמנות שלי גם בלי לדעת איך אני מציירת" (ציור בפה: טלי בקון)

"אני שלמה עם המוגבלות שלי וגאה בעצמי על מה שהשגתי ועל איך שאני מציירת, ומצד שני, לפעמים אני לא רוצה שידעו שהציורים שלי צוירו עם הפה. אני רוצה שאנשים יחשבו על הציור ועל מה הם רואים בו. פעם אפילו שלחתי ציורים לתחרויות בלי לספר איך הם צוירו. רציתי לדעת מה חושבים".

ומה חשבו?
"לשמחתי גיליתי שאוהבים את האמנות שלי גם בלי לדעת. זה נתן לי המון ביטחון ועזר לי להבין איפה אני עומדת".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!