המורות והמורים בישראל החלו להתחסן באמצע ינואר. ב-7 בפברואר פרסם משרד הבריאות נתון שהוגדר מדאיג, לפיו "רק" 53% מהמורים התחסנו. בארגוני המורים זעמו, אבל גם התקשו להציג באותו הזמן נתונים חד משמעים אחרים.
שר הבריאות והיועץ המשפטי לממשלה הצהירו שיכינו את הקרקע החוקית לאיסור כניסה לבית ספר של מורה לא מחוסנת. ההורים וארגונים המייצגים אותם זעמו וקצפו: שוב פעם המורות המפונקות שלא עובדות כבר שנה ירחיקו את תעודת הבגרות מילדינו.
משרד החינוך פרסם אתמול (שבת) נתונים לפיהם 62% מעובדי ההוראה כבר חוסנו ב-2 מנות, כ-15% קיבלו את מנת החיסון הראשונה ו-14% החלימו מקורונה. שיעור ה"לא מחוסנים" בקרב עובדי ההוראה עומד לפיכך על 9% בלבד. כשלוקחים בחשבון, למשל, מורות בשלבי הריון ולידה שונים, זה מספר מדהים.
קל לשכוח, אבל ציבור עובדי ההוראה היה במהלך השנה האחרונה בחזית הביקורת של כולם. כשהחל הסגר הראשון, כשההנחיות היו להסתגר בבתים ולחטא ידיים ושקיות מהסופר, כמעט וחייבו את הסייעות להגיע לעבודה, ועוד ללא מיגון. רק בזכות יו"ר הסתדרות המורים יפה בן דוד, ובזכות שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, איציק שמולי, המהלך הזה נמנע.
אחר כך דרשו שתי מראיינות זחוחות בחדשות 12 שהמורים "ייכנסו מתחת לאלונקה" ויוותרו על החופשה שלהם "כי לימודים בזום זה לא כמו להגיע כל יום לבית הספר". הלחץ על המורות לא עבד, שוב בזכות בן דוד וההסתדרות. אבל הפגיעה במורות המסורות ובתדמיתן נשארה.
עד שהגיעו החיסונים זכו המורות לבוז מעיתונאים, הורים ופוליטיקאים ניאו-ליברלים. הן תויגו כעצלניות ואנוכיות וכנהנות מה"שמנת" בהיותן עובדות ציבור. כמעט שלא דובר במורות שעושות שמיניות באוויר כדי להגיע לכל ילדה וילד, בטלפון, ברשת ובביקורים מחוץ למרפסת. הגננות שהמציאו מחדש את חווית הגן דרך הזום זכו לקרדיט מועט, ואיש לא התייחס למטלות היצירתיות ולקושי בדיבור אל הריבועים השחורים על מרקע המחשב.
ואז הגיעו החיסונים, והפייק הלך ותפח. לא ברור מה היתה מטרת משרד הבריאות. אבל ברור שהיתה שם כוונה. יתכן שרצו להאשים את המורות והמורים בעיכוב בפתיחת מסגרות הלימוד. השר הממונה והודעות המשרד תקפו באופן ישיר את עובדי ההוראה על שלא התחסנו באמצע פברואר. ה'עליהום' היה כה בוטה עד שכתבת החינוך של חדשות 12 התנצלה בדיעבד על כך שדבררה את הנתונים המעוותים של משרד הבריאות, נתונים שהציגו את המורות והמורים כמתנגדי חיסונים.
וזו אולי הבעיה העמוקה, ואני מקווה שאף אחד לא יפול מהכיסא: מורים הם קודם כל בני אדם. כל עובדת ועובד הם קודם כל, בני אדם. הם חלק מקהילה, ממשפחה, יש להם השקפה פוליטית וזהות מינית, הם אוהבים ושונאים, הם טובים ורעים, והם גם מורים. העובדה הפשוטה הזו לא הפריעה לכלי התקשורת בחודש האחרון לייחס להם אחוזי התחסנות כאלו או אחרים, כאילו עצם היותך מורה גורם לך להיות בעד או נגד חיסונים.
אין, כנראה, מתאם מובהק בין מקצוע ההוראה לבין עמדה בעד או נגד חיסונים. לפני כשבוע פורסם ש-66% מעובדי ההוראה חוסנו בחיסון שני או החלימו מקורונה. אך בפילוח מגזרי הנתון נע בין 74% במגזר ה"כללי", ל-64% אצל הדתיים, 59% אצל החרדים ו-53% בקרב עובדי הוראה לא יהודים. נראה שמרכיבי הזהות שמשפיעים על שיעור המחוסנים כלל אינם קשורים לעבודה כמורה.
זו היתה שנה קשה עבור כולם. בעבודה, במשפחה, עם החברים, באופן אישי. המגפה לא מבחינה בין מקצועות, לאומים או מגדרים. היא מאוד שוויונית. כולם שילמו מחירים. אבל לא את כולם תקפו השכם והערב בתקשורת ובקבוצות וואטסאפ של הורים מתוסכלים, על אף ההתגייסות, המאמצים וההישגים. כל אזרחי המדינה ראויים לכל הוקרה אחרי השנה הזו, באמת. אבל המורות, שלא זכו אפילו למחיאות כפיים במרפסת, ראויות לפרס ישראל.
