יש לי קצת עבודה במרץ ואפריל. על פניו כמובן, כי אחרי שאכתוב כאן את מה שיש לי לומר אולי לא תהיה עבודה במרץ ואפריל.
קשה לי לחזור להיות התאורן שהייתי. אני יכול לעשות את זה, ואולי אפילו לעשות את זה טוב, אבל בעומק, אני כבר לא לגמרי שם. החלומות שלי לא שם, האמביציה שלי לא שם, וגם החרדות שלי, לטובה או לרעה, כבר לא בדיוק שם. הסיבוב הזה של החזרה לשגרה קשה במיוחד. העולם מתאושש לאיטו, אבל אני לא עד הסוף איתו.
***
היה איזה ריאיון עבודה ממש ממש חשוב לפני כמה חודשים. ממש רציתי את זה. התפטרתי מעבודתי הקודמת כי רציתי לבוא קלין לראיון.
כשחזרתי הביתה הרגשתי משהו שלא הרגשתי שנים. הרגשתי את הלב השבור. הרגשתי ככה לא בגלל שלא לקחתי את העבודה, אלא בגלל שהיה ברור שגם בעוד מיליון ראיונות כאלה לא הייתי לוקח את העבודה. אני זה לא זה. גם אם ממש ממש רציתי.
***
זה מזכיר לי שלפני כמה שנים הייתי עובד במה וזאת היתה חתיכת עבדות מודרנית. בפעמים שעבדנו בצפון עברנו בנתניה, שם גר איזה בחור, חיים או יוסי או רמי, אני לא זוכר את השם שלו, אבל בדרך צפונה היינו אוספים אותו מהבית, ומנצלים את כל הדרך עד אליו, כדי להתלכלך על כמה שהוא סוס מת, שהגב שלו גמור, שהוא כבר לא יכול להרים כלום ושגם לפני זה הוא לא היה ידוע בחריצות שלו.
וכמו שהייתי מתלכלך, בעצם גם פחדתי מהיום שידפקו לי בדלת ואקבל רשמית את תעודת הסוס המת שלי. הבעיה היא שזה לא הגב שנשבר, אלא העניין עצמו.
נמאס לי מהבולשיט של היומיום הקודם שלי. אני מתגעגע לדברים מסוימים אבל לזה אני לא מתגעגע. העולם שלנו לא חייב להכיל כל כך הרבה בולשיט. זה יכול להיות כיף, רגוע, מצחיק, מעניין ומחבר. אז למה היה לי כל כך מעט מזה? גם בגללי זה בטוח, אבל לא רק.
אשמח לעבוד, במידה וזה לא היה ברור. אבל בעבודה שבאה עם המטענים הנכונים. בלי האנרגיות האלה, שאנחנו עושים עכשיו את הדבר הכי חשוב בעולם. לתעתוע הזה אני לא מתגעגע אפילו לא קצת.
