צבי בן דוד בן ה-11 מבאר שבע, טייל לפני מספר שבועות עם בני משפחתו באזור נחל הבשור, כשלפתע הבחין בחפץ יוצא דופן. כאשר הרים אותו, הוא הבחין בפסלון (צלמית) עשוי חרס, בדמות אישה. אימו, מרים בן דוד, מורת דרך במקצועה, הבינה כי הממצא עתיק וחשוב, ויצרה קשר עם אורן שמואלי, ארכיאולוג נפת נגב מערבי ברשות העתיקות.
אורן נפגש עם בן דוד ומשפחתו בחצר ביתם, והם מסרו את הצלמית לטובת מחקר ומשמרת באוצרות המדינה. בן דוד קיבל תעודת הוקרה מרשות העתיקות על גילוי מעשה של אזרחות טובה.
הצלמית, שאורכה 7 ס"מ ורוחבה 6 ס"מ, הוכנה בתבנית. מדובר בדמות אישה, עטויה בצעיף, המכסה את צווארה וראשה, תווי פניה סכמטיים ואפה בולט. חזה האישה חשוף, וידיה משולבות מתחת לחזה.
לדברי אורן שמואלי ודבי בן-עמי, אוצרת תקופת הברזל והתקופה הפרסית ברשות העתיקות: "הצלמית שמצא צבי ייחודית מסוגה, ובאוצרות המדינה מכירים רק אחת הדומה לה. נראה שהיא הייתה בשימוש במאות ה-6-5 לפנה"ס, בסוף תקופת הברזל או בתקופה הפרסית (סוף ימי בית ראשון או תקופת שיבת ציון)".
הם הוסיפו כי: "צלמיות חרס בדמות נשים חשופות חזה מוכרות בארץ מתקופות שונות, גם בתקופת בית ראשון. הן היה שכיחות בבתים ובכל מרחב החיים, בדומה לחמסה של היום, ושימשו, כנראה, כקמיעות להגנה, למזל ולשפע. צריך לזכור שבעת העתיקה, מדע הרפואה לא היה מפותח: התמותה בקרב תינוקות וילדים הייתה גבוהה מאד – כשליש מהתינוקות שנולדו לא שרדו. לא תמיד הייתה מודעות להגיינה, וכמובן שלא היו טיפולי פוריות. בהיעדר רפואה מתקדמת, החשיבות של קמיעות כמקור לתקווה ולפנייה לעזרה היתה מרכזית".
הצלמית הועברה למתקני אוצרות המדינה, והיא נחקרת בימים אלו על ידי שמואלי ובן-עמי מרשות העתיקות, בשיתוף עם רז קלטר מאוניברסיטת הלסינקי שבפינלנד.
